"כשיש סיכון קיומי למדינת ישראל ולא עוזרים פתרונות מדיניים, אין מנוס מלצאת למלחמת אין-ברירה כפי שהייתה מלחמת ששת הימים", כך הצהיר בראיון לציון מלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים אלוף (בדימוס) ישעיהו גביש, ממצביאיה וממפקדי מלחמת העצמאות, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום.
אכן, דור תש"ח הולך ונמוג. פחות משבוע לאחר לכתה של רבקה'לה קרמר, מי שהייתה בצ'יזבטרון, הלהקה של הפלמ"ח, סולנית השיר האייקוני "הן אפשר" ובמשך שנים - מתנדבת נלהבת ב"בית הפלמ"ח", הלך בעקבותיה אלוף ישעיהו (שייקה) גביש, יוזמו ומנהלו, שנפטר בגיל 99. להלן, מדבריו בראיון דנן.
"בששת הימים ידענו שלא ניתן להכריע מלחמה על-ידי חיל האוויר בלבד. אלה שפיקדו על מלחמת לבנון השנייה לא הבינו שלא תיתכן מלחמה בלי חיבור כוחות יבשה ואוויר. מכיוון שלא ניתן להתעלם מהזירה הבינלאומית, יש לחתור להכרעה מהירה, כפי שנהגנו ב-67', לפני שאפשרנו לגורמים זרים לבלום אותנו. התארכות מלחמת לבנון השנייה עד כדי 34 יום הייתה אחת החולשות שלנו. רצוי לגמור את העניין בארבעה ימים תוך כדי שמירה על ערפל-קרב".
מה היה קורה למדינת ישראל אלמלא יצאנו למלחמה בששת הימים?
"אמנם אי אפשר להיכנס לכוונות של האויב, אבל הם היו עלולים להתחבר עם כוחות מירדן ולבתר את הנגב ממצפה רמון דרומה. לו הם רצו, היו להם מספיק טנקים בסיני כדי להוציא תוכנית כזאת לפועל. מנענו זאת מהם, כשפתחנו במלחמה ונתנו להבין שבעצם אנחנו צבא התקפה לישראל ולא כפי שצה"ל נקרא".
רציתם לתקוף בששת הימים, אבל מולכם היה שר ביטחון פשרן, שניסה לעכב ככל האפשר את המלחמה.
"אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, לא היה פשרן. האמת היא שבממשלה לא היה רוב ליציאה למלחמה. שרים חיפשו פתרונות מדיניים ואפשר להבין את זה. לא תמיד יש להיחפז בתגובה. שש-שבע שנים קודם לכן הבחנו לפתע בריכוז מצרי גדול ליד ג'אבל ליבני, לשם הם הכניסו 500, אולי 600, טנקים מבלי שידענו על כך. אחרי כמה ימים הם נסוגו. לכן טוב שהגבנו בשקט. גם כשנאצר סגר את מיצרי טיראן, לא מיהר אשכול להגיב. 'מלחמה היא דבר מסוכן', שמענו אותו אומר".
הסכמתם איתו?
"לא היה מקום להסכמה. אנחנו, אנשי המטה הכללי, חשבנו שהממשלה לוקחת סיכון בהשהיית המלחמה מפני שבינתיים האויב התעצם מיום ליום".
כאן גביש הפתיע באומרו: "סגירת מיצרי טיראן לא הייתה העילה למלחמה מצידנו. יצאנו למלחמה ההיא לאחר שהמצרים ריכזו לא פחות משבע דוויזיות בסיני והיו שתיים בירדן ושלוש - בסוריה, שלא לדבר על כך שהיו גם כמה דוויזיות בדרך מעיראק. זה היה איום מספיק גדול על ישראל כדי לצאת למלחמה. לא מוכרחים להדביק לזה גם את המיצרים".
עלול היה לפרוץ מרד גנרלים?
"לא היה מרד גנרלים ולא היה חשש שיפרוץ. זה שכמה אלופים - כמו שרון, יפה ופלד - התבטאו בחריפות והאשימו את אשכול באובדן כוח ההרתעה, אלה היו יותר סיסמאות מורליות-מנהיגותיות מאשר דיון לגופו של עניין".
מה עבר בך, כשבדרך לבור בקריה שמעת ברכבך את נאום הגמגום של אשכול?
"הגמגום היה איזושהי עדות לבלבול ולחוסר ביטחון עצמי. לא הופתעתי. ידעתי שהיסס תוך כדי חיפוש אחר דרכים אחרות".
החמירו איתו?
"הגזימו, בוא נאמר. היו שחשבו שבזכות התמנותו של דיין כשר הביטחון ערב המלחמה הכל ניצל. למעשה, הוא בכלל לא הכיר את התוכניות, אבל היה לו דימוי הרואי של רמטכ"ל מצליח, שפיקד על הניצחון במבצע קדש".
דיין אכן היה המושיע, או שמא ראית אחרת את מעורבותו דאז?
"זה שהמינוי שלו העלה את המורל, אין שום ספק. וזה שלא היה בכך כדי לשנות דבר, גם בכך אין ספק. כל מה שהוא אמר לי זה 'אתה לא תכבוש את הרצועה' ו'אתה לא תגיע לתעלה'. בסדר, אז הוא אמר".
מה דרש ממך כמפקד החזית לנווט מפקדים כל כך שונים באופיים?
"אכן, שונים באופיים, אבל כולנו באנו מהפלמ"ח. הייתה לנו חבורת מפקדים מעולה ובראשה שלושת מפקדי האוגדות - ישראל טל, אריק שרון ואברהם יפה. כולנו היינו בני דור אחד ועבדנו בשיתוף ובהתייעצות. הכל נעשה בעבודת צוות תוך כדי הערכה הדדית. כדרכי הקפדתי להיות בשטח, לא לנהל את העסק מרחוק, כפי שראינו במלחמות מאוחרות יותר.
"הכל היה מתואם אצלנו עד הפרט האחרון, כשהקפדנו שחלילה לא תהיה התנגשות בין כוחותינו. כשהייתי אלוף פיקוד הדרום, חייבתי את המפקדים לגור בבאר-שבע. מי שרצה לגור בתל-אביב, עף! אצלי כל קציני הקבע היו בדרום. כשהייתי צריך אותם, צ'יק כולם התייצבו".
כששאלתיו היכן היה הרמטכ"ל, שלאחר מכן התהילה התרכזה סביבו, פרץ גביש בצחוק מאוד מסוים ואמר: "הרמטכ"ל יצחק רבין, בעצם כמו כל המטה הכללי, לא רק שלא התערב במלחמה בחזית הדרומית, אלא גם לא בא לחזית, פרט לגיחה במסוק ביום הראשון של המלחמה. הוא נחת ליד ניצנה, דיווחתי לו על ההתפתחות ובזה נגמר העניין איתו. שר הביטחון, משה דיין, שמונה בבהילות במקום אשכול, אפילו לא קפץ לרבע שעה - ואחר-כך שרו לו שירי-הלל".
האם מימשנו את פירות הניצחון במלחמת ששת הימים?
"מטבעה של מלחמה, שאחריה באים מהלכים מדיניים. ממרחק של זמן ניתן להגיע למסקנה שהסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן היו תוצאה של מלחמת ששת הימים, למרות שבדרך הייתה מלחמת יום כיפור. בששת הימים הערבים הבינו שמדינת ישראל היא בת-קיום ויש לה העוצמה להכות קשה מאוד את אויביה. סאדאת קרא להסכם שלום וגולדה התנגדה. המלחמה שלנו גרמה לשינוי מוחלט במעמדה של מדינת ישראל".
מה גרמה לנו אותה מלחמה כמדינה וכחברה?
"כולנו יודעים שלצבא-כיבוש יש השפעות שליליות על כל חברה. לא ייתכן שעם ישלוט על עם אחר. זה גורם נזק עצום הן לצבא, הן לחברה. לכל ידוע שבלי ויתורים והסכמים מדיניים בכוח זה אף פעם לא הולך".
מדוע מיהרת להשתחרר מצה"ל ב-1970 בהיותך בן 45 בלבד?
"דוד אלעזר ואני היינו מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל. גולדה העדיפה את דדו וגברה על משה (דיין), שהעדיף אותי. מכיוון שלא הייתי מוכן להישאר עד התמודדות נוספת, פרשתי ועברתי לתפקיד ניהולי ב'כור'".
נסיים עם בן-גוריון?
"בהחלט. בתקופת הכוננות ב-67' הוא היה אצלי, בבאר-שבע והביע את דעתו נגד מלחמה. בעודו אז מר מאוד ונוקשה הוא התריע שבעצם היציאה למלחמה נסכן את עתיד המדינה. לעומתו, עמדתי על דעתי שכאשר אין ברירה, חייבים להילחם. בן-גוריון נסע ממני כעוס. אחרי המלחמה הזמנתי אותו לסייר איתי בסיני והגענו עד לתעלה, מול איסמעיליה. לאחר כל ההסברים שלי, הוא אמר פתאום - 'אני צדקתי!'"
במה?
"זה גם מה ששאלתי אותו. 'פה לא עברו 60 ריבוא (600 אלף - י. ב-א) בני ישראל ביציאה ממצרים, כפי שנכתב, אולי ששת אלפים', ציין. אז הבנתי שהוא לא הקשיב לשום מילה שלי. בעוד שדיברתי איתו על מלחמת ששת הימים, הוא היה שקוע במחשבות על יציאת מצרים, לקראת דבריו בכנס החכמים של חוג התנ"ך..."