אורן בן זקן
לוחם ומפקד בחטיבת הנגב (חטיבה 12 של יוצאי גבעתי)
מה הוביל אותך לכתוב יומן?
“בעיקרון התחלתי לכתוב יומן ממש בימים הראשונים של הכניסה לעזה. הוקפצנו ב־7 באוקטובר לבסיס צאלים, ובמשך שלושה שבועות התארגנו, התכוננו והתגבשנו, ואז האוטובוסים לקחו אותנו לקיבוץ ארז, ומשם יצאנו רגלית לתוך עזה. בערך ביום השלישי בעזה התחלתי לכתוב כי הרגשתי שאני חייב לתעד את מה שקורה. בעבר יצא לי לכתוב יומן מסע במרכז אמריקה לפני הרבה שנים, זו כמובן חוויה אחרת לגמרי, אבל בגלל שאז הכרחתי את עצמי לעשות את זה – למדתי להעריך את התוצר בסוף.
"אחרי ימים בודדים עברנו במלחמה רצף של חוויות ואירועים שאמרתי לעצמי שאני חייב לתעד את זה, הרבה מעבר לרצון שלי לתעד את זה, גם בשבילי וגם בשביל הפלוגה שלי, כדי שיהיה לנו זיכרון. בבית ההרוס הראשון שנכנסנו לתוכו בעזה הרמתי מחברת ועיפרון והתחלתי לכתוב, וככה כתבתי את כל החוויות בסבב הראשון. כשחזרתי הביתה היה לי סלט במחברות מבחינת זמנים אז עברתי לדיגיטל והתחלתי לנהל את זה ממחשב, ונשארתי במחשב, והוספתי אליו את כל מה שהתווסף אחרי זה. די מהר הבנתי שאני רוצה לכתוב בעתיד ספר ולהוציא את כל מה שאני כותב ביומן החוצה, ואני בימים אלה בתהליך של זה מול הוצאת ספרים”.
עד כמה כתיבת היומן מסייעת לך לעבד את מה שחווית?
“זה עוזר מאוד. כשהשתחררתי מסבב הלחימה הראשון הרגשתי שאני נוחת לתוך השגרה ולא יכולתי לנתק, מנטלית ופיזית, את המקום שהייתי בו במלחמה מהשגרה החדשה, ומצד שני גם לא יכולתי להבין את אשתי. אלו קווים מקבילים שלא נפגשו, ואז העניין של הכתיבה עוזר לגשר על הפער הזה. מרגע שהתחלתי לכתוב את היומן אני בראשי עדיין בעזה כי אני ממשיך לכתוב את החוויות ולשחזר אותן. החבר’ה שלי המשיכו והתקדמו ואני עדיין באותו יום שבו מצאנו פיר של מנהרה ובאותו יום שהחבר שלנו נהרג. זה מאוד עוזר מנטלית לפרוק את החוויות האלה. בימים רגילים הייתי חוזר מהעבודה, יושב עם אשתי והילדים, ואחרי שהילדים היו הולכים לישון הייתי מתיישב לכתוב, ככה בכל יום, וכל הזיכרונות מעזה היו חוזרים אליי”.
"השגרה היא הניצחון שלנו": סיפורם של תושבי שדרות בתום שנת מלחמה
אבי החטוף שנורה למוות בשוגג ע"י צה"ל בעזה: "במקום לחבק את אלון, הצבא ירה בו"
כשאתה קורא ממרחק של שנה את הדברים הראשונים שכתבת ביומן, מה אתה מרגיש?
“הרבה פעמים אני קורא את הדברים וזה מנחם אותי לראות שהיינו שם כתף אל כתף, לא משנה מאיזה רקע באת ומאיזה מגזר ודעות באת. היינו שם באהבה טהורה זה לזה, ויש לי תקווה”.
יום לחימה 1 – פורצים את שערי עזה
את הרגע של חציית הגדר לא אשכח לעולם.
אישון לילה. המחזה נראה כמו סצנה מסרט בדיוני. ערפל כבד יורד על האדמה. גדוד שלם צועד בשני טורים אל תוך הלילה בדממה, תיקים על הגב ונשקים בידיים. חוצים את הגבול.
בשמיים מתחוללת סופת ברקים - לא כאלה שבאים מעננים, כאלה שבאים מתוך מטוסים ותותחי ארטילריה.
חיל האוויר בדואט מושלם עם חיל התותחנים, ממטירים בקצב מטורף גשם של מטאורים, לקראת ההגעה שלנו. הפיצוצים מחרישי אוזניים. האדרנלין משתולל, בית חאנון עולה באש.
הפלוגה מגבירה את הקצב, שומע את נשימותיי של עצמי.
אני מסתכל סביבי ורואה דמויות כהות מגיחות מהערפל - אחיי לנשק, צועדים בשקט, בתוך אפלה מוחלטת, צועדים בדממה רועשת. כל אחד בתוך המחשבות של עצמו. כל אחד והמטען שלו.
מולנו גדר המכשול הפרוצה - מושחתת והרוסה. כה גבוהה ומסיבית, הגדר שהקנתה ביטחון לכל כך הרבה אנשים, קרועה ותלושה כמו שערות ארוכות שנותרו על מסרק. מאחוריה המקור של הרוע - הרוע העזתי שהתפרץ עלינו. ועכשיו, אנחנו נכנסים להילחם בו מבפנים.
ריח חריף של עשן ועופרת. פגזים נופלים מהשמיים כל חמש שניות. הבזקים כתומים צובעים את קו הרקיע השחור - מופע אור־קולי, אנחנו בסרט.
חשמל זורם לי בכל הגוף, ההרגשה רוחנית! אני מרגיש שכל עם ישראל עומד מאחורי הגב שלי. אני שליח.
התמרון הקרקעי החל - שום דבר פחות מניצחון לא יתקבל.
מבט צדי אחרון לעבר הגדר, אנחנו בעזה עכשיו.
(מתוך יומנו האישי וספרו העתידי של אורן בן זקן)
יצחק אריאל
קצין לוגיסטיקה בגדוד לוחם
מה הוביל אותך לכתוב יומן?
“התגייסתי בסבב א’ בשמחת תורה, ממש עם תחילת המלחמה ב־7 באוקטובר. באזרחות אני מורה לשל”ח, ואני מלמד ועוסק בארץ ישראל ובהיסטוריה, ובעצם רציתי להבין אז שאנחנו בימים היסטוריים, וגם כחייל בצבא בתקופה הזו הרגשתי שאני עד להיסטוריה, לתקופה מכוננת. מהיום הרביעי למלחמה התחלתי לכתוב את היומן הזה, כמעט באדיקות כל יום, הייתה קצת הפסקה לקראת סוף סבב א’ כי הירידה מהקו הייתה די מטורפת, ואחרי זה המשכתי. הבנתי שיש חשיבות רבה לתעד את הדברים ולכתוב את ההיסטוריה הזאת. את היומן אני מפרסם בפייסבוק שלי”.
עד כמה כתיבת היומן מסייעת לך לעבד את מה שחווית?
“קודם כל ראיתי זאת כעדות היסטורית מהזווית שלי, כי הרבה פעמים אחרי שאירועים היסטוריים קורים אז מתחילים לפרש אותם והתחושות שונות, וגם עכשיו מסתכלים על תחילת המלחמה במבט קצת אחר. במהלך הזמן זה כבר הפך להיות סוג של ריפוי, כי מדובר בתקופה אישית־משפחתית מאוד קשה כי אתה נמצא בפלנטה אחרת וחוזר למציאות. אתה מרגיש שאתה במסע בזמן ונדרש לך תהליך הריפוי הזה. הכתיבה מסייעת בזה המון”.
כשאתה קורא ממרחק של שנה את הדברים הראשונים שכתבת ביומן, מה אתה מרגיש?
“האמת שאני לא מסתכל אחורה. אני כותב ועוזב את זה ובעיקר מסתכל קדימה. אני לא רוצה להסתכל על מה שכתבתי אז וגם לא רוצה להתחייב למה שכתבתי אז כי דברים נכתבים מנקודת זמן ומנקודת מקום. אני מעדיף שלא להיתקע. יש בי אפילו איזה סוג של פחד להסתכל על מה שכתבתי כי ייתכן שאני היום לא מסכים עם מה שכתבתי כי זה היה נכון לאותה נקודת זמן. בהתחלה כתבתי את היומן למען תיעוד ומהר מאוד יחסית זה הפך להיות כתיבה לשם ריפוי, כתיבה מציפה שמתכתבת עם העבר שלי ועם מה שחוויתי בראי של מה שאני עושה בצבא”.
יומן מילואים קיץ תשפ”ד - היום ה־35, יום ראשון ה’ אלול (8.9.24):
אני מלא רעש וצלצולים. אני חולה על הדרמה. אוהב לעצור את העולם, להעתיק את נשימתו.
בכללי, מורה לשל”ח הוא בהגדרה מורה לחוויות מעצימות. הוא לא בונה תרגיל ועוד תרגיל, בדיד ועוד בדיד. הוא מתעסק במסעות ממוקדים קצרי טווח, להשפיע ולהאביס את החניך בחוויה מסעירה בפרק זמן קצר.
אבל זו שכבה חיצונית.
מתחת לפני השטח אני מאוד הדרגתי. איש של ריצות ארוכות בקצב נינוח. מאמין ונוקט בעבודה סיזיפית מתונה בלי למהר להגיע לתוצאה הנכספת.
אני כותב, ואני מהרהר, שגם היומן הזה הוא בעצם תהליך מייגע. אין כאן פוסטים משוגעים שזוכים למאות לייקים ולעשרות שיתופים. לא. אני כותב כי זה תהליך ריפוי. ואני מאמין כי התוצר יגיע בסוף, וסוף השכר לבוא: מבט כולל על תקופה לא־נורמלית של אדם שנותק מהחיים הרגילים, מהמשפחה, מההרגלים.
(מתוך יומנו האישי של יצחק אריאל אשר פורסם בעמוד הפייסבוק שלו)
רז פרץ
לוחם ביחידת חבלה בחיל ההנדסה הקרבית
מה הוביל אותך לכתוב יומן?
“קודם כל התחלתי לכתוב יומנים עוד בתיכון. הייתי אז קצת אאוטסיידר ולא היו לי ממש חברים, ככה שאם רציתי לחלוק מחשבות או רעיונות – הייתי כותב אותם לעצמי. הצורך הזה לכתוב ניטע בי מאז, גם כשכתבתי ספרים (תחת שם העט ר. ט. פרא).
"הוקפצתי למילואים ב־7 באוקטובר ואפילו שלא הבנתי אז את גודל האירוע, עדיין לקחתי איתי את היומן שלי. הפעם הראשונה שכתבתי הייתה ב־9 באוקטובר כשהיה לי פעם ראשונה רגע לנשום. מאז השתדלתי לכתוב בכל רגע שהיה לי זמן, זה לא היה פשוט כי עבדתי על ספר במקביל אבל גם אז זה היה פחות מה עשינו היום אלא יותר מה הרגשות והמחשבות שלי סביב האירועים שחוויתי”.
עד כמה כתיבת היומן מסייעת לך לעבד את מה שחווית?
“עוזרת מאוד. הידיעה שיש לי איפה לפרוק את המחשבות ואת הרגשות שלי בלי שישפטו אותי עזרה לי להיות הכי אמיתי מול החוויה וככה הצלחתי ואני עדיין מצליח להתמודד איתה”.
כשאתה קורא ממרחק של שנה את הדברים הראשונים שכתבת ביומן, מה אתה מרגיש?
“האמת שלא קראתי עדיין לעומק דברים שכתבתי בתחילת המלחמה. אולי בעוד שנה אוכל לענות על זה, כרגע אני עוד לא מסוגל”.
21 בנובמבר, יום 46 ללחימה.
הבדיחה על זה שהתאריך הוא נ”ט בנובמבר עדיין לא נמאסה, יצאתי עם המשקפת לעמדת התצפית, רואים את הסיורים של חיזבאללה מעבר לגדר. מוצב תורמוס שנמצא לא רחוק מכאן מטווח בלי סוף. אני מניח שהלחימה תגיע גם לכאן ככה שגם אם לא נגיע לעזה בסוף (למרות שכבר ידוע שנגיע) עדיין נצטרך “לצחצח את חרבות הברזל שלנו”, כמו שורנר (הכוונה לאל”מ גיל ורנר, מח”ט אלכסנדרוני אז) אמר.
(מתוך יומנו האישי של רז פרץ)
בעז פיין
לוחם מילואים בפלוגה המסייעת של גדוד 28, חטיבת הצנחנים
מה הוביל אותך ליצור יומן?
“התחלתי ליצור יומן מתוך השעות שהיו לי ביחד עם החבר’ה במילואים, מצד אחד הייתה פעילות אינטנסיבית רבה ומצד שני אתה שוהה הרבה זמן ביחד עם חבריך במקומות סגורים. כיוון שאני מאייר, הדרך שלי לעבד את החוויות שעברתי, שעברנו, היא דרך איורים. התחלתי לצייר על הקירות באחד הבתים שבהם שהינו בח'אן יונס למשך יומיים.
"התחלתי לצייר את הטיים־ליין של המלחמה ושל מה שעברנו, עשיתי את זה לעצמי בצורה מצחיקה, בשביל הכיף. כשהגיע הזמן שלנו לעזוב את האזור, חברים שלי מהמילואים, איתן מלט, רועי כהן ויוחאי כץ אמרו לי שאנחנו יכולים להשתמש באיורים האלה כדי להעביר לאישה ולילדים בבית את מה שאנחנו עוברים, כי להסביר במילים זה מאוד קשה. התחלתי לצייר על פיסות נייר את מה שקרה לנו, ובהמשך ביקשתי שיביאו לי בלוק ציור. היינו במשרד אדריכלים של חמאסניק אז לקחתי משם דפי רישום ועפרונות. לקחתי את הציורים האלה והתחלתי להראות אותם לילדים שלי, והרגשתי שזה נותן להם אפשרות לשאול שאלות, כלומר, לדובב אותי בצורה נורא טבעית על מה שחווינו”.
עד כמה היומן מסייע לך לעבד את מה שחווית?
“יש בזה כוח ריפוי, יש בזה ערך, ולהביא לידי ביטוי את החוויות עוזר לעבד אותן טוב יותר”.
כשאתה מסתכל ממרחק של שנה על האיורים הראשונים שלך מתחילת המלחמה, מה אתה מרגיש?
“זה פשוט מעניין לראות את זה, לראות את הפרץ הראשוני של היצירה, לראות את ההלם הראשוני והרצון המאוד חי להוציא את החוויות האלה החוצה באיור. בהמשך גם אנשים אחרים באו אליי והתחילו לספר על החוויות שלהם אז ציירתי גם דברים שהם חוו, כולל חוויות קשות”.
איגדת את יומן הלחימה המאויר לספר עתידי בשם “מכתב (מאויר) מאבא”. מה בחרת להכניס ומה לא?
“יש סיפורים קשים שאי אפשר להכניס, אבל בעיקר בחרתי איורים שכן כל אחד יכול להתחבר אליהם, כאלה שיש בהם גם הומור וגם ממחישים את הדברים הפשוטים שעברו עלינו. חשוב לציין שאני עדיין מאייר את החוויות, גם הנוכחיות במהלך סבב המילואים שלנו במטולה עכשיו, אבל זה כמובן כבר לא שייך לספר שנסגר כבר. לשם הספר הפעלתי את גיוס ההמונים 'גיב בק' ואני מזמין את כל מי שמעוניין – לקחת חלק. חשוב לי להודות גם ליוחאי, רועי ואיתן שעודדו אותי להוציא את הספר”.
מתי צרפתי
רפ"ק משטרת ישראל, קצין אג"ם של חטיבת סה"ר
מה הוביל אותך ליצור יומן?
“קודם כל בחרתי ליצור יומן אירועים מצולם בצילומי סטילס. מאז ה־7 באוקטובר ליקטתי צילומים וצילמתי כל מה שנוגע לחוויות שלי. ב־7 באוקטובר שימשתי כקצין אג”ם של תחנת שדרות. התעוררנו בבוקר לצלילי אזעקות ובשעה 06:47 בבוקר כבר הייתי בתחנה. חיסלנו חמישה מחבלים, ובמהלך הקרב צלף של חמאס שהיה על גג התחנה ירה עליי כדור אחד בחזה וכדור אחד ברגל. החילוץ שלי היה מורכב וארוך, כשבמהלך כל הזמן הזה עשיתי הכל כדי להישאר בהכרה, למרות שאיבדתי הרבה דם.
"הובהלתי לבית החולים ברזילי, הייתי מורדם ומונשם מספר ימים. בשלב שהתעוררתי – שמרתי לעצמי כל צילום שצילמתי מאותם רגעים ואספתי גם תמונות שצילמו אותי כשהייתי מורדם ומונשם. עשיתי זאת כי רציתי שלילדים שלי ולנכדים העתידיים שלי יהיה זיכרון מוחשי, וכדי שהם יבינו שמה שעברנו ב־7 באוקטובר זה מטורף. תמונה שווה אלף מילים. כרגע יש לי מעל 30 אלף תמונות ביומן. התמונה הכי מוקדמת ביומן שלי היא שאני מורדם ומונשם, ועד היום אני מצלם כל רגע, גם רגעים קשים וגם רגעים טובים. תמיד אהבתי לצלם, הסתובבתי תמיד עם מצלמה מקצועית והייתי מצלם רגעים, זה חלק ממני”.
עד כמה היומן מסייע לך לעבד את מה שחווית?
“זה נותן לי פרופורציות, זה גורם לי להכניס את עצמי לפרופורציה בתוך החיים שלי, על ההתנהלות שלי כאדם פרטי, על ההתנהלות שלי מול לוחמים ועל ההתנהלות שלי מול חברים. בהיבט הפסיכולוגי זה מאוד עוזר לי”.
כשאתה מסתכל ממרחק של שנה על הצילומים הראשונים ביומן שלך, מה אתה מרגיש?
“כשאתה רואה את הצילומים האלה אתה נזכר בכל הצעדים שלך ב־7 באוקטובר. הבת שלי צילמה אותי רץ ב־06:30 בבוקר לרכב, ושעה וחצי אחרי זה הייתי גמור כבר, ואז מתחיל היומן שלי בבית החולים, אז לראות דבר כזה זה עושה לך משהו. צילמתי מפגשים שלי עם חברי כנסת ושרים, כולל מפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אישים מחו”ל שביקרו אותי – ולראות את זה עכשיו בדיעבד זה מטורף, זה עושה לי פלאשבק לכל הדרך שעשיתי ואני עושה. כשאני רואה תמונה שלי מתחיל לאכול לבד אחרי הפציעה זה מרגש אותי”.