שעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, תושבי שכונת נחלת יצחק שבתל אביב לא הבינו מדוע שלושה לוחמים עומדים לצד מכונית ועוברים תדריך. איש לא כינס אותם, אף יחידה לא קראה להם, אבל חייל מהפלוגה ביקש עזרה, וצוות שאיש לא איגד - יצא לדרך. "אנחנו עומדים מתחת לבית שלי בתל אביב", משחזר יהונתן (יוני) סקריסבסקי (30), "אנחנו עם שני אקדחים, לי יש אקדח ולניצוצי (יקיר) יש אקדח, לאנדריי (גרסימיוק) אפילו אין. אנחנו מחוץ לרכב של אנדריי, ואני עושה להם תדריך. תדריך יציאה לקרב, ממש. השכנים שהסתכלו היו בהלם, הם לא הבינו מה זה המחזה הזה".
מה אתה אומר להם?
"שאנחנו נוסעים מהציר הזה. שזאת תהיה נסיעה מהירה אבל בטוחה. חלונות פתוחים, אקדחים בידיים, אנחנו לא יודעים איפה אנחנו הולכים להיתקל, אז להיות ערניים. אש, בפקודה שלי בלבד. ממש חזרתי על כל סדר הפעולות שהם רגילים לשמוע. אני יודע שאני מפקס אותם, הרי ברגע שאתה מכניס אזרח או מילואימניק לסיטואציה כזאת, אתה חייב לעשות לו את השינוי בראש כדי שהוא יהיה איתך. אז אני עושה להם תדריך כאילו אני יוצא למבצע".
בדיעבד זה לא היה כאילו.
"נכון, יצאנו למבצע, אבל בעיקר ידעתי מה חשיבות העקרונות האלה, ידעתי מה זה עושה להם ברגע שהם שומעים שאנחנו נעים על ציר מסוים, מאשר פשוט לומר להם שניסע על כביש 6".
אתה אומר את זה גם קצת לעצמך, לא?
"כן. גם אני צריך לשמוע את זה".
זמן קצר קודם לכן התעורר יהונתן, תושב אוהד שבמועצה האזורית אשכול, בדירתו בתל אביב. "גרתי עם בן דוד שלי אז", הוא מספר, "הוא העיר אותי ב־6:30 בבוקר ואמר לי לקום כי יש אזעקות. באוהד אנחנו רגילים לאזעקות ואפילו לא קמים, אבל הוא התעקש ורצנו לחדר המדרגות. ואז, ב־7:10 אמא שלי, שהייתה באוהד, התקשרה אליי ואמרה לי: 'אבא לא עונה'".
בשעה שבה יהונתן רץ עם שכניו לחדר המדרגות, מתקפה איומה מתחוללת בעוטף, ואביו של יהונתן, רודי, יוצא כדי לאסוף את אחיותיו של יהונתן אליהם הביתה. "הייתה פה מלחמה, הם חשבו שהבית הולך לקרוס עליהם רק מהפיצוצים, המטחים היו מטורפים, ואמא שלי אומרת לי שאבא לא עונה לה, ואני בכלל לא מבין לאן הוא נסע, ואז היא אומרת לי שהוא הלך להביא את האחיות שלי, גילי ודניאל. אחת גרה בבאר שבע, והשנייה בשדה ניצן, זה מושב פה ליד".
בסרטון שהוצא מרכבו של רודי, מסביר יהונתן, שומעים את השיחה האחרונה שלו עם דניאל, בתו. הוא מתווכח איתה שתצא מהרכב, ממש מכריח אותה לרדת, ואז הוא מצלצל לגילי להודיע שהוא בדרכו אליה לאסוף אותה, אך לא מגיע והמשפחה מאבדת איתו קשר.
אתה מנסה גם לתפוס אותו?
"כן, אני מחייג אליו. לי הוא תמיד עונה, לא משנה מה, אבל הפעם הוא לא עונה, לא עונה, לא עונה. בשלב הזה אני כבר מתחיל לדאוג, למרות שזה כל כך מוקדם בבוקר שאתה עוד לא מבין מה הולך בכלל. גם כשראינו את הטנדרים בשדרות חשבנו שזה מבוים בהתחלה. אבל הזמן קצת עובר ולקראת 8:00 הגיע סרטון מאחד הבסיסים ואני מחליט לשלוח וואטסאפ לפלוגה שלי: 'חבר'ה, אני לא יודע מה קורה, עוד אין פקודה, אבל שכולם יארגנו תיק'. הבנתי שקורה משהו חריג, ואז קיבלתי טלפון".
על הקו היה דניאל שרעבי, חייל מילואים שבשעתו היה יחסית חדש בפלוגה. "עשיתי איתו רק קו אחד עד אז", הוא אומר. שרעבי מספר ליהונתן שמסיבה התקיימה לא רחוק מביתו באוהד, והופסקה במתקפה רצחנית. "חשבתי שהוא נדפק, אפילו התחלתי להשתעשע איתו, לשאול איך יש מסיבה ליד הבית שלי ואני לא יודע מזה. אבל אז הוא אומר לי 'תקשיב שנייה, תהיה איתי. יש פה טבח'. והוא שם אותי על רמקול ונתן לי לשמוע. אמרתי 'אוקיי, הבנתי', ומאותו רגע אני נשאר איתו על הקו עד שאני מצליח להגיע אליו".
כמה זמן זה לקח?
"ארבע שעות".
מה שמעת כשהוא נתן לך להקשיב?
"יריות, פיצוצים, צרחות, שמעתי טבח. אי אפשר היה להתבלבל".
בינתיים, אנדריי גרסימיוק ויקיר ניצוצי, הסמלים של יהונתן בפלוגה, ראו את ההודעה שלו בקבוצה, התקשרו אליו ושאלו: "המפקד, מה עושים?".
"אנחנו חברים טובים, אנחנו כבר שנים עושים מילואים ביחד", מסביר יהונתן, "אני אומר להם לתת לי רגע לחשוב על זה, שלא נהיה פזיזים. כי אני רוצה להבין מה קורה. ואז אני מתקשר לחברים שאני מכיר באוגדה, אבל אני לא מצליח להשיג אף אחד וברור לי שיש בלגן, אבל בדרך כלל גם באירוע מישהו יענה לי, והפעם אף אחד לא עונה. אז הבנתי שאנחנו לעצמנו מה שנקרא, ואמרתי להם: תגיעו אליי, והם מגיעים. האחד גר בנתניה, השני בראש העין. לפי דעתי הם נסעו על 400 קמ"ש כי תוך 25 דקות הם היו אצלי".
בינתיים בשטח המסיבה, האחים דניאל ונריה שרעבי, שאף נבחרו לימים להשיא משואה על פועלם, נמלטים ומוצאים את עצמם בקרב מול מחבלי חמאס, כשהם מסתתרים מאחורי טנק פגוע. הם מנהלים קרב יריות כשהם משתמשים במעט הנשק שהצליחו למצוא בתוך הטנק. יהונתן, איתם על הקו כל העת, מדריך אותם מה לעשות.
זאת סיטואציה לא נתפסת.
"נכון. בדיעבד, זה גם היה מאוד יומרני באיזשהו מקום. הרי מי אני שאקח את אנדריי וניצוצי איתי לתוך הדבר הזה? לאנדריי יש שני ילדים בבית, הגדול שלו בן 4, ניצוצי היה אמור להתחתן שבוע אחרי זה. מה פתאום אני מחליט על דעת עצמי לקחת אותם לתוך הדבר הזה? ואם הם לא היו חוזרים, מה הייתי אומר לאישה שלהם? אבל אלה דברים שאתה לא חושב עליהם באותו רגע. וכמובן, ההחלטות האלה גם הולכות לחזור הרבה במהלך המלחמה הזאת".
מה הכוונה?
"בסוף, כמפקד, אתה הרבה פעמים במודע לוקח סיכון על חיים של אנשים. וזה חוזר על עצמו עוד פעם ועוד פעם, ואלה ההחלטות הקשות ביותר".
השלישייה עוצרת בצומת עד הלום, שם לוחם נוסף מצטרף אליהם, מתן סירי. הם מתעכבים עד שהוא מגיע - עיכוב שבדיעבד יציל את חייהם. "הוא הגיע אלינו עם עוד אקדח ולכן גם חיכינו לו, והעיכוב הזה, לצד הבחירה לנסוע מעד הלום ואז דרך כביש 6, ולא מכביש 4 ומכביש 232, זה מה שהציל אותנו, כי אחרת היינו נופלים למארב בחץ שחור יחד עם כל מי שהגיע לשם, וכך גם נמנענו מלפגוש את המחבלים באופקים".
ובינתיים אתה עם דניאל שרעבי על הקו.
"נכון, ואני משקר לו. אני אומר לו 'שלח לי מיקום, האוגדה בדרך אליך', 'יש גדוד עכשיו בדרך', 'המסוקים בדרך'. שמעתי אחרי זה חלק מההקלטות, ואני ממש שומע שאני משקר לו".
למה?
"עשיתי את מה שעשו במלחמת יום כיפור, ואני שומע שזה עובד. היה שלב שהוא אמר לי שהוא נשבר, שהוא לא יכול יותר, הוא הרי גם נפצע, הוא היה עם רסיס ביד כל הזמן הזה, אבל אני מרגיע אותו שהמסוק בדרך אליו. ובמקביל, זה הכי מתסכל שאף אחד לא עונה לי. הצלחתי לתפוס את מד"א ואמרתי להם שיש אירוע עם אזרחים, והם מן הסתם ידעו, אבל אף אחד לא ענה לי באוגדה".
ואף שאיש לא עונה, "כוח יוני" ממשיך בדרכו. אנדריי נוהג והם מתקדמים על כביש 6, פורצים מחסום משטרתי באשל הנשיא ומגיעים לצומת אופקים. שם הם רואים את מראות המלחמה הראשונים, והם מזוויעים ועוכרי שלווה. "באופקים ראינו את הגופות הראשונות, ואז זה נופל לך", אומר יהונתן, "אני לא מבין איך הם הגיעו עד לפה. הבנו שהיה שם ממש קרב, אבל עוד לא ידענו שיש סיפור שלם באחד הבתים. גם ראינו כבר התגודדות של חיילים, חבר'ה מילואימניקים ומג"בניקים, שהגיעו לשם ופשוט נעצרו, אולי הם פחדו להתקדם. אני משכנע רכב אחד של מג"ב, 'דימקס', לבוא איתי. אבל אנחנו מתעכבים, כי היה שם אל"ם שאמר שיש מודיעין על רכב 'רייזר' שבדרך אלינו עם מחבלים. חיכינו 10 דקות שיגיע, ראיתי שהוא לא מגיע, ואמרתי להם שהרייזר לא מגיע וקדימה בלי תירוצים, אבל הם לא נסעו איתי. הדימקס של מג"ב כן המשיך איתנו עד לאורים, ובאורים התחילו לירות עלינו, לא יודע מאיפה, מהשיחים כנראה, הוא הסתובב וברח, ואנחנו המשכנו לבד. הגענו לתחנת הדלק באורים, שם פגשנו שוטרת מג"ב עם שיער אדום, שעשתה שם פינוי פצועים".
אתה מדבר על שפרה בוכריס, היא הצילה עשרות בעצמה.
"כן, כן. היא. אותה אני פוגש שם".
ואתה עדיין בטלפון.
"כן, באיזשהו שלב אני אפילו עם שני טלפונים, כי אני לוקח גם את הטלפון של אנדריי ומשקר לאמא שלי והאחיות שלי שאני בתל אביב. אבל אמא שלי מכירה אותי, אבא שלי ואני חלקנו גנטיקה מאוד דומה בעניין הזה, והיא מריחה שאני לא בתל אביב, ואחותי גם רצתה לצאת לחפש את אבא שלי ואמרתי לה שלא משנה מה, הן לא יוצאות. אני מבטיח להן ששלחתי אנשים לחפש אותו. כשבינתיים כל הזמן הזה אני יודע שהוא נמצא בצומת מבטחים, כי יש לי את האיתוראן של הרכב, ואני יודע שהרכב לא זז משבע בבוקר".
ואתה לא נוסע אליו?
"אם הרכב לא זז והוא לא עונה, אני מבין שהוא נרצח. אבל אני לא נותן לזה מקום כרגע, כי החיים חשובים יותר. אני גם יודע שהוא היה מעדיף אלף פעם לשלוח אותי להציל את האנשים הצעירים שעוד בחיים. בוודאות, בוודאות, וזאת ההחלטה שאני מקבל. אני מכבה את הראש, עושה סוויץ', למרות שבהקלטות מהשיחות של אותו היום כן שומעים אותי אומר: 'נראה לי אבא שלי נרצח', כלומר זה ברור לי, אבל אני ממשיך להיות עם שרעבי על הקו".
ומה עובר עליו?
"הוא כבר ברגעי שבירה, ממש. כי הם בעצמם פצועים ומתחילים להתאסף שם אנשים סביב הטנק והם מאוד־מאוד חשופים, וכל הזמן באים עליהם גלים של מחבלים. לכן אני מסביר לו בטלפון איך לייצר מעגל הגנה סביבו, לירות כל 60 שניות, לחסוך בתחמושת".
למה?
"כי אין להם תחמושת, ואני יודע שכל עוד הם יורים, המחבלים יעדיפו להמשיך הלאה. לכן המשימה שלהם היא לייצר תחושה שהם עדיין נלחמים, גם אם אין להם כבר עם מה. וזה שומר עליהם, אבל אני חייב להגיע אליו, בשלב הזה זה כבר ממש קריטי. אני יודע שאני חייב, חייב להגיע אליו".
בין שרעבי לאמא, זה נשמע שאתה מנהל חמ"ל של שני מוקדי לחימה.
"אלה היו שתי חזיתות, לחלוטין. אחת מהן מתנהלת עד היום. החזית פה בבית יותר קשה בעיניי, היא חזית ההתמודדות. עבור אמא שלי, להתאלמן בגילה, אחרי שהיא עם מישהו 30 שנה, זאת התמודדות מאוד־מאוד קשה".
הכוח נמצא בתחנת דלק באורים, ומכיוון שהנגב המערבי הוא נוף ילדותו של יהונתן, הוא מנסה לעבור בראשו על השטח הפרוש בפניו, ולנסות לשער היכן סביר שיניחו המחבלים מארבים, לחשב מסלול שיאפשר להם להסתנן דרך החוליות שכבר התפרשו בשטח. הם מחליטים לנסוע דרך כביש טל אור, שמחבר בין אורים לרעים. "על הכביש אני רואה רוביקון לבנה ואני רץ אליה".
למה?
"כי אני יודע שאם אני רואה רוביקון, אז זה אומר שזה איזשהו מפקד בכיר, או מישהו מיחידה מיוחדת. ואני באמת רואה את אל"ם רועי לוי ז"ל, המפקד של היחידה הרב־ממדית. ואני מכיר אותו טוב, הוא היה המפקד שלי כשאני הייתי מפק"ץ בבה"ד 1. וזה בן אדם שאני מאוד שמח לפגוש באותו רגע, הוא לוחם־על. אנחנו מחליפים בינינו כמה דברים, והשיחה רק מעידה עד כמה אנחנו לא מבינים את גודל האירוע. אני אומר לו שיש לי מיקום של אזרחים, והוא אומר לי 'יש לי "צבא שמיים" בתוך רעים', כלומר אירוע עם בני ערובה. עכשיו אין לי מושג איך הוא והיחידה שלו הגיעו לשם בשבת בבוקר, אבל היחידה שלו הצילה את רעים. אמרתי לו שניסע ביחד ושברעים נתפצל. אנחנו מגיעים לשער האחורי של רעים. הוא פורק ורץ פנימה והוא נהרג בהיתקלות עם מחבלים בקיבוץ. אנחנו מגיעים גם, אבל אנחנו בלי כלום עלינו. כולם עם קסדות, עם וסטים קרמיים, ואני עם אקדח וטלפון ביד כי אני מדבר עם שרעבי".
ומה קורה ברעים?
"אני מקבל החלטה לא להיכנס לתוך הקיבוץ, כי ידעתי שאם ניכנס, ניהרג בטוח. הרי החיילים לא יזהו אותי כחייל צה"ל, והמחבלים כן יזהו אותי כחייל צה"ל. לכן אנחנו מנסים להקיף אותו דרך בית העלמין, ובבית העלמין אנחנו פוגשים עוד איזה 15 חבר'ה של רועי. הייתה שם היתקלות עם חוליה, ובזכות זה שהם מחסלים את החוליה, אנחנו יכולים להתחמש עם הנשקים של המחבלים, ומאותו רגע אנחנו חמושים עם קלצ'ניקובים, מחסניות בכיסים, מסודרים מה שנקרא. ואז אנחנו מנסים לפרוץ דרך אל שרעבי, אבל לחצות ברגל זו בעיה. לכן אנחנו חוזרים לתוך הרכב ומבינים שאנחנו צריכים לפרוץ דרך הצומת וברור לי שיש שם מארב. לכן אני אומר לאנדריי שלא משנה מה, שלא יוריד את הרגל מהגז".
כוח יוני מבצע עיקוף דרך השטח, אר־פי־ג'י מתפוצץ בדיוק, אש נורית מכל כיוון, והם מצליחים בדרך נס לפרוץ דרך הצומת ללא פגע ולהגיע לשרעבי, עד לטנק עצמו. "וכל הדרך מלאה ברכבים ובגופות שמוטלות על הרצפה. רכבי משטרה מהלילה עם שוטרים מתים בפנים", משחזר יהונתן.
מה קורה ברגע שאתם מגיעים אליהם?
"מתחיל קרב חילוץ מאוד ארוך. קשה לי להעריך זמנים באותו רגע, הכל זה או חמש דקות או חמש שעות, אתה לא יודע, משהו באמצע, אבל זה ארך כמה שעות. עוד לפני שהגענו, ביקשתי משרעבי שיעשה לי סדר פינוי, לפי הפצועים הקשים ביותר, ואנחנו מתחילים לפנות אותם בעזרת מדפים של איקאה שאנדריי היה אמור להתקין לחמותו. זאת האלונקה שלנו לאותו יום".
מפנים אותם לאן?
"בדיוק. אין אוגדה, אין רעים, אין בארי, אין לי מקום לפנות אותם אליו. ואני מקבל את ההחלטה שאנדריי ומתן סירי יחזרו את כל הדרך הזאת לאופקים, כדי לפנות את הפצועים, והם עושים את זה כמה פעמים".
ובזמן הזה אתה נשאר בטנק?
"כן, אני עם ניצוצי בטנק, ואנחנו יוצרים מרחב אבטחה. האחים שרעבי איתי שם, ובאיזשהו שלב מתחילים להגיע חבר'ה כמוני עם רכבים פרטיים, ואנחנו פשוט דוחפים אנשים לתוך הרכבים, שזה גם היה אירוע מורכב".
למה?
"כי אני שואל את עצמי מי שם אותי לפקד על האירוע הזה, מי אני שאחליט מי עולה על רכב פינוי ומי לא. אני כן נעזר בשוטרים הכחולים שהיו שם מהלילה כדי לעשות סדר אזרחי, וגם האינסטינקט הראשוני שלך זה להגיד בואו פשוט נעיף את כולם מפה, אבל נגיד היו שם הרבה חבר'ה הלומי קרב שאתה מבין שאתה חייב לפנות אותם קודם. אתה גם מבין שאם מחבלים יגיעו לכאן עוד עשר דקות, גזרת על מי שלא עלה למות. אז איך אתה מקבל את ההחלטות האלה? וזה ככה, דקה אחרי דקה. אבל אז פתאום מגיע עוד רכב ואתה מצליח עוד פעם, ופתאום עבר איזה 'זאב', רכב צבאי גדול, ואני עוצר אותו ודוחף לשם אנשים, ואני פשוט אומר לכל הנהגים 'סעו רחוק, אל תעצרו עד שתראו כוחות שלנו'. וזה לוקח המון זמן ועוד אנשים מתחילים להגיע אלינו, כי הם מעבירים אחד לשני בוואטסאפ שיש מקום בטוח".
כמה אנשים מגיעים לשם במהלך אותו היום?
"אני לא יודע להגיד מספר מדויק. אני יכול להעריך שעברו בנקודה הזאת יותר מ־150 אנשים".
כלומר, פיקדת על מבצע הצלה של יותר מ־150 אנשים?
"אני לא אוהב להגיד שפיקדתי על מבצע הצלה, כי דבר ראשון, היו שם עוד אנשים שהיו חלק מזה. אין מישהו שעובד לבד. וגם אני חושב שאחרי 7 באוקטובר התקשורת אהבה להכתיר כל מיני גיבורים, ואני לא מרגיש שזה נכון".
זו לאו דווקא הכתרה. העובדה היא שהמערכת קרסה, וסיפורי הגבורה של 7 באוקטובר הם סיפורים של בודדים.
"נכון, אבל זה אוסף של יחידים. כי לבד אף אחד לא יכול לעשות כלום. הרי היינו ארבעה לוחמים, והיו שם האחים שרעבי, והיה שם גם תא"ל שאבטח עם מאג, ופתאום הגיע איזה ילד, סדירניק מאופקים, שאמר שהוא שמע שיש בלגן, ובחור עם טנדר שדחפנו אליו מלא אנשים. אין גיבור בודד, יש אוסף".
בשלב הזה המחבלים עוד מגיעים?
"בשלב מסוים הלחימה כבר יחסית נרגעת באזור שלנו, כי המחבלים פשוט לא רוצים להתקרב אלינו. ובשעות האלה אנחנו פשוט עוברים עם הטלפון ונותנים לבנות ששם להתקשר להורים שלהן. או שאנחנו שוברים רכב בשביל להוציא ממנו בקבוקי מים, הרי אנשים התייבשו. כלומר השעות שהיינו בהן שם, לא היו רק לחימה וחילופי אש כבדים, זה היה לנהל אירוע, לנהל מרחב הגנה. כשאני עדיין עם אמא שלי בטלפון".
"אחד הדברים שהיו הכי קשים", ממשיך יהונתן, "היה שבכל רגע בא אליי מישהו עם מיקום בוואטסאפ של החברים שלו והתחנן שאלך אליהם. אבל לא יכולתי, כי ידעתי שאם נרוץ בשדה הפתוח יורידו אותנו, וגם מה אני אעשה עם החבר'ה שפה? אנחנו היינו הרי היחידים שנמצאים שם עם נשק כמו שצריך. לשוטרים כבר לא היו כדורים. היינו קו ההגנה האחרון, לכן ידעתי שאני לא יכול לעזוב מאה איש. אבל זה ממש קשה, להגיד לבן אדם שאתה מצטער, אבל אתה לא יכול להוציא את חבר שלו, או את אחיו, זה ממש קשה. האיזון בין לנסות לעזור לכמה שיותר לבין לא למות, או לבין להחליט את מי אתה מפקיר, הוא קשה, אתה כל הזמן צריך לבחור. בשלב הזה, נגיד, בחרתי להפקיר את המשפחה שלי. הרי הם היו בטירוף באוהד, סגורים בחדר ארונות, מתים מפחד".
בשעות אחר הצהריים כוח יוני מחליט להתפנות משטח המסיבה ולהתקדם, הפעם לכיוון אוהד. יהונתן: "הדרך הייתה מזעזעת. היא הייתה מלאה בגופות, הכל היה שרוף, זה נראה כמו סרטונים מאוקראינה. החלטתי לנסוע בשלב הזה, כי אחותי, דניאל, התקשרה אליי ואמרה לי שאם אני לא מגיע היא יוצאת ברגל לחפש את אבא, ואני מאמין לה שהיא אומרת את זה".
אז אתה נוסע לנקודה שבה הרכב של אבא עצר?
"נכון, אני נוסע לפי האיתוראן. אנחנו מגיעים ויש שם המון רכבים, ואנחנו לא מוצאים אותו, ונופלים פצמ"רים על הצומת, ואז אנחנו מחליטים לנסוע לאוהד. אני נכנס, מוציא את המשפחה מחדר הארונות, ואני מבין שאבא עוד לא חזר הביתה. אני חוזר החוצה ואומר ללוחמים שלא סיימנו את המשימה ושצריך לחזור עוד פעם לרכב ולחפש אותו. הם לא שואלים שאלות וחוזרים, ואז אני קולט את הגגון של הרכב שלו. אני מתקרב אליו ורואה אותו בפנים, ירוי. אני רוצה לגשת אליו, אבל ניצוצי עוצר אותי. התלבטתי מה לעשות איתו. לא ידעתי לאן לקחת את הגופה, ידעתי שאני לא יכול להביא אותו הביתה, הן לא יתאוששו מלראות אותו ככה. ולכן אני משאיר אותו שם, בידיעה שהשארתי את הגופה של אבא שלי להירקב בחוץ. זאת מחשבה הזויה, אבל מבין כל ההחלטות הגרועות, זאת הגרועה פחות. אנחנו נוסעים חזרה ואני מספר להן, את יכולה לדמיין את התגובה".
ומה התגובה שלך?
"זה הרגע שאני נשבר. הלכתי לצד של הבית, נתתי לעצמי חמש שניות מהירות להישבר וידעתי שהמשימה עוד לא נגמרה, גילי עוד הייתה בבית שלה בבאר שבע וצריך היה להביא אותה. אני עוד פעם אוסף את החיילים, שוב אנחנו עורכים עיקוף, אוספים את גילי ומביאים אותה לפה. בשלב הזה, אגב, אנחנו כבר מקבלים את צווי הגיוס. ואז הגיע הלילה והוא היה הזוי. נשארנו ערים כל הלילה, באיזשהו שלב הגדוד שלי שלח לי לפה חיילים עם תחמושת, ועד שהצבא ממש הגיע, הקמתי מיליציה ששמרה במושב. וכל הלילה זרמו הידיעות. זה אזור שאתה פחות או יותר מכיר את כולם, גם אם לא אישית, אז אתה מכיר את השמות, ומגיעים עוד שמות ועוד שמות של הרוגים, פוסטים של חברים שמחפשים חברים אחרים".
ואתה מאבד את אבא.
"על הקבר של אבא כתוב 'הלב של כולם'. אנשים ממש ביקשו שנכתוב את זה על הקבר, כי הוא היה בן אדם כזה, הלב של כולם. הוא פשוט היה איש חמוד. בשבעה ראית את כמות האנשים שבאו, ראית את הכאב שהיה להם בעיניים. הקהילה הזאת איבדה המון, אבל האישיות הזאת שאנחנו איבדנו מבחינתי היא אבידה גדולה. זו אחת מהסיבות שאני פועל עכשיו בעמותה שלנו, כדי להשאיר מהטוב שלו בעולם. אבא היה איש מחשבים ובמסגרת עסק המחשבים שלו הוא היה אוסף אליו את כל בני הנוער המתקשים, כאלה שלא כל כך מצאו את עצמם, והוא טיפח אותם. הילדים הוותיקים מביניהם היום בכירים מאוד בתעשיות ההייטק בישראל, והילדים הצעירים יותר משרתים בממר"ם וב־8200".
איזה אבא הוא היה?
"אבא מאוד טוב, שעבד מאוד־מאוד קשה. הוא הפך אותי למי שאני היום, הוא היה ארגנטינאי צמחוני, שעלה ב־1987 כחייל בודד. הוא היה בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. הוא לחם בלבנון, באינתיפאדה, שירת במילואים גם בלבנון השנייה. הוא עשה מילואים עד גיל 47, הוא היה מאוד ציוני. בכל פעם שאמא שלי אמרה שהיא רוצה למכור את המשק ולעבור לאיזו דירה במרכז, הוא היה אומר: 'אני מת על האדמה הזאת'. הוא עמד במילה שלו. הוא היה חלק מאוד־מאוד משמעותי בחיים שלנו".
יהונתן ואני נפגשים בביתו באוהד, זמן קצר לפני שאנו מציינים שנה לאירועי 7 באוקטובר. אני תופסת אותו ברגע מנוחה קצר מהמילואים. כסרן במילואים, סמ"פ במסייעת בגבעתי, הוא שירת בכל השנה האחרונה, למעט חודשיים. הוא נולד בניר עוז וגדל באוהד, והאובדן בביתו ובסביבתו קשה ובולט. חייו השתנו מאז, הוא שב לדרום לתקופה ממושכת כדי לתמוך במשפחתו והמשיך להילחם בכל חזית. "לפי החוקים של הצבא לא הייתי אמור להיכנס לעזה", הוא אומר.
כי אתה בן שכול?
"כן, הייתי צריך לחתום על כל מיני ויתורים. זאת הייתה שאלה, כי ידעתי שאם יקרה לי משהו, אז אני גוזר על המשפחה שלי חורבן, אבל נכנסתי. נכנסתי עם גדוד גפן של בה"ד 1, שזאת הייתה סגירת מעגל, כי גם בצוק איתן הייתי איתם".
חזית נוספת שהוא מבקש להיאבק בה היא ההכרה במושב אוהד כחלק ממערך השיקום: "אנחנו לא ב־7 ק"מ, אנחנו יושבים בקו 7 ועוד 200 מטר. לכן אנחנו לא במערך תקומה, אנחנו לא במערך השיקום. וזה הזוי, כי אנחנו גם צריכים מיגון והעסקים פה לא עבדו. אני למשל משלם ארנונה על המשרד של אבא שלי. אבל אין משרד, הוא מת. רמת האטימות ל־7 או ל־7.200 היא פסיכית. הרי המחבל לא אמר לעצמו לא להיכנס למושבים שהם אחרי 7 ק"מ".
לצד המאבקים יש בך תקווה?
"מה זאת תקווה? אני חושב שאין לנו ברירה באמת, מה נעשה? נלך? אין לנו לאן ללכת, זה מה יש. אני גם אומר שוואללה, עברנו את פרעה, אז הם, החארות האלה ישברו אותנו? אין סיכוי, יצאנו מדברים גרועים יותר".
יש רגעים של משבר?
"כן, לא הרבה. אבל כשהם מגיעים, אני לוקח נשימה וקם, כי אין מה לעשות".
בשנה האחרונה יהונתן לא סיפר את סיפורו. במשך חודשים הוא היה מוכר כקצין המילואים מקו הטלפון בסיפורם של האחים שרעבי. עתה, סביב אירועי השנה, הוא החליט לחשוף את סיפורו, למען העמותה שהיה שותף בהקמתה, שמבקשת לסייע ללוחמים אחרים.
"כשיצאנו מעזה באזור חודש ינואר־פברואר, הגיע אליי חבר טוב שהיה גם חייל שלי בסדיר, יצחק סרוסי, וסיפר על רעיון שיש לו שיכול לעזור להרבה אנשים. יצחק הוא קבלן צנרת ותשתיות, ומן הסתם הוא גם מגויס והעסק שלו כמעט קורס, כי הוא עושה רק עבודה עברית. הוא לא מעסיק פועלים ערביים, גם לפני המלחמה, ונרצחים לו שני עובדים ב'נובה', ואחיו, שהיה שותף שלו בעסק, נפצע בבית חאנון, והוא אומר לי שהוא רוצה לקחת חבר'ה צעירים, בשנות ה־20, שמחפשים את הכיוון שלהם בחיים. הרי גם אנחנו לא ידענו מה לעשות עם עצמנו אחרי המילואים. גם אני, שהייתי סמנכ"ל מכירות, ידעתי שאני לא מסוגל לחזור למשרד. אתה לא יכול להתעסק בלמה עובדים לא מגיעים ליעדים שלהם אחרי שבמשך חודשיים פינית פצועים מלב הלחימה בג'בליה, אז בוודאי ובוודאי מי שעוד לא מבוסס".
"בשביל הבית בשביל המחר" הוא מיזם חברתי כלכלי כחול־לבן לזכרו של רודי סקריסבסקי, שקם על מנת לתת מענה לשתי בעיות בחברה הישראלית, חוסר בידיים עובדות בתחום הבנייה והתשתיות ושיקום צעירים המתקשים למצוא מסגרת ועבודה, בדגש על חיילים עם תגובות קרב, צעירי העוטף ונוער חרדי נושר. "שיקום דרך הידיים", מדגיש יהונתן, "אלה אנשים שכנראה לא יישבו על הספה של הפסיכולוג, וזה ייתן להם את השיקום שהם צריכים. אנחנו נלמד אותם מקצוע והם יקומו לעבודה משמעותית. גם בזכות זה שאנחנו מתעקשים על עבודה עברית, אז אנחנו מצליחים לקחת פרויקטים שהם מטעם משרד הביטחון, או פרויקטים פה של שיקום העוטף. זאת סגירת מעגל מטורפת. אני מקווה שנצליח להגדיל את זה למספרים שאנחנו רוצים, כי יש אלפים שנמצאים במצב הזה, אלפי מילואימניקים ממעגלי הלחימה האחרונים שזקוקים לזה, והלוואי והייתי יכול להגיע אל כולם".