"גולני זו משפחה, עוגן בחיים שלנו": ריאיון עם אשירה גרינברג ושולי מועלם

רגע אחד בהלוויה של סא״ל תומר גרינברג ז״ל, מפקד גדוד 13 של גולני שנפל בעזה בדצמבר האחרון, מסמל את הקשר שבין אשירה, אשתו, לבין חברת הכנסת לשעבר, שולי מועלם־רפאלי, ששכלה את בעלה סא"ל משה מועלם ז"ל, מפקד הגדוד ברכס עלי טאהר (הבופור) ונהרג באסון המסוקים בפברואר 1997. היה זה הרגע שבו שולי הניחה זר בשם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון על קברו הטרי של תומר, ובכך קשר שנמשך כבר שנים בין המשפחות הפך לתמונת מראה בין השכול ההוא לשכול הזה. "אין יותר סימבולי מזה", אומרת אשירה, “לדעת ששולי, בתור אשתו של מג"ד בגולני, בתור נציגת אלמנות ויתומי צה"ל, עמדה בנקודה שלי. זה היה הרגע הכי שובר בהלוויה, אבל גם הרגע שהכי זכור לי".

הסתכלת עליה וראית את עצמך?
"כן. אני גם חייבת לומר שאם שולי הייתה מגיעה לבד, זה היה סימבולי במובן אחד, אבל כשהיא עלתה ביחד עם הבת שלה ניצן, זה היה לי ממש קשה. כשתומר נהרג, ארבל שלי הייתה בת 3 וחצי. זה די קרוב לגיל שניצן הייתה בו".
שולי: "נכון, ניצן הייתה בת שנתיים ועשרה חודשים כשמועלם נהרג".
אשירה: "זה קיבל משמעות אחרת, כאב מסוג אחר. אמרתי לעצמי, מילא אני, אני בחרתי את החיים האלה, זה שלי. אבל ארבל נולדה לחיים האלה, אני לא יודעת להגיד אם זה שלה או לא".

הקשר בין שולי לאשירה החל כשש שנים לאחר שסא"ל משה מועלם נהרג. משפחתו עזבה את באר שבע ועברה לנווה דניאל שבגוש עציון. "עברנו כשהקמנו את הזוגיות השנייה שלנו", מתארת שולי. ומיד שתי המשפחות הפכו קרובות, ואשירה ונעם, בתה הבכורה של שולי, הפכו חברות טובות.

"זה היה הקשר הכי טבעי שיש", אומרת אשירה ומספרת על השעות המרובות שבילו בהן יחד. כשאשירה בגרה, ושירתה בשירות לאומי, שולי הגיע להרצות, וגם המפגש הזה קיבל משמעות נוספת במרוצת השנים. אשירה: "אני זוכרת שהרצית לנו כאישה שכולה, כאלמנה, וידעתי מי היה משה מועלם, אני הרי מכירה את הסיפור שלו מנקודת המבט של נעם כ'בת של'. אבל באותו הזמן כבר יצאתי עם תומר, שהיה קצין בגולני, ואני זוכרת שהסתכלתי על הסיפור אחרת".

אשירה מעולם לא תכננה לצאת עם חייל, בטח לא עם קצין, אבל אז היא פגשה את תומר, והמפגש ביניהם הוביל לאהבה גדולה ולקשר שנמשך 14 שנה, מתוכן עשור היו נשואים. שולי מתארת כי מבין חבריהם היא ומועלם, שהכירו בחתונה של חברים משותפים, היו היחידים שלא הכירו דרך גולני. היא הייתה דתייה והוא חילוני, ובכל זאת האהבה חיברה אותם והקשר ביניהם נמשך תשע וחצי שנים מאושרות עד למותו. ״מועלם אהובי, כמעט בכל היינו שונים״, כתבה שולי בהספד להלוויה שלו, ״מועלם אהובי, כמה שאנחנו דומים״.

המפגש בין שתי הנשים מתבקש. ביניהן מתקיים לפתע מרחב שאפשר לדבר בו על האסונות, אבל גם על האהבה הגדולה, על הבחירה בחיי שליחות והרצון לתת קול למי שעוד אין לה. אשירה: "זה מפחיד כמה נקודות דמיון יש בינינו, שתינו היינו נשות מג"ד, שתינו מכירות את האינטנסיביות של להיות אשת איש קבע, הגילים של הילדים". שולי: "כשהכרתי את מועלם, הוא היה בקורס מ"פים והיה ברור שהוא בוחר בצבא, דרכו גם אני בחרתי בצבא. מועלם פעם אמר שתפקיד המג"ד זה התפקיד הכי משמעותי בצבא. אתה עדיין מאוד מחובר, וכבר מספיק רואה מלמעלה. הוא הגשים את החלום להיות מג"ד במשך שבעה חודשים של טירוף בלבנון ובסוף, בתפקיד הזה נהרג".

ב־4 בפברואר 1997, בשעה 18:48, המריאו ממחניים לכיוון לבנון שני מסוקי יסעור כשבתוכם 73 לוחמים וחברי צוות אוויר. שתי דקות לאחר מכן דיווחו המסוקים כי חצו את הגבול, אולם זמן קצר לאחר מכן עקבותיהם נעלמו מהמכ"ם. ב־18:59 המסוקים התנגשו. מסוק אחד התרסק מעל מושב שאר ישוב ועלה באש, ואילו היסעור השני ניסה לבצע נחיתת חירום, אך התרסק גם הוא, בקרבת קיבוץ דפנה.

שולי: "אחד הדברים שמאוד העסיקו אותי, ואפילו כתבתי על זה ב'מעריב' שנה אחרי האסון, היה איך בדקה ל־19:00, כשהתרחש האסון, לא נפל לי שום דבר מהיד, לא התעלפתי, לא כבה האור בבית. הרי הייתי בבית בבאר שבע עם שתי הבנות, נתתי להן ארוחת ערב, קילחתי, הרדמתי אותן. זה לא יכול להיות שהבעל שלי נהרג ואני לא הרגשתי".

מתי כן נודע לך?
"ברבע ל־20:00. אחי טלפן ואמר ששני מסוקים התנגשו והתרסקו. גיסתו גרה בקריית שמונה וכך נודע לו, כל הצפון ידע. ואז, הידיעה שמועלם נהרג נבטה לי בבטן".

למה?
"זה היה לי ברור. אני ידעתי על הטיסה, זאת טיסה שנדחתה מהיום הקודם, כי היה מזג אוויר מאוד סוער. גם דיברנו באותו היום והוא אמר לי: 'אני הולך, אני יוצא למנחת'. לכן אני זוכרת את עצמי סוגרת את הטלפון, ואומרת לעצמי בקול: 'שולי, מועלם נהרג ואת בוחרת לחיות'. גם היום כששואלים אותי איך אמרתי את זה, אין לי תשובה מושכלת, חוץ מאותה ידיעה ברורה שאני חייבת לתת לעצמי איזה כיוון, איזה עוגן".

האש שהתלקחה באתר ההתרסקות הלכה והתעצמה בשל התחמושת שהייתה על המסוקים. מפקד פיקוד צפון דאז, האלוף עמירם לוין, יחד עם מפקד האוגדה, תא"ל יום־טוב סמיה, והרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקין־שחק פיקדו על החילוץ. שולי: "מיד צלצלתי לבופור, אחר כך צלצלתי לחטיבה, ואז צלצלתי לחברה טובה. בתוך זמן קצר הבית שלנו התמלא באנשים. אני זוכרת שדיברתי עם ההורים של מועלם וגם להם היה ברור שמועלם נהרג, כי לאחיו, שי, שהיה אז קצין מודיעין ביק"ל (יחידת הקישור ללבנון - מ"ב), נאמר בידי מפקד יק"ל שמורידים אותו בשיירה לארץ. לכן לא רק שכל הצפון ידע, גם כל הצבא ידע".

מתי מגיעים אלייך?
"עמירם לוין, אלוף פיקוד צפון, דיבר איתי כעבור 10 דקות בטלפון. עמירם היה האבא הרוחני של מועלם, היה ביניהם קשר אישי מאוד־מאוד עמוק. הוא אמר לי: 'שני המסוקים התנגשו והתרסקו בתוך הארץ, אנחנו במקום, אנשים של הצבא בדרך אלייך'. ואז הוא אמר לי: 'אין ניצולים'. שנים אחר כך, באחת משיחות הנפש שלנו, שאלתי אותו למה הוא לא אמר לי שמועלם נהרג, והוא ענה: 'הרגשתי שאת זה אני לא מסוגל להגיד לך'. היום יש לנו כל המידע בקצה היד, אז לא היה מה שיש היום. לפני 27 שנים כל מי שהיה לו ילד בלבנון, היה בטוח שהילד שלו נהרג. כי דיברו על אסון בסדר גודל שלא היה עדיין במדינת ישראל".

שולי מתחילה לדמוע, ואני שואלת אותה מה מרגש ברגע הזה. היא משיבה שאין פעם שהיא תדבר על האסון בלי להתרגש. "זה אף פעם לא עובר", היא אומרת, "פעם, אם היו אומרים לי שהזמן מרפא, זה היה מעצבן אותי, זה משפט נוראי. אבל היום אני חושבת שלזמן כן יש משמעות מאוד גדולה. האסון לא משתנה, אבל החיים שלנו גדלים, ולכן לזמן יש משמעות. פעם אם היית מדברת איתי על מועלם, הייתי מדברת בעיקר על האסון, היום אני יכולה לתמצת את האסון בכמה משפטים ולעבור לדבר על הבן אדם, וזה אולי התהליך הכי משמעותי שאני חווה בהתמודדות. לכן ב־7 באוקטובר התקבלה בתוכי ההחלטה הברורה שאני חוזרת לשליחות ועשייה, למען האלמנות והיתומים החדשים".

בימים אלה מתמודדת מועלם לתפקיד יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. היא מתעקשת לשים את היתומים והאלמנות במרכז ומצהירה כי "במהלך שנותיי כאלמנת צה"ל וכאמא לשתי בנות זכיתי להיות חלק ממאבקים גדולים ומתיקונים שקטים. לקחתי חלק במאבק החשוב להכרה במלחמה ברצועת הביטחון בלבנון מתוך מחויבות לזיכרון של האהובים שאיבדנו. הארגון בראשותי יהיה מופת לניהול משתף, שקיפות ואחדות״. מועלם אף מתחייבת להוביל חקיקה שתכיר בזכויות ליתומים בכל גיל.

"היום, המציאות היא שליתומים נאמר פעמיים שהם כבר לא יתומים", מסבירה שולי. "פעם אחת בגיל 21, ופעם נוספת בגיל 30. כשהמציאות הקשה יותר היא שישנם ילדים שהיו מעל גיל 21 כשאבא שלהם נהרג, והם בכלל לא מוכרים מלכתחילה. הגיע הזמן לשים סוף לעוול הממושך ולתת מקום של כבוד וערך לכל היתומים, ללא קשר לגילם".

שולי גם מייחסת משמעות עמוקה לעוגן שהארגון נותן בחייהן ובחייהם של האלמנות ויתומי צה"ל. "הוא מעל הכל בשבילי", היא מדגישה, "מעל לכל תיוג ומעל לכל חלוקה. באסון המסוקים יצרו מפה לנופלים שנפרשה מצפון לדרום, ועל הפרישה הזאת נמצאות האלמנות והיתומים. לכן מבחינתי, אלמנות ויתומי צה"ל, ומשפחות שכולות בכלל, הן עמוד האש לפני המחנה של חברה מופתית, שיכולה להיות טובה יותר, מכילה יותר, סובלנית יותר".

אשירה: "חשוב לי גם לומר, שולי לא התעוררה עכשיו, אלא זה מה שהיא עושה כבר שנים. היא מבינה את זה באופן אישי על בשרה כאלמנת צה"ל וכאמא ליתומות מאב, ולכן אני חושבת שאין אדם שיכול לעשות את זה טוב יותר משולי, וזה באמת בראייה אובייקטיבית".

זה גם מתסכל שעבור נשים, רק אחרי שהן הופכות לנשים שכולות, הציבור לפתע מקשיב להן?
שולי: "אני מרגישה שזה נכון לגבי הרבה מאוד אנשים עכשיו. אני חושבת פתאום על אבידע בכר (חקלאי ששרד את הטבח בבארי - מ"ב), ששמעתי מדבר השבוע. הוא פתח שערי שמיים במה שהוא אמר על ההסתכלות קדימה, על הבחירה מה לראות, על הזיכרון שלו את אשתו והבן שלו, על החיבור לאדמה. אני מרגישה שהשנה הזאת הביאה לפתחנו כל כך הרבה כאב, אבל היא גם גרמה לנו להיחשף לכל כך הרבה אנשים ולשמוע אותם. לכן יכול להיות שהמשימה שלנו עכשיו היא להסתכל פנימה אל תוך הקהילות שלנו ולהקשיב לאנשים שחיים איתנו ביום־יום, ולא לחכות 'אחרי מות קדושים אמור', אלא באמת בחיים".

אשירה: "מלכתחילה הגברים הם אלה שהם קדימה. בכלל, בראייה הקולקטיבית של השכול, את יכולה להגיד שמגדרית יש בעיה, שהנשים לכאורה לא מעניינות. אנחנו או 'אמא של' או 'אשתו של' או 'הבת של'. גם עכשיו, את לא מראיינת אותי כי הסיפור שלי מעניין, את מראיינת אותי בתור אשתו של סא"ל תומר גרינברג, מג"ד גדוד 13 בגולני. אנחנו עדיין חוטאים בזה. אבל אם כבר שמנו לב, בואו נפתח צוהר לכל המגוון, כי אנחנו באמת מגוון רחב של נשים ועדיין לא שומעים על כולן. אני נגיד לא מספיק שומעת על אלמנות דרוזיות, או על אלמנות מהפזורה הבדואית. וזה חשוב שנהדהד את זה, כי אולי יהיו נשים שיתחזקו וילמדו מלשמוע נשים כמוהן. בואו נשמיע ונהדהד את הקול של כל הנשים השכולות, שבתוכן כלולות הרעיות, האלמנות ללא טבעת, החברות, האמהות, הסבתות, הדודות, האחיות".

ואת לא פועלת רק למען נשים אחרות.
"ב־7 באוקטובר אני מקבלת החלטות מקבילות להחלטות של שולי. הבנתי שאם כולם בלחימה, אז לא יהיה מי שיבוא להלוויות. ואומנם יש נציגים, אבל אי אפשר להשוות את זה למה שקורה בדרך כלל. ואומנם אף אחד לא מכיר אותי ואני לא מכירה אף אחד, אבל אני מחליטה ללכת לכמה שיותר הלוויות ואזכרות, כדי שהמשפחה תדע שאשתו של המג"ד הייתה בהלוויה. ואני מגיעה לבקר חיילים בבתי החולים. אז באמת כל אחת מהמקום שלה בחרה בעשייה".

לצד העשייה והרצון להדהד את סיפורן של נשים אחרות, התואר "אלמנה" שעבור אשירה עוד טרי, לא מייצג אותה לתחושתה. "כשמציגים אותי בתקשורת כ'אלמנתו של תומר', אני מתקנת אותם", היא משתפת. "אני עדיין אשתו של תומר, לא התגרשנו ולא נפרדנו. תומר לא קרא לי 'האלמנה שלי', תומר קרא לי 'האישה שלי'. לא בחרנו לסיים את הקשר. גם יש משהו בקשר שעדיין מתמשך בלי שהוא פה".

תומר נכנס לתפקידו האחרון כמפקד גדוד 13 ביוני 2023. המשימה להגן לא איחרה להגיע ומיד עם כניסתו לתפקיד כבר פיקד על הלוחמים במבצע בג'נין. לאחריו הם תפסו את הקו בנחל עוז. בבוקר 7 באוקטובר הוא הוקפץ מהבית בקיבוץ אלמוג. אשירה: "ב־6:30 הוא מקבל טלפון ראשון, וב־7:00 הוא כבר היה באוטו".

שולי: "ובאלמוג לא מרגישים כלום?".
אשירה: "כלום. אני חווה מלחמה מ־6:30, והקיבוץ לא יודע כלום. זה נורא להסתובב במקום הכי פסטורלי בעולם בידיעה שבקיבוץ אחר, קו אווירי ממני, קורה עכשיו אסון. אני גם יודעת בדיוק איך נראה קיבוץ חילוני בשבת בבוקר, ועוד בחג, שקט מוחלט. אבל עכשיו אני שומעת שבצד השני של הטלפון יש יריות ופיצוצים".

כלומר את מבינה ביחד עם תומר מה קורה בעוטף?
"אני לא זוכרת את סדר הטלפונים, אבל תומר קיבל שלוש או ארבע שיחות. אחת מהן הייתה מהסמג"ד, רס"ן ניר בוימפלק, שסגר שבת והודיע לו שיש 'צבע אדום' בכל הארץ וחשש לחדירת מחבלים. הייתה גם שיחה מהקמב"צית, סגן אילן אלחרר, שהעבירה לו דיווח ממש מפורט על כל מה שקורה. אני זוכרת שתומר ואני הסתכלנו אחד על השנייה בשוק ובטוחים שהיא מגזימה או לא מבינה לאור הבלגן. תומר שואל אותה, 'אילן, לאיזה מוצב חדרו, ולאיזה יישוב', והיא עונה: 'תומר, אתה לא מבין. לכל המוצבים, לכל היישובים', והבטן מתהפכת. כי אומנם תומר הוא לא המח"ט, אבל זאת הגזרה שלו, אלה החיילים שלו, אלה האזרחים שהוא עומד איתם בקשר. בכל יום חמישי הוא היה מעדכן את הרבש"צים על ההכנות שלו לקראת הפרות הסדר על הגדר בימי שישי, ומעדכן אותם על ההתפתחויות שהיו. מנהל איתם שיחות ומנסה לשכנע את כל מי שרק אפשר בשביל לעלות את הסד"כ. ואז הוא מבין שהגזרה הזאת נחרבת, והוא אפילו לא שם. ואנחנו שומעים את הצעקות של החיילות ואת הפיצוצים והירי ואת ה'צבע אדום'. בצד השני של הקו אנחנו שומעים מלחמה".

ואז הוא יוצא וצולל לתוך המלחמה.
"במאתיים אחוז. הוא נוסע הכי מהר שהוא יכול תוך כדי שהוא מנהל טלפונים. באזור אשקלון הוא חובר למ"פ שלו, אוסף עוד כמה קצינים מהחטיבה, הם מחליפים לרכב אחר, מבינים שיש לחימה בצמתים ולכן נוסעים דרך השדות, דרך השטחים, כדי להגיע לעוטף. אבל עד שהוא מצליח להגיע לגזרה, קורה כבר כל כך הרבה. חיילים וחיילות כבר נפלו ונחטפו, אזרחים נרצחו ונחטפו. והוא לא מוותר. הוא מגיע לכפר עזה כי אמרו לו ששם הכי נורא. הוא לא ידע מה קורה בבארי".

והוא הופך להיות דמות שכל בית בישראל מכיר.
“הוא כבר מזמן לא רק תומר שלי".

למה את חושבת שהציבור כל כך נסחף אחריו?
"כי הוא הצליח בזמן המועט שלו כמג"ד להשיב את האמון בצה"ל. הוא הצליח להשיב את הביטחון שיש מי שיעשה את העבודה, לא משנה מה המחיר. גם תומר אמר וחזר על זה כמה פעמים, למרות הקושי בטח עבור משפחות שכולות, שהאזרחים לפני החיילים. ולמרות שזה היה לו ברור, הוא אמר את זה בכאב. ביום למחרת הוא פינה את הגופות של 41 החיילים והמפקדים שלו. והוא לא עשה את זה כי זה קל או שהוא היה אדיש לזה, הוא ידע שהוא מקבל בחירה מאוד קשה כמפקד. גם כשתומר אמר שהם זקוקים להגנה וחיפוי בעזה, הוא אמר שהם צריכים חיפוי ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום. אבל אז הוא היה מוסיף, 'אל תדאגו, יש עוד פלוגה של 41 לוחמים שמחפים עלינו מלמעלה'. לכן אני אומרת, הוא כאב, הוא התאבל, אבל הוא שם את הכאב שלו בצד, כי הלחימה והמשימה חשובות יותר".

שולי: "הוא הגיע הביתה במלחמה?".
אשירה: "אנחנו דיברנו אולי חמש פעמים כל המלחמה. והוא לא יצא אפילו לא פעם אחת, כי מבחינתו, אם החיילים לא יוצאים הביתה, אז גם הוא לא יוצא הביתה".
שולי: "ומתי דיברתם בפעם האחרונה? גם זה נורא מעסיק אותי".

למה זה מעסיק אותך?
"אני מוצאת את עצמי שואלת את כל הנשים שאני פוגשת 'מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברתן איתו או ראיתן אותו?', כמובן מתוך מה שאני חוויתי. הרי מועלם היה מדבר איתנו בכל יום אבל מגיע הביתה בדרך כלל פעם בשלושה שבועות. ובאמת אחרי שלושה שבועות הוא חזר הביתה, ויומיים לפני האסון נפרדנו ממנו בחטף באמצע הכביש. קראו לו מהצבא, הוא הוריד את נעם, ניצן ואותי בצומת פורדיס בידיעה שעוד שלושה שבועות ניפגש שוב. וזה לא קרה".

אז לא נפרדתם?
"היום, 27 שנים אחרי שהוא נהרג, אני ממש מודה לאלוהים על כך שאחרי שלושה שבועות הוא הגיע הביתה ביום רביעי והיה בבית רביעי בערב, חמישי, שישי, שבת וראשון, כשהאסון היה ביום שלישי, יומיים אחרי. שלא לדבר על זה שבאותו יום ראשון קנינו את הבית שלנו. כך שהיו לנו ארבעה ימים מלאים שהם היו כמו בועה. בדיעבד, כל החודש האחרון בחיים של מועלם היה מסע פרידה אחד ארוך. אבל את זה רואים רק בהסתכלות אחורה".

"גם מבחינתי היה לנו מין קלוז'ר כזה", מוסיפה אשירה. "ברביעי בערב, בתחילת אוקטובר, היינו בחתונה של בן דוד של תומר, עם כל המשפחה המורחבת שלו. לא היה לנו מפגש כזה משמעותי הרבה זמן, כי הייתה קורונה וכולם בצבא. אני גם רגילה להגיע לאירועים בלי תומר, ופתאום הוא נוכח וזה כיף! היינו שלושתנו, ואמרנו שניקח את זה עד הסוף, אז נשארנו לישון ב'סלינה' בתל אביב. והוא כבר התריע מראש שבחמישי בבוקר הוא חוזר חזרה, אבל חזל"שו את ההקפצה בחמישי בבוקר, לכן אפילו הספקנו קפה בתל אביב, וקנינו לארבל גלידה והוא נשאר למשחק של מכבי תל אביב. ואז גם בשישי, למרות שהוא קבוע על הגדר, לא הקפיצו אותו, וזה היה ממש מוזר".

וזה כאמור כבר 6 באוקטובר.
"נכון, והוא באי־שקט מוחלט. רציתי שננצל את הזמן, שנלך לארוחת בוקר שוב, שנקנה דברים לבית החדש. אבל הוא אמר שהוא לא יכול. הוא היה צמוד לנשק שלו, למדים, לאוטו. הוא הרגיש משהו. אני תמיד אומרת שתומר לא נהרג ב־7 באוקטובר, אבל מאותו היום החיים שהיו לנו לא שבו להיות מה שהם היו, לכן לפחות קיבלנו הזדמנות להיפרד מהם. הזמן שלנו ברביעי ובחמישי מרגיש עכשיו כמו 'סגירה'".

הצלחתם להיפגש שוב?
"כן, אחרי איזה 60 יום של לחימה, בשבוע שבו שחררו את החטופים בעסקה, תומר יצא עם הגדוד שלו ל־24־48 שעות של תיקון כלים ומנוחה בגבולות הארץ. הוא לא הרשה לנו לבוא אליו, והוא גם הצהיר שהוא לא מגיע הביתה, כי אם החיילים לא יוצאים, אז גם הוא לא יוצא. לכן נפגשנו בסוף בלטרון, בבסיס של הימ"מ. זה היה מפגש קצרצר, לא אינטימי, עם כל הימ"מניקים שם. אבל ארבל לא ירדה לו מהידיים. הוא פשוט חיבק ונהנה מכל רגע הורות שהתאפשר לו. נסענו להגיד שלום להורים שלו בכפר סבא, ושם הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו. זה אפילו יותר ממפגש, זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי אותו לא דרך הטלפון ולא דרך המסך".

בתום אותו שבוע התפוצצה העסקה, והלחימה התחדשה. הימים חולפים, ומגיע נר ראשון של חנוכה, יום הנישואים העשירי שלהם, אבל הם לא זוכים לחגוג אותו, לא הפעם, לא השנה. "בלילה לפני שהודיעו לנו, ארבל התקשתה להירדם", מספרת אשירה, "היא אמרה לי 'אמא, אבא לא יחזור'. ואני אומרת לה 'אבא חזק, אבא מפקד, החיילים עוזרים לו, הוא לא לבד'. ואני לא מתרגשת מהמשפט שלה, כי ילד תמיד מציף את החששות שלו, בטח לפני השינה, אבל בבוקר, בעוד שארבל בסדר, אני מתעוררת עם אי־שקט. אני הולכת לעבודה ברשות הטבע והגנים, והזמן עובר ואני לא מצליחה לעבוד. ואין לי מחשבה ספציפית בראש, כמו פשוט תחושה לא טובה. זה היה יום ממש מוזר. ארבל ואני עוד מספיקות להדליק חנוכייה ביחד, במין רגע תמים, ולראשונה היא הולכת לישון ממש מוקדם. במהלך הערב מודיעים שמבטלים את יום הכיף של הנשים והילדים של לוחמי החטיבה ולא מסבירים מדוע, ואני אומרת לעצמי 'איזה באסה!', כי ממש רציתי ללכת. אבל מיד כותבת לקצינת הנפגעים הראשית של החטיבה: 'אם מחר בוטל, בואי נלך לבקר חיילים בבתי החולים'. והיא תמיד עונה לי מיד, אבל הפעם היא לא עונה".

ואז מה קורה?
"עובר הזמן, אני רואה חדשות, ובסוף המהדורה כשאני באה לכבות, אני שומעת את דלת הרשת של הבית, וזה כבר 21:30. עכשיו, החברות שלי, שהן מעגל התמיכה שלי בקיבוץ, לא באות אליי בשעות האלה, הן יודעות שזה השלב שבו אני רוצה שקט. גם יש לי מדרגה שצריך לעלות עליה כדי להיכנס לבית, ואני ישר מזהה את הצליל של הנעליים הצבאיות. ואני חושבת שקרה משהו כל כך נורא בחטיבה שתומר נאלץ אפילו לצאת הביתה, והוא בטח לא התקשר כי הוא לא רצה לפתח ציפיות. אבל הכל עניין של שניות ואז דופקים. אני אפילו לא שואלת מי זה ופותחת את הדלת".

ומה את רואה?
"שלושה קצינים, עם סבר פנים חמורות. אני בטוחה שהם פה לומר לי שתומר פצוע אנוש, אז מבחינתי לתקתק את התהליך, רק שיגידו לי באיזה בית חולים הוא ונצא. הרי הייתי בכולם וראיתי את כל סוגי הפציעות, זה לא יזעזע אותי. אבל אני בכל זאת שואלת אותם אם כדאי לי לשבת. הם עונים שכן, ומאותו רגע אני כבר לא באמת שומעת מה קורה מסביב ולא באמת נושמת, ואני יושבת בקצה הספה, במקום שבו תומר ישב ביום שישי ההוא, באי־שקט, ואני מרגישה גל חום מאחורי האוזניים, והדם כבר לא זורם למעלה. אני שואלת שוב אם הם בטוחים שהוא לא רק נפצע, כי 'נהרג' לא היה בסל האופציות שלי".

שולי: "אני זוכרת שאמא של אשירה פרסמה בוואטסאפ של היישוב את הידיעה שתומר נהרג, ופשוט נעתקה נשימתי. לא ישנתי כל אותו הלילה".
אשירה: "את מבינה שזהו, זה סופי. ואיך זה ייתכן, כי זה תומר ששרד הכל. הוא שרד תאונת דרכים, הוא שרד את ההיתקלות בעזה ב־2010 על ציר כיסופים, שבה נהרגו רס"ן אלירז פרץ וסמ"ר אילן סביאטקובסקי ז"ל, הוא שרד את צוק איתן עם רסיסים בעיניים, את המבצעים בג'נין ואת 7 באוקטובר. איך ייתכן שהוא שרד את כל זה בשביל שערב אחד זה ייגמר".

ב־12 בדצמבר נפל תומר בקרב בצפון רצועת עזה. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. שולי: "זה בדיוק כמו שאשירה מתארת, את אומרת לעצמך: אבל איך? הוא שרד כל כך הרבה היתקלויות בלבנון, הוא לא היה אמור למות. גם מועלם היה יצוק כזה, בן אדם חזק, שורשי, תמיד אמרתי: 'מועלם לא היה מהמתים', אבל הרבה מתו שלא היו מהמתים".

אשירה: "חצי שעה אחרי שדפקו לי בדלת שאלתי אם אפשר לעשות קצירת זרע. בשתיים לפנות בוקר, לפני שהקצינים עזבו את הבית, אמרו לי שהתהליך אפשרי והוא יוצא לביצוע. כשהגעתי לבקר את תומר בשורה, להיפרד ממנו בפעם האחרונה, זה היה אחרי שכבר ידעתי שהתהליך הצליח".

"אני מאחלת לעצמי ולארבל להרחיב את המשפחה", מוסיפה מיד אשירה. "יכול להיות שיום אחד אני אמשיך הלאה ויהיה לי בן זוג חדש וחיים חדשים וטובים דיים, אבל הילד הזה של תומר קיים בתודעה גם אם הוא עדיין לא שלם ברחם שלי. הייתי רוצה שנשים יידעו שזו אופציה קיימת. שיזכרו לשאול אם זה מתאפשר. אני כאלמנה מחרבות ברזל הייתי פריבילגית, לנשים שאיבדו את הבעלים שלהן ב־7 באוקטובר לא הייתה הזכות הזאת. עד שהם עברו זיהוי, אז כבר עבר המון זמן והתהליך לא הצליח. אני גם רוצה שגברים ירגישו בנוח לדבר על זה, תקלו עלינו. יש כל כך הרבה להתמודד איתו אחרי. אנחנו במלחמה, תעברו על הצוואות שלכם, תגידו לנשים שלכם מה חשוב לכם, תדברו על הדברים האלה. אל תיתנו לנו להתמודד עם זה לבד, זה מספיק קשה".

זאת גם החלטה לא פשוטה אני משערת.
"ברור לי שאני לא נכנסת לסיטואציה רגילה, אבל אני מרגישה מחויבת לילד הזה עוד לפני שהוא נולד. חשוב לי לדבר על זה, כי לפני שאוכל בכלל להתחיל את התהליך הרפואי ולהיקלט, אני צריכה לקבל אישור מהמדינה להיכנס להיריון מהאיש שלי".
למה?
"כי אין הוראה מפורשת בשום מקום שזו הייתה הכוונה של תומר. לכן אני צריכה להוכיח למדינת ישראל שלתומר היה רצון להביא עוד ילדים ואני צריכה שמדינת ישראל תשחרר לי את הזרע שלו, זה אבסורד, אני מספיק חווה קשיים".

אי אפשר לדבר על המלחמה הנוכחית בלי להזכיר את האבידות הקשות שספגה חטיבת גולני. גם על בוקר המפגש שלנו מוטל צלו הכבד של אסון הכטב"ם בבא"ח גולני שאירע לילה קודם לכן, בחדר האוכל של הבסיס. עשרות לוחמים נפגעו וארבעה איבדו את חייהם במתקפה.

"אנחנו נפגשות ביום הקשה לחטיבה שהיא הבית שלנו, גם שלי, גם של אשירה וגם של הבנות שלנו", אומרת שולי. "לפני כמה חודשים היה יום משפחות של הסיירת בבא"ח גולני והצעתי לנעם, הבת שלי, שאני אקח את שני הבנים הגדולים שלה. לבנה הבכור קוראים אורי משה, ולשני קוראים יובל, בני 6 ו־4. הם היו בהתרגשות שיא, זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבא"ח גולני הזה. בשבילי בא"ח גולני הוא בכלל בבסיס בזק. כל המשפחות השכולות שהגיעו נטעו עצים, ואחר כך הייתה לנו ארוחת צהריים בחדר האוכל הזה. גולני זו באמת משפחה. זה קשר שנבנה במשך שנים. החטיבה היא עוגן בחיים שלנו, וכשזה קרה אתמול, ישר חשבתי שוב על הכאב שחווינו ב־7 באוקטובר".

"אולי מכיוון שכל מה שמעניין אותי כרגע הוא היריון, הרגשתי שפגעו לי בבטן הרכה", אומרת אשירה, "הפגיעה בבא"ח גולני כואבת בכל כך הרבה רמות. אלה חיילים שהיו בהכשרה, חבר'ה בני 18־19, שהמוטיבציה שלהם להתגייס לגולני הייתה בשיא, ואז הם נפגעים". "זה גומר", היא מוסיפה וקשה שלא להבחין בשרשרת שעל צווארה, שרשרת זהב עם הסמל של גולני שמצביעה לא רק על הקשר ביניהן, אלא גם על הקשר עם החטיבה. "קיבלתי את זה בתחילת המלחמה מחוה פלאי (אשתו של תא"ל יאיר פלאי, מח"ט גולני דאז - מ"ב)", היא מסבירה, "קראנו לה המח"טית של העורף. מעט אחרי יום הזיכרון השרשרת שלי נקרעה ונהרסה וממש התבאסתי, וקצינת הנפגעים הנוכחית שלי, נוי רבי לוי, זכרה כמה הרגשתי חסרת זהות גולני ודאגה לפגוש אותי, רגע לפני שיצאתי לכיוון הטקס הלאומי של המשפחות ב־7 באוקטובר, כדי שתהיה לי אחת חדשה, שלרגע לא אשכח מי אני".

"גולני זו באמת זהות", מוסיפה שולי.
אשירה: "נכון. זה שתומר נהרג לא אומר שגולני או כל מה שהכומתה החומה הזאת מסמלת, נגמר". 