“הבוקר של 7 באוקטובר תפס אותי בבית עם המשפחה. אני תושב כוכב מיכאל, מושב במועצה אזורית חוף אשקלון וחבר בכיתת הכוננות 'רפואה בעוטף'. יש לנו קבוצת וואטסאפ גדולה של כונני רפואה, וכשיש אירוע קרוב, אנחנו קופצים. ב־6:29 נשמעה האזעקה, נכנסנו לממ”ד, ודי מהר עברו בקבוצה דיווחים על אירועי ירי. הבנו שזה אירוע שונה.
“ב־6:41 כבר הייתי מחוץ לבית. יחד עם מנהל בית החולים פרופ’ שלומי קודיש וד”ר דן שוורצפוקס, סגן המנהל ומי שהיה מנהל כונן באותו יום, החלטנו להגיע לבית החולים ולהתחיל לעשות מהלכים לתגבור הצוותים ולהיערכות להסלמה. עדיין לא הבנו את היקף האירוע.
“המזל שלי הוא שבדרך לבית החולים פניתי ימינה בכביש 232. במקום לנסוע דרך שדרות עשיתי עיקוף דרך קריית גת, וכך חסכתי לעצמי מפגש עם המחבלים שכבר היו בשדרות. בבית החולים נפגשתי עם הנהלת המוסד והצוות לשעת חירום וקיבלנו החלטות אסטרטגיות משמעותיות. אחת מהן הייתה להשאיר את צוות משמרת הלילה בבית החולים, כך שב־7 בבוקר היו לנו שני צוותים, משמרת הבוקר והלילה. במקביל התחלנו להעביר מאושפזים ממחלקות שאינן ממוגנות למרחבים מוגנים.
“ההחלטה המשמעותית ביותר הייתה להכריז כבר ב־8 בבוקר על אירוע רב־נפגעים, למרות שעד אז הגיעו אלינו רק עשרה פצועים, רובם מירי רקטי. להכרזה כזו יש משמעות מבחינת ההיערכות והקפצת כוחות. עם ההכרזה על האירוע כל אחד מאיתנו ירד לעמדה שלו. אני הייתי במשך כל היום במחלקה לרפואה דחופה.
“הפצועה קשה הראשונה שהגיעה אלינו הייתה אישה מהמגזר הבדואי, בשבוע 40 להריונה, שעבדה בעוטף ונורתה בבטן מטווח קצר. בסך הכל באותו יום הגיעו לסורוקה כ־670 פצועים, בהם כ־120 פצועים קשה מאוד עד אנוש, ונזקקו לחדר טראומה ולניתוחים מיידיים וטיפולים ייעודיים מצילי חיים. כחמישית מהפצועים היו ילדים. בין 12:00 ל־13:00 בצהריים נכנסו 83 פצועים לבית החולים, כלומר כל 40 שניות הגיע פצוע. אני רופא זה 15 שנה, ומעולם לא ראיתי אירוע כזה, גם לא הרופאים הוותיקים יותר. אנחנו מתרגלים כל הזמן אירועים רבי־נפגעים של כמה עשרות פצועים, אבל אי אפשר באמת להיערך למה שהיה באותו בוקר. אני לא חושב שבעולם היה בית חולים שתחת אש טיפל באירוע טרור כל כך גדול.
“באירוע רב־נפגעים בית החולים מקבל עדכון ממד”א או מהצבא על כמות הפצועים, מהות הפציעה וזמן ההגעה. ב־7 באוקטובר רוב הפצועים פונו מהזירות על ידי אזרחים, ברכבים פרטיים. לא היה לנו מושג מי נמצא ברכב, אם זה ילד או חייל, ומה המצב שלו. זה כמובן מקשה על הטיפול.
“היה מאוד קשה לראות את חומרת הפציעות. היו הרבה פצועים שהיה אפשר לתת להם טיפול מיטבי יותר, אבל לצערנו הם היו שעות בשטח עד שפונו אלינו, וכבר היה בלתי אפשרי לעזור להם. שמענו סיפורים קורעי לב, של אנשים שניצלו כי הסתתרו מתחת לגופות של החברים שלהם. אלו מראות וקולות שאף אחד לא ישכח לעולם. זה היה אירוע מטלטל. לא היה מישהו מאיתנו שלא מצא פינה במהלך היום הזה והזיל דמעה, לא היה אדם שהעין שלו נותרה יבשה. כולנו נכווינו באירוע הזה. מה שקרה ב־7 באוקטובר נוגע בכל אחד ואחד מאיתנו. זה נשאר איתך, מלווה אותך, אתה מתעורר עם זה, הולך לישון עם זה. אלה דברים שאנחנו כנראה נצליח להתחיל לעכל אותם רק בסוף המלחמה.
"כ־1,500 עובדים הגיעו לבית החולים ב־7 באוקטובר ועבדו במסירות כזו, פשוט להוריד את הכובע בפניהם. נתנו מענה רפואי מדהים, באנושיות אין קץ ובמקצועיות מטורפת. אז יש עלייה לרגל אלינו, לשמוע וללמוד איך עושים את זה גם מבחינה מקצועית וגם אישית. מאז קיבלנו יותר מ־3,000 פצועים, נשארנו כל הזמן בדריכות גבוהה".