רס"ן (מיל') אסף דגן, נווט קרב מוערך בחיל האוויר, נמצא השבוע ללא רוח חיים ביער ליד עתלית. המוות הטראגי חשף כשל מערכתי עמוק בטיפול בחיילים משוחררים הלומי קרב הסובלים מפוסט טראומה ולא ניגשים לטיפול, ומעלה שאלות נוקבות על אחריות מערכת הביטחון כלפי לוחמיה. כעת, אימו מירי, שנאבקה עבורו בכל התקופה שיטפלו בו, מבקשת לקבור אותו בלוויה צבאית, אולם צה"ל מסרב.
במכתב פרידה קורע לב שהשאיר לאמו, חשף דגן את עומק כאבו: "אני רוצה שתדעי, אמא שלי, שעכשיו לא כואב לי יותר. עכשיו, אמא, מצאתי סוף-סוף מנוחה", כתב. "אני יודע שכשאת קמה בבוקר (או באמצע הלילה) את דואגת לי ומודאגת ממני. אני לא רוצה שיהיו לך תקוות שווא. אין לי מקום בעולם הזה".
דגן, בן 37 במותו, היה קצין מבטיח ומוערך. את שירותו הצבאי החל בחטיבת הצנחנים, שם לחם במלחמת לבנון השנייה. לאחר מכן עבר לחיל האוויר, סיים בהצטיינות קורס נווטי קרב, והשתתף בכל מבצע צבאי משמעותי ב-20 השנים האחרונות. במקביל, הוביל פרויקט מיוחד ביחידת 8200 והשלים שני תארים אקדמיים בהצטיינות יתרה.
"מפקד חיל האוויר נחושתן אמר לי בסיום קורס הטייס שאסף יגיע לגדולות", סיפרה אמו מירי במכתב נואש ששלחה לכנסת ישראל רק לפני שבועות ספורים. "כמובן שכל אמא הייתה מאוד גאה בהישגים של בנה, אולי משום כך קשה לי לקבל את הנפילה מהפסגה למטה".
"בשלוש השנים האחרונות, מאז שהשתחרר משירות צבאי בגיל 35, אמא שלי הקדישה את כל חייה בניסיון להציל את אסף", כתבה אחותו, ענבל דגן, בפוסט שפרסמה לאחר מותו הטרגי. "היא פנתה לכל גורם אפשרי - ממשרד הביטחון וצה"ל, דרך ארגונים ועמותות ועד לחברי כנסת. היא נפלה על אוזניים ערלות".
הסימנים היו ברורים. לאחר שחרורו, דגן החל להתרחק ממשפחתו וחבריו, עבר תכופות בין דירות שכורות, והפסיק לתפקד. "רגיש מאוד לכל רעש הכי קטן, על כל דבר קטן הוא מגיב בכעס", תיארה אמו. "מיום שחרורו לא עבד אפילו יום אחד".
האבסורד המזעזע, טוענת המשפחה, התגלה בתשובת משרד הביטחון לאם שדרש מדגן "לפנות בעצמו" לקבלת עזרה. "האבסורד הוא שכולם יודעים שאחד המאפיינים של הלומי קרב ופוסט טראומטיים קשים הוא שהם אינם מסוגלים לפנות ולהושיט יד לעזרה", כתבה ענבל. "דווקא המקרים הקשים ביותר מסתגרים בתוכם, וקמלים".
מאחורי המספרים והנהלים היבשים של המערכת, הסתתר אדם שהקדיש את חייו למדינה. בימיו הטובים, דגן התנדב באינספור מסגרות: אימן אצן אתיופי עיוור לאולימפיאדה, סייע בעמותת "אקים" לנערים עם צרכים מיוחדים והתנדב בבתי אבות. "האושר על פניהם הבהיר לי באיזה ילד זכיתי", כתבה אימו על אחת מפעולות ההתנדבות שלו.
כעת נאבקת המשפחה על זכותו של דגן לקבורה צבאית. "למען אסף ולמען רבים אחרים, המשפחה לא תאפשר את העוול הכפול והמכופל הזה ותסרב בתוקף לקבור אותו בכל טקס שאינו טקס צבאי מלא, וקבורתו בחלקה צבאית בבית עלמין", הצהירה אחותו.
גם במותו, המשיך דגן במסורת הנתינה שאפיינה את חייו. "כמו שבחייו אסף התנדב בכל רגע פנוי כדי לסייע לאחרים, כך כאקט אחרון של צדקה ביקש במכתב שהשאיר אחריו שאיבריו ייתרמו", סיפרה אחותו.
מותו הטראגי של דגן מעורר שאלות קשות על אופן הטיפול של מערכת הביטחון בנפגעי פוסט-טראומה שאינם מסוגלים לבקש עזרה. "משרד הביטחון, צה"ל והמדינה מתנערים מהם באמתלה שאם הם אינם משתפים פעולה ואינם מגיעים לטיפול או לעזרה, אין אפשרות לעזור להם", כתבה אמו במכתבה לכנסת. "אחרי שנתנו את גופם ונשמתם למדינה הם מושלכים הצידה".