קצין מילואים ראשי: "מטריד אותי מה יקרה פה בעוד חמש שנים"

ביום אחד, רוב צה"ל הפך להיות מילואים", אומר תא"ל (במיל') בני בן ארי, קצין מילואים ראשי. "זה אירוע מטורף, אירוע שדורש שנעכל, נבין אותו ונצליח לפצח את המנגנונים הנדרשים עבורו".

דבריו של קמל"ר אכן מתארים מצב חסר תקדים. במלחמת חרבות ברזל גויסו לשירות מילואים יותר מ-300 אלף משרתים ומשרתות, כשממוצע ימי המילואים מתחילת המלחמה עומד על 115.

אנחנו נפגשים בחול המועד סוכות במחנה בית ליד. עוד בכניסה למשרד, הדבר הראשון שניתן להבחין בו אצל תא"ל בן ארי הוא העייפות בעיניים. אני שואלת אם אני פוגשת אותו ביום ארוך, והוא משיב: "שנה ארוכה".

אבל מרגע שהשיחה מתחילה ונסובה סביב מערך המילואים, גבו מזדקף ועיניו מוארות. "המפקדה של חטיבת הקומנדו נמצאת פה מצד אחד והמפקדה של חטיבת הצנחנים מצד שני", הוא מסביר.

"כלומר, רק בבסיס הזה יש 250 אנשי מילואים שנמצאים ברצף לחימה מאז 7 באוקטובר. אפילו לא היו להם חודשיים־שלושה של מנוחה בבית. הם שמו את החיים בצד בשביל דבר אחד, מדינת ישראל, והם גם יודעים שאני לא יודע להגיד בכלל מתי הם יצאו לחופש".
 
זאת אולי הבעיה המרכזית היום של אנשי המילואים – הם לא יודעים מתי הם ישתחררו. "נכון, חוסר הוודאות הוא האתגר הכי גדול. בכל פעם שאנחנו חושבים שהצלחנו לייצב גרף, יש שינוי במצב הביטחוני, ואנחנו שוברים את זה. כמו עכשיו, בלחימה בלבנון. הרי אם אני מודיע למילואימניק שבעוד חצי שנה אקרא לו ל־40 יום, הוא ידע להתמודד עם זה: להכין את המשפחה, להיערך בעסק, בלימודים. אבל אנחנו אומרים לו את זה, ואז כעבור שבועיים קוראים לו שוב, וזו כבר בעיה אחרת".

מעטפת אזרחית

כקצין הממונה על מערך המילואים, אמון קמל"ר על הטיפול במשרתי המילואים בהיבטים הצבאיים והאזרחיים, והוא גם הנציג הרשמי של מערך המילואים בתוך הצבא ומחוץ לו.

התפקיד נקבע לראשונה בשנת 2002. עד אז, לא היה ארגון ייעודי בתוך צה"ל שייצג את האינטרסים של משרתי המילואים בצבא, במוסדות הממשל ובמוסדות האזרחיים.

רק ב-2008 נחקק חוק שירות המילואים שהגדיר את מבנה מערך המילואים ואת חובותיהם וזכויותיהם של חיילי המילואים. בן ארי נכנס לתפקיד קצין מילואים ראשי ב־2021. מאז הוא חווה את שנות הקורונה, שנת הרפורמה המשפטית ושנת מלחמה.

“טיימינג זה הכל בחיים", הוא אומר בחיוך. “כל מערך המילואים השתנה בשנה האחרונה. כמו כל המדינה, עברנו אירוע מטלטל, שלקח אותנו 50 שנה אחורה, ליום כיפור. וכמו ביום כיפור, מערך המילואים הגיע שוב כדי לעשות את העבודה. רק שהפעם זה לא נעצר. זה עוד ממשיך". 
ובכל פעם המערך משתנה בהתאם.

"כן. אבל הוא תמיד שם, מתוך המחשבה שיום אחד מדינת ישראל תצטרך את מלוא העוצמה שהמערך הזה יודע לתת. ולכן אתה, כמילואימניק, מגיע לאימונים לאורך השנים. בקיץ, בחורף, משלם מחירים, חי בתנאים לא נעימים ונושא בנטל שאחרים אולי נושאים בו פחות. אם נסתכל על השנה האחרונה, המערך השתנה בכמות וביכולת ההשפעה שלו, ובוודאי במשמעות שלו עבור צה"ל ועבור מדינת ישראל".

גם התפקיד שלך השתנה? 
"חלק מהמשמעות העיקרית של תפקיד קצין המילואים הראשי היום הוא לתת מעטפת אזרחית למשרת מילואים, כדי שכל זה לא יתפורר. בסוף, אם לא נטפל בעומסים ובמחירים שהמילואימניקים משלמים, אם לא נטפל בחוסן המנטלי שלהם ושל המשפחות שלהם, לא יהיו לנו משרתי מילואים".

"אי אפשר לבקש מבן אדם שאין לו ביטחון תעסוקתי והוא לא יודע איך יביא לחם לשולחן של המשפחה שלו ביום שזה ייגמר - לבוא למילואים. אי אפשר לבקש ממישהו שאשתו מתמוטטת בבית, כי אין מי שיעזור לה, להגיע".

"לכן, לראשונה, צה"ל בנה מנגנונים שמצליחים לגעת במעטפת של המשרת. הצבא מעולם לא ידע להתכתב עם מקום העבודה של המשרת. הוא לא ידע להתכתב עם אשתו של המשרת, עם הילדים שלו, עם האוניברסיטה שבה הוא לומד. אלה מקומות שמעולם לא היינו בהם. והיום אנחנו נמצאים בכל הממדים האלה".

מה זה אומר, להיות בקשר עם המעסיק או עם האוניברסיטה?
"לפני שבוע הגענו בשעה טובה למתווה מותאם למשרתי המילואים בכל המוסדות שכפופים למועצה להשכלה גבוהה. זה אירוע דרמטי, מורכב להשגה, ובכל זאת הוא נעשה בהסכמה".

מה יודעים היום סטודנט, או סטודנטית, שמשרתים במילואים?
"הם יודעים שמוסד הלימודים ידע להתחשב בהם. אני לא אומר שזה יהיה קל, אני לא אומר שהם לא יצטרכו להתאמץ, אבל הם יודעים שיש להם יכולת וסיכויים להצליח ולהשלים את התואר בזמן, גם אם הם יעשו 100 ימי מילואים בשנת הלימודים. הם גם יודעים שאנחנו ומוסד הלימודים נתמוך בהם באמצעים כספיים וגם במסגרת מנגנון שלם שבנוי לתת מענה לכל דבר שיצטרכו". 

כי צרכיו של סטודנט למשפטים אינם צרכיו של סטודנט להנדסה? 
"בדיוק. השוני מאוד משמעותי, ואתה לא יכול לתת מענה גנרי לכולם. אתה חייב להיכנס לעומקו של כל מקרה ולאפשר מענה פרטני. לכן בנינו מנגנון בצה"ל שמורכב ממילואימניקים, וכל תפקידו הוא לעבוד מול מוסדות הלימוד בפתרון בעיות למשרתי המילואים". 

ומה בעניין מקומות עבודה, בוודאי פרטיים?
"גם פה נעשו צעדים היסטוריים. בפעם הראשונה המדינה משלמת 20% יותר משכר הבסיס כמענה להפסד בתנאים הסוציאליים של המשרתים. זה עולה מיליארדי שקלים. מעבר לזה, הקמנו גוף שנקרא 'מילואים 360', שמי שמנהל אותו בהמון אנרגיה הוא תא"ל (במיל') צחי חפץ, והם עושים דברים נפלאים. אבל האתגר התעסוקתי בעיניי הולך להיות ה־אתגר בשנת 2025". 

לצד האתגרים, נראה כי לבן ארי ברור שזו שעה היסטורית בכל הנוגע לעיצוב היחסים בין המדינה וצה"ל ובין המשרתים במילואים: "בפעם הראשונה יש פה ראייה שבעיניי היא הבסיס לברית בין הצבא והמדינה למשרת המילואים. זו ברית של אחריות מרחיבה. צה"ל והמדינה הבינו שהאחריות שלהם כלפי משרת המילואים לא נגמרת ביום שבו הוא סיים את השירות, אלא הם חייבים לראות מעבר. לראות מה זה עשה למשפחה שלו, ללימודים, לעבודה, גם כשהוא לא במילואים".

לילדה שבוכה באמצע הלילה כי היא מתגעגעת לאבא שלה קשה למצוא פתרון כלכלי.
"אין מי שלא חווה את הדבר הזה. ובאמת לא משנה כמה כסף אני אשפוך על הבעיה, זאת עדיין בעיה. לכן אנחנו בונים עוד ועוד מנגנונים כדי לתמוך בזה, לתמוך במשפחות".

מה בעניין הגדלת הסד"כ? הרי יש לוחמים שקיבלו פטור בשנים האחרונות, והם עדיין כשירים.
"תוך כדי לחימה פנו אלינו מיוזמתם יותר מ־70 אלף איש שקיבלו פטור, וחזרו בהתנדבות. הם עדיין איתנו בלחימה. אנחנו עושים מאמצים גדולים מאוד למצות את כל כוח האדם שרלוונטי למלחמה. אבל ברור לנו שצריך צבא גדול יותר. כל גדוד סדיר שנקים הוא חלופה ל־12 גדודי מילואים. הפתרון נמצא בהקמה של עוד גדודים סדירים". 

המערך והתפקיד השתנו בשנה האחרונה. ואתה, אישית?
"למדתי להעריך את כולם". 

באיזה אופן? 
"פעם הייתי מסתכל על הקרביים. היום אני יודע להעריך כל אחד על התרומה שלו או שלה לביטחון ישראל. אני לא יודע להסתדר היום בלי המערכים התומכים. אני לא יודע להסתדר בלי המשטרה הצבאית שתחסום לי את הצירים ותקים נקודות פיקוח".

"תראו את הנפ"קים (נקודות פיקוח) היום בצפון, שחוטפים טילים תלולי מסלול – הם משלמים מחירים אישיים כבדים מאוד והם הרבה פחות מוערכים. אני מעריך את נגדי הלוגיסטיקה, את המפקדות, את קצינות הנפגעים ואת קצינות השלישות שעובדות לילות כימים".

"אני מעריך את אנשי הרבנות הצבאית, בעיניי מגיע להם צל"ש. רק אחרי שאתה מדבר עם האנשים האלה אתה מבין מה הם עברו, מה הם עשו למילוי המשימה הכי מזעזעת שיכולה להיות. אבל אם מישהו יעמוד בחוץ מולם, כשהם לא על מדים, אולי הוא יגיד 'הנה עוד חרדי שלא משרת'. אבל הם עשו משהו שאני לא חושב שמישהו מאיתנו היה מסוגל לעשות. אתה לומד להבין שהמכונה הזאת זקוקה לכל החלקים בשעת מלחמה". 

משנים את המציאות

ב-7 באוקטובר, כשמדינת ישראל הסתגרה בבתים, אנשי המילואים עזבו את משפחותיהם ונסעו דרומה להילחם. מאז, המלחמה רק התעצמה, מספר החזיתות גדל והסיום אינו נראה באופק.

על כן, הפך השוויון לסוגיה בוערת בציבור הישראלי. "לכולנו ברור שאנחנו צריכים לשרת", בן ארי אומר. "לכולנו ברור שאנחנו מגינים על הבית שלנו, לא של אף אחד אחר. אנחנו עושים את זה עבור מדינת ישראל, ולא מעניין אותנו מי כלול בתוך הקבוצה הזאת, שנקראת מדינת ישראל". 

מי זה כולנו?
"כל משרתי המילואים. חלק ממה שכל כך מיוחד במערך המילואים, זה שהוא מורכב מכולם. אין פה יוצאים מן הכלל. נכון, יש כאלה שהוציאו את עצמם מהכלל, אבל קיימים מנגנונים אחרים במדינה שצריכים להתמודד עם זה. אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל מה שאנחנו עושים. גם ראוי לומר, אנחנו מנהלים שיח כאילו יש חלופות, אבל אין חלופות. אם לא יהיה מערך המילואים, לא תהיה מדינת ישראל ולא יהיה לנו בית". 

ועדיין, הבעיה היא כוח האדם. 
"הרמטכ"ל אמר את זה בצורה גלויה וברורה. אנחנו צריכים צבא גדול וחזק. אגב, לא מדובר רק על חרדים. היום, במדינת ישראל, לא כולם נושאים בנטל. אבל חשוב לומר שבמערך המילואים יש אנשים מכל המגזרים בישראל. יש חרדים, ערבים, צ'רקסים ודרוזים, וכמובן דתיים וחילונים. ברגע ששמת עליך ירוק, כל ההבדלים אינם. זה הבסיס הכי חשוב של צה"ל. תראי, אני יכול להסתדר בלי חימושים כאלה ואחרים, אני יכול להסתדר עם שני טנקים פחות. בלי אנשים אני לא יודע לעשות את מה שצריך לעשות". 

שנה לתוך המלחמה, מה מפחיד אותך?
"שנחזור ל־6 באוקטובר, שנחזור לפילוג בעם. אני חושב שזה הדבר המסוכן ביותר לצה"ל ולעם ישראל. אסור לנו להיות שם. אני בונה המון על כך שמערך המילואים ידע גם להשפיע החוצה ולהגיד שאפשר יחד. מטריד אותי גם מה יקרה פה בעוד חמש שנים".

כלומר?
"האם בעוד חמש שנים נחזור למצב שבו משקיעים פחות במוכנות של מערך המילואים, משקיעים פחות בהוקרת מערך המילואים, משקיעים פחות באימונים, בציוד".

מתי הבנת שהמלחמה הזאת שונה מקודמותיה? 
"כשעברנו את ה-60 יום. זה היה רגע שבו הבנתי שמשהו השתנה, שמדינת ישראל הולכת לשנות את המציאות הביטחונית שלה בצורה דרמטית. שבועיים לפני 7 באוקטובר ערכנו כנס לרגל 50 שנה למלחמת יום כיפור. הבאנו את כל מג"די המילואים ליומיים של למידה וסיורי קרבות. הבטחנו לעצמנו ברגע ההוא שלעולם לא נופתע, ושבועיים אחרי זה הופתענו ברמות. לכן אני חושב שהפעם באמת יש הבנה בישראל שצריך לשנות את המציאות הביטחונית". 

ואנחנו משנים?
"חד־משמעית". 

כשבן ארי מתבקש לסמן רגע קשה במיוחד שהיה לו במהלך השנה הזו, הוא מציין את נפילתו של רס"ן (במיל') עמישר בן דוד ז"ל: "עמישר היה קצין שאני מיניתי לתפקיד קמב"צ חפ"ק בחטיבת הקומנדו. הוא הלך איתי הרבה שנים. נהרגו לי הרבה מאוד חברים ופקודים בלחימה, אבל הנפילה שלו בשכונת חאמד בח'אן יונס הייתה באמת רגע קשה".