על פי נתוני צה"ל, מאז טבח 7 באוקטובר ופרוץ המלחמה נפצעו כ־12 אלף חיילים וחיילות בדרגות פציעה שונות. חלקם חזרו להילחם, חלקם נאלצו להתרגל למציאות חיים חדשה בצל הפציעה וחלקם נמצאים עדיין בשיקום במוסדות רפואיים ברחבי הארץ, שכמה מהם הקימו בשנה החולפת מחלקות שיקום חדשות.
במלאת שנה למלחמה הכריז צה"ל שהשבוע הנוכחי הוא שבוע הצדעה לפצועי ולנכי צה"ל שנפגעו במלחמה זו. במסגרת השבוע מתקיימים אירועים בהשתתפות הפצועים ובני משפחותיהם וגם ביקורים של צמרת צה"ל, כולל הרמטכ"ל, במחלקות האשפוז והשיקום. כל זאת, כשהמלחמה נמשכת בגזרות השונות.
בעזרת החברים מהכדורגל
“אני כבר חמישה חודשים בשיקום בבית החולים סורוקה", מספר רס"ם בקבע לירון יבלונקה בן ה־36 מבאר שבע, מנהל עבודת ציוד מכני הנדסי בגדוד 601, שנפצע קשה בידיו במהלך הלחימה בעזה. “מה שעוזר לי להחזיק מעמד, להשתקם ולשמור על הרוח האיתנה הוא המשפחה שלי, אשתי מור והבת ליהי, וגם האהבה הגדולה שלי לכדורגל, במיוחד לבני יהודה תל אביב. מבקרים אצלי שחקנים, מנהלי הקבוצה ואוהדים שיושבים איתי ביציע, וזה מאוד עזר ועוזר לי להתמודד עם הקושי".
בבוקר 7 באוקטובר הוקפץ יבלונקה מביתו בשיחת טלפון שהוא לא ישכח. “המפקד האישי שלי, שלחם בקרב נגד המחבלים באופקים, סיפר שהוא נפצע בראש וביקש שנבוא לחלץ אותו. ישר עליתי על מדים והגעתי לשדה תימן", הוא משחזר. “אני וחבר מהיחידה התאפסנו על ציוד ונסענו לאופקים כדי לחפש את המפקד שלנו. הסתובבנו באזור בטנדר לבן ועדיין לא הבנו מול מי אנחנו עומדים כי לא כל כך שמענו חדשות. חשבנו שזו היתקלות עם חוליית מחבלים אחת. כשהגענו לאופקים, התמונה התבררה לנו".
אחרי שמפקדו חולץ המשיך יבלונקה ללחימה ביישובי העוטף. בחודש נובמבר נכנס עם חבריו לח'אן יונס. “בשלב מסוים יצאתי לשבועיים התרעננות, וביום שחזרתי, לרפיח, נפצעתי", הוא מתאר. “הייתי על ציר פילדלפי ותוך כדי הלחימה מצאתי פיר של מנהרה. נעמדתי בדי־9 (דחפור גדול) ליד הפיר והמתנתי לכוח השריון שיבוא לבדוק את הפיר. בזמן ההמתנה יצא מחבל מפיר אחר וממרחק 30 מטר ירה טיל נ"ט על הדי־9. אם הייתי יושב על הכיסא שלי, הייתי חוטף את הטיל בראש ונהרג. אבל בדיוק קיבלתי הודעה במכשיר הקשר, קמתי מהכיסא, ואז הטיל נורה. ככה רק נפצעתי".
יבלונקה מעיד שהיה בהכרה מלאה בעת הפינוי: “כשהדי־9 התחיל להישרף, החייל שהיה איתי ואני רצנו לכיוון המ"פ שהגיע, ואז העבירו אותי לסורוקה. לא הבנתי את חומרת הפציעה עד שהתעוררתי בטיפול נמרץ אחרי הרדמה. חשבתי בהתחלה שיש לי קצת כוויות בפנים ובידיים, והייתי משוכנע שתוך כמה ימים אני משתחרר. לקח לי כמה ימים טובים להבין את חומרת הפציעה: שתי כפות הידיים שלי נשרפו, עברתי השתלת עור בשתיהן, ועכשיו אני עושה פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק כדי להזיז את האצבעות. נפצעתי גם בפנים, אבל זה עתיד להתאחות לבד. יש לי גם פגיעה בכתף, כנראה מההדף או מהקפיצה מהדי־9, אבל עיקר האתגר שלי כרגע הוא שיקום היד".
אתה דואג בעניין החזרה לשגרה אחרי השיקום?
“לא, אני איש קבע, אין לי דאגות (צוחק). וברצינות, אני רוצה להשתקם כדי לחזור לצבא. חסרים לי התפקיד הצבאי, הלחימה, התרומה, החברים. בסופו של דבר, זו השליחות שלנו".
איך אחזור לעצמי
“הלחימה הזו היא הדבר הכי נכון שהייתי צריך לעשות ואני לא מצטער על כך לרגע", מצהיר רס"ר (במיל') יוסי סוכר, 34, מהיישוב צופים, נשוי ואב לארבעה. “ברור שיש רגעים שבהם אני אומר ‘פאק איט, איך הגעתי למצב הזה?', אבל אני לא מתחרט. זה היה צודק וזה עדיין צודק. הידיעה הזו מאוד עוזרת לי עם המגבלה שלי, נוסף, כמובן, למשפחה ולילדים, שהם הכוח שלי. נפשית, יש פסיכולוגית שמטפלת בי, ושיקומית אני מטופל במחלקה ‘חוזרים לחיים' בשיבא. זה מקום מדהים, שעוטף אותך ונותן לך את כל הכלים להשתקם".
מהי הפציעה שלך?
“יש לי פגיעה עצבית בכתף שמאל ואין לי יכולת תנועה בכתף. אני לא יכול להרים את היד, וזו היד הדומיננטית שלי. יש לי חששות לגבי העתיד – איך אני אתפקד, איך אצליח לעשות דברים שבשגרה אני עושה. אני פגוע מאוד נפשית ופיזית, וצריך לראות איך אני חוזר לעצמי. בסוף, עברתי אירוע קשה. חוויתי הרבה ב־280 ימי המילואים שעשיתי עד שנפצעתי".
סוכר, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני, הוקפץ ב־7 באוקטובר לצפון הארץ ותפס גזרה עם חבריו לחטיבה. “עשינו שם הרבה משימות, עבדנו קשה, היה חורף קשה, וגם יש לי ילד שהיה בן חודש וחצי כשפרצה המלחמה ורוב השנה כמעט לא ראיתי אותו", הוא מספר.
לאחר חצי שנת מילואים בצפון שוחרר סוכר, ובתחילת יוני גויס שוב, הפעם ללחימה בעזה: “נפצעתי ב־10 ביולי. היינו בהתקפה באזור שכונת רימאל והיה לנו זיהוי של מחבל שהסתתר בבית ספר סמוך. יצאנו בצוות רגלי, בליווי טנק, כדי להוריד אותו, אבל המחבל הפעיל עלינו מטען קלימגור (מוקש נגד אדם) שבתוכו יש הרבה כדוריות פלדה קטנות. ארבעה מאיתנו נפצעו. לי נכנסה כדורית בגב ויצאה מהכתף, כדורית אחרת חתכה לי את הישבן ועוד שתיים נעצרו באפוד המגן שלבשתי".
מרגע הפציעה ועד ההגעה לבית החולים חלפו 50 דקות, שבחלקן היה סוכר חסר הכרה: “אחרי הפיצוץ הבנתי שמשהו קרה, ואז ראיתי את זה שמאחוריי פצוע ופתאום קלטתי שכל יד שמאל שלי מדממת. איבדתי המון דם. הצוות הראשוני הגיע לטפל בי, ומשם הועברתי להאמר, שם טיפל בי הרופא של הגדוד. בהמשך פינו אותי במסוק לאיכילוב".
באיזה שלב ירד לך האסימון לגבי חומרת הפציעה?
“עד עצם היום הזה אני לא יודע את חומרת הפציעה. כשיצאתי מהניתוח הרופא אמר לי שבעוד שישה שבועות אהיה כמו חדש. עברו שלושה חודשים וחצי, והכיוון הוא עוד ניתוח".
מתגעגע לחבר'ה מהמילואים?
“מאוד. אני יכול להגיד לך שבערב ראש השנה האחרון, כשהחבר'ה הוקפצו בצו 8 כדי להתחיל תמרון בלבנון, חשבתי שעולמי חרב עליי. ישבתי פה בבית החולים עם רעידות בגוף על זה שאני לא מצטרף אליהם. כיוון שהם עוד היו בשטח הכינוס, ביקשתי מחבר להסיע אותי אל שטח הכינוס שלהם, ובאמת ישבתי איתם כמה שעות. זה היה חשוב לי. אין על הפלוגה הזאת, אין על המקום הזה. אלו האנשים הכי טובים שיש ואני גאה להיות חלק מהמשפחה הזו. אני מקווה לחזור לפלוגה ברגע שיתאפשר לי פיזית".
החיים כמתנה
“אני לא מתעמק במחשבות על איך ייראה העתיד שלי ואיך תיראה השגרה שלי בעקבות הפציעה, כי מה שחשוב לי זה שאני בחיים. אני בוחר להסתכל על זה כעל נס, וכדבר הכי חשוב. עם כל הפציעות אני אוכל להסתדר ולהשתקם, למרות האתגרים הלא פשוטים, ואני מאמין בקדוש ברוך הוא שיעזור לי". כך אומר סמל אלימלך טללה בן ה־21 מהיישוב חרב לאת בעמק חפר, בוגר ישיבת הסדר שהתגייס במרץ 2023 ומשרת בגדוד נצח יהודה. טללה נמצא בשיקום בבית החולים שיבא לאחר שנפצע קשה בקרב בעזה.
“אני עדיין בשיקום, עובר מלא טיפולים ופיזיותרפיה, ויש רגעי שבירה שבהם אני סובל וצועק מכאבים", הוא מודה. “אבל כדי שאוכל ללכת שוב אני צריך להילחם על זה ואני עושה את המקסימום כדי להחלים. כשאני חושב על המוזיקה שאני אוהב, על המשפחה ועל החברים מהצבא, זה עוזר לי להתמודד נפשית עם המצב".
ב־7 באוקטובר 2023 היו אלימלך וחבריו למחזור לקראת סיום הטירונות, והם הוקפצו לעוטף עזה. “הסתובבנו בכל האזור כדי לחפש נעדרים וגם מחבלים שהתבצרו במקומות מסוימים", הוא מספר. “אחרי כמה שבועות נכנסנו לעזה ולחמנו שם. ב־22 במאי, באחת הכניסות הלילות לבית חאנון, היינו אמורים לטהר מבנים ממחבלים. במבנה האחרון שאליו נכנסנו פוּצץ עלינו מטען. היינו חמישה בתוך המבנה: שלושה, ביניהם אני, נפצעו קשה, אחד נפצע קל ואחד נהרג – רס"ר במיל' גדעון חי דירוא ז"ל. אחרי שהמטען הראשון התפוצץ סמכתי על האינסטינקטים שלי וחיפשתי מחסה ליד גבעת חול קרובה.
"התחלתי לזחול, כשאני רואה בקושי בעין אחת כי כל הפנים שלי היו מכוסים בדם. תוך כדי זחילה קלטתי שחצי מהרגל שלי מנותקת מהגוף. כשהגעתי לגבעת החול התפוצץ מטען נוסף במקום שבו הייתי קודם. החבר'ה הגיעו אליי, שמו לי חוסם עורקים ברגל, טיפלו בי ופינו אותי מהר למסוק ומשם פוניתי לבית החולים בילינסון. כך הצליחו להציל לי את הרגל. הייתי בהכרה כל הזמן מפיצוץ המטען הראשון ועד החילוץ שלי. הבנתי שאני מוכרח להילחם על החיים שלי, ולא עניין אותי מה חומרת הפציעה שלי. עניין אותי שאני והחבר'ה שנפצעו איתי נישאר בחיים".
אז אין מחשבות על היום שאחרי השיקום?
“לא כל כך. עצם זה שאני חי, זו מתנה, כי באותו אירוע הייתי יכול למות פעמיים. זה נתן לי פרופורציות לחיים. הבנתי שזה משהו שאני צריך לעבור, ואם כבר אני עובר משבר כזה, אני מעדיף לעבור אותו בחיוך".