בעקבות התקיפה של חיל האוויר באיראן במסגרת מבצע ״ימי תשובה״ כתבנו שוחח עם אלה שלקחו חלק במשימה: קצין טכני בבסיס רמון שעסק בהכנת מטוסי טייסת 119, קצינה במגדל הפיקוח שהכווינה את המראת ונחיתת המטוסים וטיס קרב שהוא ומטוסו תקפו מהשמיים.
רס"ן ר' הוא קצין טכני בטייסת שמספר שההכנות בשבוע שלפני התקיפה כללו "בחינות, בעיקר אחזקתיות לחימוש הרלוונטי ולכלי הטיס. בוחרים את סדר החימושים על פי קטגוריות. הכול כדי לוודא שמה שיוצא עובד בקצה ועובר בשלום". הוא חש כבר לפני המשימה שמדובר ב"אירוע שהוא משמעותי מאוד ללחימה".
"אני מבין גם את האחריות, לחיי אדם שיושבים בקוקפיט, וגם שהחימוש יעבוד בצורה הטובה ביותר ברגע האמת", הוא אומר ומוסיף: "המחשבות בזה במהלך רוב השבוע שלפני ושמחים שיצא טוב אחרי". הוא משתף גם בתחושותיו באירוע עצמו: "רגע לפני עומדים בהכנה ליד המטוס, מסתכלים בעיניים ומחכים. התרגשות מאוד גדולה, חשש גם לחימושים מקווים שהכול יעבוד כמו שצריך. מחכים שיחזרו לנחיתה, מחכים שיסמנו שהכול עבד כמו שצריך, משחררים אנחת רווחה, ונפרדים עד למשימה הבאה".
שאלתי אותו, מה בפעולה עצמה גרם לו לחשש? והוא השיב ש"אין משהו ספציפי, חלק מהתפקיד שלנו זה לחשוש כל הזמן". רס"ן ר' מבטיח: "אנחנו עושים את הטוב ביותר גם במשימת אימונים הפשוטה ביותר, וגם במשימה המבצעית המורכבת ביותר. המטוסים האלה עולים מוכנים ככל הניתן, עם החימוש המתאים. זה תמיד מה שמלווה אותנו".
הוא מודה שהאירוע ההיסטורי הזה מוסיף עוד נדבך למחשבות "האזורים שהם טסים, חלקם דיי חדשניים". ר' קובע: "המערך הטכני והטכנולוגי נותן את המעטפת המלאה גם בגמישות וגם במקצועיות, בכל משימה מבצעית שנדרש אליה. עם ישראל כולו יכול להיות רגוע, שיש לנו את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בכל יום במרחב. יש לנו את האנשים הטובים ביותר שיעשו את זה, של האוויר וצוותי הקרקע".
רס״ן ש' הוא טייס קרב בטייסת 119 והוא חושף בפנינו שהם התכוננו "לגיחה מהסוג הזה כבר הרבה זמן. גם אם זה לא ספציפית התקיפה הזו, אבל לגיחות בעומק, ארוכות טווח". לדבריו, במובן הזה "זה לא אירוע שהוא חדש לנו". עם זאת הוא מודה: "כן היה איזשהו פאנל קצר שהתחלנו להבין מה אנחנו הולכים לעשות. התאמנו יותר במדויק על שיטת הביצוע ועל מודל יותר קרוב שבוצע באותו הערב". באותו הזמן הוא היה מרוצה כי "לא היה פער גדול בין המוכנות שלנו באותו ערב לבין המוכנות חודש, חודשים לפני".
ש' עלה מארה"ב, ההורים שלו עוד גרים שם. במהלך קורס הטייס הוא היה חייל בודד, והוא עדיין גר פה בישראל לבד, ללא משפחה. גם בשל הרקע הזה הוא מצהיר: "יש לי מניע לאומי ותחושת חשיבות במה שאני עושה". לדבריו, "זו התקיפה הכי משמעותית, והדבר הכי גדול שעשיתי בחיי".
הוא משתף אותנו שעיקר ההתרגשות מבחינתו היה ב"בילדאפ לקראת הגיחה". זכורה לו ההכנה למסלול, "אנחנו ממתינים ורק מחכים לשעת המראה מדויקת. התקשרנו בגיחה הזו יותר מוקדם מהרגיל , לוודא שלא נפספס את שעת ההמראה". עוד הוא חושף: "בזמן שאתה ממתין ואין לך יותר מידי מה לעשות, זה הזמן שהמחשבות רצות ועולה לחץ מהפעולה, ומההבנה שאין איפה לטעות, והרבה אנשים בונים עליך ויש הרבה אחריות על הכתפיים שלך". "זאת הרגשה מאוד חזקה. כל המדינה לא יודעת מה הולך לקרות, ואני נמצא אישית בתוך המטוס".
אמנם רוב האזרחים לא ידעו ולא יודעים מה עומד לקרות, אך ש' סבור ש"הם יודעים שיש פה חיל שיגיע לכל מקום במזרח התיכון, וגם יותר רחוק. הוא יעשה הכול כדי להגן על המדינה".
כשהמריא, ש' מתאר ש"הראש והגוף חוזרים לפעול על אוטומט, כמו שאני רגיל בכל גיחה". הוא "בקושי זוכר את חווית הטיסה כמו את הציפייה והמשמעות של האחרי". המיומנות מכרעת: "זה דברים שהתאמנתי עליהם כל כך הרבה פעמים והגוף שלי והראש שלי עשו בלי לחשוב".
במרחב האווירי העוין הוא חש ש"בסוף להפיל זה כמו בעזה וכמו בלבנון. כשאתה מפיל, אתה לא חושב על המשמעות האסטרטגית ועל מה משמעות הגדולה. אתה דואג שהמטוס שלך נמצא במקום הנכון, שאתה נמצא בנקודה שבה אתה יודע שאתה מביא את החימוש בול במקום".
אך בדרך לנחיתה, כשהוא כבר בשטח מדינת ישראל, וכל מה שנשאר לו זה לנחות בשלום, כשהוא פחות עסוק ויש לו זמן למחשבות, אז הוא השתאה לנוכח הביצוע: "וואו מה עשיתי, דבר ענק. לקח לי זמן אחרי הנחיתה לשחרר ולפרוק לחצים של מה שחוויתי".
ש' מציין: "אני כשיר למשימה שמעט אנשים במדינה כשירים לבצע. אני מרגיש שנבחרתי להיות זה שמבצע אותה. כי סומכים עליי שאני אעשה הכול כדי שהמשימה תבוצע בהצלחה". ש' שבע רצון ואף למעלה מזה: "הוכחתי את עצמי כטייס ומפקד בחיל, אני סומך על עצמי ואנשים סומכים עליי".
לאזרחי ישראל ש' מבקש למסור: "חיל האוויר מוכן לפעול בכל מקום, ומי שיאיים עלינו אנחנו נגיע אליו. אנחנו גם בשביל להגן, וגם בשביל לתקוף ולדאוג שלא תהיה לאויבים את היכולת. אנחנו במלחמה וממשיכים לקדם את היכולות שלנו, להתאמן, לפתח כשירויות, לפתוח את השמיים ולהגדיל את היכולת של חיל האוויר". עם זאת, הוא מדגיש: "אנחנו לא שוכחים למה אנחנו פה, בסוף בשביל לדאוג שהחטופים חוזרים הביתה בשלום, וזה באחריותנו וחובתנו לעשות כל מה שצריך, ואנחנו לא נפסיק לעשות כל משימה כדי להחזיר אותם, ולהחזיר את אנשי העוטף והצפון לבתיהם".
רס״ן ענאל היא פקחית טיסה שהכווינה את המטוסים ביציאתם ובנחיתתם. היא חשה בדומה לחבריה: "זו תחושה עוצמתית, לדעת שלוקחים חלק במשימה היסטורית". היא משתפת שתוך כדי המשימה, היא והקולגות שלה במגדל הפיקוח "רואים וחושבים על איך ממריאים את המטוסים האחרים ואיך מחזירים אותם וגם מוכנים למה שיקרה אחרי, ושם הדופק עולה עוד". לצד האיומים היא נדרשת לוודא שהשדה נשאר פתוח ושמיש.
גם ענאל מתחייבת: "אנחנו מוכנים להגן ולעשות מה שצריך".
