פרופ' אורי בר יוסף (75) הוא החוקר המזוהה ביותר עם מלחמת יום הכיפורים. וגם הוא, מומחה ההפתעות הצבאיות הגדול, שפשף עיניים בתדהמה כשראה את הטנדרים של חמאס משייטים בנגב המערבי. שנה אחרי הקטסטרופה ההיא, הוא משיק ספר חדש - "מעבר לקיר הברזל – מה חסר בתפיסת הביטחון של ישראל" ומסביר בראיון נרחב מה הדומה ומה השונה בין הטראומה של 1973 לזו של 2023 ומה חסר בתפיסת הביטחון של ישראל.
בשנה שחלפה עשתה הכוחניות קאמבק רועם לחיינו. צינת הסתיו ספוגה בסיסמאות הבל על "מיטוט חמאס", "חיסול חיזבאללה" ו"השטחת הדאחייה". כל הסדר שנחתם, כל נסיגה חד-צדדית, כל מה שקרוי "אוסלו", מזניק למיקרופונים את המקוננים. ודווקא בעת הזאת בר-יוסף עולה על הבריקדות. מאתגר את עצמו ואותנו בהטפה מנומקת לחזור לדיבורים, ללחיצות הידיים, להסכמות, לניירות העמדה לכל מה שכרוך במושג האמורפי הקרוי "תהליך".
"האם הישראלים מוכנים כיום לצאת מאחורי 'קיר הברזל' וללכת לפתרון מדיני?", שאלתי. "מסקר שעשה מכון 'אקורד' באוניברסיטה העברית עולה ששליש מהישראלים מסכימים שהפתרון הראוי לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים. שליש נוסף לא אמר שהוא רוצה בכך אך הצהיר שלא יתנגד לכך".
תוצאות דומות התקבלו גם מסקר שנעשה בעזה. לא מכבר חשף צה"ל שחמאס זייף בלא ידיעתו סקר של ד"ר חליל שקאקי שנחשב לסוקר אמין. על פי התוצאות המפוברקות רוב העזתים רוצים להמשיך את המלחמה. אבל בנתוני האמת 49 אחוז מהם טענו שצריך פתרון של שלום, שהמלחמה צריכה להסתיים בהסכם בין שתי מדינות. 20 אחוז סברו שאפשר להמשיך בהתנגדות אך לא אלימה. בהמשך המלחמה דגל רק מיעוט, באחוזים דומים לאלה של התומכים בכך בישראל. "כלומר, כ-70 אחוז מהעזתים וכ-70 אחוז מהישראלים אינם רוצים אלימות".
"כדי להתמודד עם איומים", מבהיר בר-יוסף, "גם לשמאלנים שבינינו ברור שעלינו להיות חזקים צבאית. זה לא שצריך לפרק את צה"ל ואת שירותי המודיעין. ברור שלא. אבל ז'בוטינסקי במאמרו ובן גוריון בתפיסתו אמרו בעצם: 'אנחנו בונים את קיר הברזל גם כדי להגן על המפעל הציוני וגם כדי שלצד השני יהיה ברור שעליו להשלים עם קיומנו'".
"ההשלמה התחילה אחרי הניצחון ב-67'", ממשיך בר-יוסף. "בוועידת חרטום לאחר המלחמה מתקבלים שלושת הלאווים ('לא לשלום, לא להכרה, לא למו"מ'). אבל מתחילים לדבר שאת חלום חיסול ישראל יהיה צורך להשאיר לדורות הבאים. לחזון אחרית הימים שלהם. מעשית רואים שאפילו לפני מלחמת 73' סאדאת היה מוכן לעשות שלום – אמנם לא מושלם – עם ישראל. אלא שגולדה לא מסכימה כי אין היא מאמינה לו. היא חוששת. פעם אחר פעם היא אומרת: 'אנחנו ניסוג מכול סיני והמצרים יתייצבו על הגבול, יסגרו את המצרים ושוב תהיה מלחמה. עדיף שנישאר'".
כשאני מעיר שהיום האי-אמון התחזק והחומה התעבתה, בר-יוסף משיב: "ה-7.10 הוא אירוע טראומטי. הוא מייצר אצל כולם – גם אצלי – תחושת אי אמון ורצון לנקום. לו הייתי רואה מיד לאחר הטבח איש נוח'בה שהשתתף בו, לא יודע מה הייתי עושה לו. זה רצון טבעי ומשותף לכולם. הוא מטופח באולפנים ולא רק של ערוץ 14. אני מזכיר לך שמות כמו אליהו יוסיאן, צבי יחזקאלי וכל מיני כאלה. אבל הרצון בנקמה לא נותן לנו ביטחון. מעל 40,000 הרוגים בעזה, יותר מבכל עימות בסכסוך הישראלי-ערבי. רובם אזרחים, ובזה מודה גם צה"ל. ועזה הרוסה לחלוטין. אז יש כאלה שאין להם די בזה, מה אני יכול לעשות?"
כשאני מעלה את טענת הימין, שנציגיו מחזיקים בעמדות מפתח, שזה עניין ביטחוני ושההתנחלויות הן נכס ביטחוני, ושואל האם מישהו מתאר לעצמו שיהיה אפשר להזיז התנחלות, בר-יוסף משיב: "אין לי תשובה לשאלה שלך. אתה אמרת תהליך אוסלו ונסיגה חד צדדית כביטויים לכישלונות של המאמץ הדיפלומטי. אני מזכיר לך שאוסלו נבלם בראש ובראשונה בגלל שרבין נרצח. ולא מידי מחבל פלסטיני. הימין המיליטנטי, המתנחלי, הוא הדבר הכי גרוע שקרה לביטחון ישראל".
הריאיון המלא יפורסם ביום שישי במוסף מעריב