סבירות לא קטנה שממשל הנשיא ה־47 של ארה"ב לא יפתיע את ישראל:
זהות בגישת ה"מה" – פרו־ישראלי ובהרבה מובנים בעל תפיסה דומה לזו של ישראל לגבי המציאות הנדרשת במזרח התיכון.
שוני בגישת ה"איך" (אם כי קטן משמעותית מזה שהיה עם ממשל ג׳ו ביידן) – נטייתו של דונלד טראמפ לבדלנות ולמדיניות אמריקנית לא מתערבת בסכסוכים בעולם, סביר שתוביל בהקדם לבקשה אמריקנית מישראל לסיים את המלחמה.
הסכמי אברהם, פרוייקט הדגל של טראמפ ביחסי חוץ בזמן כהונתו הקודמת, ישובו לקדמת הבמה ויהיו המעצב העיקרי של המציאות האזורית החדשה.
המשמעות בראייתי: ניתן לסמן כבר מעכשיו את סופו של ציר המאמץ הצבאי (בכל החזיתות), הגם שלא הושלם, כניסה לשלב המעבר שלפני ״היום שאחרי״, ומתן קדימות, שלא לומר בלעדיות, לציר המאמץ המדיני של עיצוב המציאות האזורית החדשה ביום שאחרי המלחמה.
אם אכן תתברר הערכתי זו כנכונה, לישראל תקופת זמן של כחודשיים עד לכניסת ממשל טראמפ לשני מהלכים: השלמת כלל הפערים במאמץ הצבאי בלבנון ובעזה ועיצוב השטח כך שישמש בסיס אפקטיבי לרגל המדינית ולמציאות החדשה, ובמקביל איפיון שלב המעבר, גיבוש מדיניות ליום שאחרי ותחילת שיח עליה עם בכירי ממשל טראמפ. להערכתי, לפנינו חודשיים מיטביים, שבהם הנשיא המכהן ביידן יהיה משוחרר מכל רסן פוליטי/מפלגתי ואסור לישראל לבזבז זמן יקר מפז זה.
הנחות העבודה שלי הן:
- ההישגים הצבאיים בשטח הן מול עזה והן מול לבנון מרשימים ויצרו תנאים אסטרטגיים מיטביים למאמץ המדיני למציאות אזורית חדשה, אבל ההשפעה היא צבאית בעיקרה וצה"ל טרם עשה קפיצת מדרגה משמעותית במאמץ הצבאי כך שיעניק הישגים נוספים (תודעתיים, כלכליים, שלטוניים, מול איראן) שיזרעו את השורשים הפסיכולוגיים למציאות החדשה בה ישראל מעוניינת בקרב האוכלוסיות וההנהגות מסביב. ואת זה חובה לבצע בטרם נסיים את המאמץ הצבאי. גם ממשל טראמפ ישאף לסיים בהקדם את חלקה הצבאי של המלחמה, ויהיה מעוניין להתמקד בשלב המדיני.
- ביידן משוחרר מכל רסן ויש לו "לב מלא" על קמלה האריס ועל המנגנון המפלגתי שהדיח אותו (במיוחד לאור הפסדה הצורב שאני מנחש שהוא די מרוצה ממנו בפן האישי).
- המאמצים המדיניים כרגע הן בעזה והן בלבנון מדברים את השפה הישנה, הם במתכונת הישנה, והם עלולים לכרסם בהישגים הצבאיים.
- הסכמי אברהם הם בסיס מאוד משמעותי למציאות חדשה שלא היה לנו במלחמות ובמבצעי העבר ומהווים מנוף אדיר הן בפן השיקומי־כלכלי, הן בפן הצבאי־אכיפתי והן בפן המדיני־נורמליזציה.
- נושא החטופים בעל פוטנציאל רב להתקדמות (שחרור חטופים ולא כעסקה) בשל השינוי הטקטוני שעברה (ועדיין עוברת) תנועת חמאס עם חיסולו של יחיא סינוואר.
- הדרך להכרעת האויב הן בעזה והן בלבנון חייבת לעבור דרך השפעה על האוכלוסיה וממשק עימה.
- בלבנון - איראנים הם אלו שמנחים ומובילים את הירי הנמשך, ובמקביל עדיין יש חשש לצאת פומבית נגד חזבאללה – מחסום הפחד עדיין לא נשבר.
משמעויות:
חלון זמנים של כחודשיים להשלים את ההישגים הצבאיים העיקריים:
איראן - נמצאת במבוכה אסטרטגית וזו גדולה אף יותר בשל בחירתו של טראמפ (ראו איך נפסק בבת אחת זרם האיומים מכיוונה עם בחירתו) - יש לכוון לכמה מהלכים צבאיים שייהפכו את התסיסה הפנימית בה לגלוייה ונוכחת ויש להוציא בכוח את כוחות המשה"מ מלבנון ומסוריה.
לבנון - התמרון הקרקעי שבוצע טוב בהישגיו אבל מוגבל. מהלך קרקעי שייצור חיץ על קו הליטאני בין לבנון לדרום לבנון הוא אמירה אסטרטגית וייצור נקודת פתיחה אחרת לחלוטין למו"מ בין המדינות ולכל הסכם עתידי.
עזה - ניתן וחיוני ואין הבנה להתמהמהות: להביא לשחרור חטופים (עסקה אינה רלוונטית למול המצב החדש שנוצר – חמאס עצמו אינו יודע מי מוביל אצלו ולכן זהו לא אותו חמאס) באמצעות פעילות אפקטיבית (שלא הייתה, לצערי, עד כה) של פיתויים לחיים חדשים ואחרים וחסינות מהרג, לצד לקיחת יכולותיו השלטוניות של חמאס באמצעות השתלטות על חלוקת הסיוע ההומניטארי. האמת – לא ברור מדוע מתעכבים בשני צירים אלו.
יתכן שדווקא עכשיו ניתן לפעול באורח חופשי מבעבר, תוך תיאום מקדים וחשאי עם טראמפ וצוותו, שאולי יעדיפו (בשתיקה) שחלק מהמהלכים הצבאיים המשמעותיים ייעשו קודם תקופתו וכשביידן עדיין מכהן כנשיא.
זה הזמן להסתכל רחב ולשאוף (מדינית) גבוה:
הסכמי ״סייקס פיקו״ שעליהם מושתת המזרח התיכון נכון להיום הם פאסה ומזיקים לישראל. הסכמי אברהם הם התחליף שעליהם תושתת המציאות האזורית החדשה (ובזה ממשל טראמפ לא רק שיסייע אלא גם יוביל) – במובן הזה יש להוציא את צרפת מהמשוואה – היא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.
הסכמי נורמליזציה זה שם המשחק ולא "הסדרות" או "עסקאות"- לשם יש לשאוף. עד אז מדינת ישראל לא חותמת על אף מסמך כתוב ("הסדרה") שרק יגביל אותה, ובפועל ישמש תחליף עלוב שרק יעכב נורמליזציה (שהיא אינטרס ישראלי ראשון במעלה).
או גרעין איראני או הסכמי אברהם ומזרח תיכון חדש - זה הנראטיב האסטרטגי שבו יש לשוחח עם ארה"ב, וזה מה שמחולל חלק משמעותי ממחסום הפחד של המדינות הערביות מחבירה לישראל. לא "מדינה פלסטינית" ולא כל מס שפתיים אחר. רתימה של ארה"ב (להערכתי הזהירה ניתן אולי גם את זו של ביידן שיתכן שישאף להותיר אחריו מורשת) לתקיפת הגרעין האיראני מתוך הבנה שזה הבסיס שעליו ניתן יהיה לממש את החזון שהציג ממשל טראמפ בקדנציה הקודמת ושואותו סביר שירצה להשלים.
גורמי משמרות מהפיכה איראניים בלבנון ובסוריה = לא יהיה סדר חדש ומציאות אזורית אחרת. יש להוציא את גורמי משמרות המהפיכה האיראניים בכוח מהאזור – אם באיום מפורש ואם במערכה צבאית מתוכננת לפרטים – עכשיו זה הזמן – איראן במבוכה אסטרטגית ובחולשה משמעותית ויש לדאוג לכך בתוך כחודשיים- שלושה כולל באיום מפורש על שרידותו של משטר אסד (שלהערכתי מעוניין בכך גם הוא).
המציאות החדשה במזרח התיכון תתבסס על שתי רגליים:
- רגל כלכלית - שיקום יידרש הן בלבנון והן בעזה. רק למדינות הסכמי אברהם יש יכולת כלכלית וכיסים עמוקים מספיק לכך והן אלו שצריכות לעשות זאת, כשהפעם ישראל מעורבת בהתוויית העקרונות ובפיקוח (ולא רק צופה מהצד כבשנים עברו).
- רגל צבאית־מדינית - כוח צבאי של מוסלמים סונים דוברי ערבית הוא הכוח שיכול להתמודד בשטח היטב בסוגיית האכיפה ולסייע לישראל רבות. זה שונה מאוד מכוח אירופי שאינו יודע "לדבר בערבית".
מחסום הפחד הן בעזה והן בלבנון נסדק אבל עדיין קיים - אנו חווים תסיסה נגד חמאס ונגד חזבאללה, שמדי פעם יוצאת אל פני השטח, אבל לרוב נותרת שקטה, וללא צעדים מעשיים מלווים. לפני כשבועיים נפגשה שגרירת ארה"ב בלבנון עם ראשי העדות במדינה והביעה בקול את תמונת המצב העדכנית באמירה ברורה לפיה ישראל לא יכולה לעשות את כל העבודה ועליהם להשלימה, ולא ברור לה ממה הם חוששים. המשמעות היא שהמהלכים הצבאיים טרם פגעו אנושות בכוחו הפוליטי והחברתי של חזבאללה (וגם של חמאס בעזה) – ולשם בדיוק עליהם לכוון לאלתר וברגל "כבדה" על דוושת הגז.
השותפות הראשיות לעיצוב המציאות החדשה בעידן טרמאפ – ארה"ב, ישראל ומדינות הסכמי אברהם. לא או"ם ולא צרפת שאותם יש להוציא מהמשוואה לצמיתות.
עד כאן בקצרה עקרונות מרכזיים למאמץ המדיני הישראלי בעידן טראמפ ומסגרת לדיון מעמיק של ישראל עם הממשל החדש כיצד ייראו השלבים הבאים.
יש לישראל בנקודת הזמן הזו הזדמנות שלא תחזור להשפיע מהותית על עקרונות המדיניות של הממשל הבא לגבי המזרח התיכון בטרם יתקבעו, ובמקביל ליצור עובדות בשטח שיחוללו תהליכים ויהוו בסיס לפרק המדיני החדש.
סא"ל במיל' עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל וראש זירה במודיעין זרוע הים