בעיצומם של חודשים מתוחים ביטחונית בצפון, חקלאי הצפון מוצאים עצמם עומדים בפני סכנה מוחשית ואימתנית כתוצאה מירי הרקטות והכטב״מים המתמשך מלבנון. שטחי החקלאות, המוגדרים כ"שטחים פתוחים", אינם מוגנים על ידי כיפת ברזל ומותירים את החקלאים חשופים לחלוטין. המצב המדאיג גורם לחרדה בקרב החקלאים ולהפקרות של חיי אדם.
אורי דורמן, יו"ר התאחדות חקלאי ישראל, מספר כי לפני מספר ימים נפל טיל בשטחו החקלאי ברמת הגולן, מקום בו שהה שעה בלבד לפני כן. "כל שטחי החקלאות בצפון הם שטחים פתוחים. הם אינם נמצאים בתוך היישובים ואינם אזורי תעשייה. אלו מטעים ושדות שדורשים טיפול יום-יומי", מסביר דורמן. "אם לא נשקה, נגזום ונרסס את המטעים – הם פשוט ייהרסו, וזו תהיה מכה קשה לכלכלה ולביטחון המזון של ישראל. החקלאים לא יכולים פשוט לעזוב ולנטוש מאות אלפי דונמים של חקלאות בצפון״.
דורמן מדגיש את הצורך בפעולה דחופה מטעם המדינה למציאת פתרון, ומביע תסכול מהמצב הנוכחי. "משטחי החקלאות מתפרנסים האנשים, הם מחויבים להמשיך לעבוד, רבים מהם כלל לא מקבלים פיצויים ובמקביל - חייבים למצוא פתרון מיידי שיקטין את הסיכונים לפגיעות ויאפשר לחקלאים לעבוד בבטחה", הוא אומר. "8 חקלאים נרצחו בשבועיים האחרונים – זהו מספר עצום שמחייב תשומת לב דחופה״.
בתוך כך, משה דוידוביץ', יו"ר המועצה האזורית מטה אשר וראש פורום קו העימות, שלח מכתב דחוף לאלופי פיקוד הצפון והעורף, בדרישה להסדיר הגנה ראויה על השטחים החקלאיים בצפון. ״חקלאים רבים מקפחים את חייהם בזמן עבודתם החקלאית בשטחים החקלאיים וזאת כתוצאה מחוסר יכולת להגיע למרחב מוגן וכן לאור העובדה שהשטחים החקלאיים מוגדרים כשטחים פתוחים, ועל כן האיומים אינם מיורטים״, ציין במכתבו.
במכתבו ציין דוידוביץ' כי קיים מנגנון הגנה ייחודי בעוטף עזה, והוא דורש להחיל מנגנון דומה בצפון. "דרוש מנגנון דחוף עם מערכות ההגנה האווירית כדי שנוכל למנוע פגיעות מיותרות בחיי אדם״, כותב דוידוביץ'. "זהו מצב בלתי נסבל שבו חקלאים יוצאים לעבודה עם תחושה שהם מהמרים על חייהם. המדינה חייבת לקחת אחריות ולהגן עליהם״.
עוד אמר ל-״מעריב״ בנושא כי ״העובדה שמדינת ישראל לא מיירטת את המטחים המשוגרים לעבר השטחים החקלאיים - היא בפני עצמה מחדל. החקלאים שמעבדים את אדמותיהם חיים ברולטה רוסית. מצד אחד, הצבא מאשר לחקלאים להיכנס לעבד את השטחים - ומצד שני הוא לא יודע להגן עליהם. בעיניי זו הפקרות. בכל יום בו הם יוצאים לעבודה - הם נאלצים להמר על חייהם״.
ניצן סנש, חקלאי מהמושב בן עמי בגליל המערבי, איבד לאחרונה את חברו הקרוב עומר ויינשטיין ז״ל, חקלאי ממטולה, שנרצח מפגיעת רקטה בעבודתו בשטח פתוח. "לפני שבוע וחצי איבדתי את החבר הכי קרוב שלי. עומר היה חבר נפש שלי, איש משפחה ואב לארבעה ילדים״, מספר סנש. "הוא נרצח כי לא הייתה לו הגנה. אנחנו עובדים בחקלאות כדי להתפרנס ולחיות, אבל הפכנו למטרה קלה כי אין שום מיגון או כיפת ברזל מעלינו״.
סנש, חקלאי שמגדל אבוקדו ופטל ומדריך לגידול אבוקדו, מתאר תחושת חרדה יומיומית בכל פעם שהוא יוצא לשטח. "מתוקף תפקידי, אני מבלה 90% מהיום שלי בשטחים הפתוחים, בין הגליל העליון למערבי, ונמצא בסכנת חיים ממשית. רק לפני ימים אחדים נפלה רקטה במרחק של 100 מטרים ממני - במטעים שלי״, הוא משתף.
״מבחינת הנחיות פיקוד העורף, במהלך האזעקה הייתי צריך להשתטח על הרצפה ולשים ידיים על הראש - אך במקום זאת החלטתי מתוך אינסטינקט לחזור לתחומי המושב - מאחר ששם ישנה הגנה של כיפת ברזל. אם הייתי מציית להנחיות פיקוד העורף ונשאר במקומי עם ידיים על הראש, נראה שלא הייתי כאן היום - מאחר שהרקטה נפלה בדיוק במטע שלי. קיים דיסוננס ענק בין הצורך והרצון להיות בשטחים החקלאיים - לבין ההבנה שבכל שנייה יכול ליפול עליי טיל״, מתאר את הדילמה.
על אף הסכנה הברורה, סנש, כמו מרבית החקלאים, ממשיך בעבודתו מתוך תחושת אחריות עמוקה כלפי הקרקע וגידולי השדה: "העצים הם כמו הילדים שלי״, אומר סנש. "חקלאי לא יכול לוותר על המטעים שלו, ולכן אנחנו יוצאים לשטח גם כשהמצב מסוכן. בכל פעם שאני יוצא מהבית - אני מחבק את אשתי כאילו זה החיבוק האחרון״.
סנש מוסיף כי העבודה תחת האיום הפכה ל"רולטה רוסית", וכי התחושות הקשות משפיעות גם על העובדים הזרים שעוזרים בטיפול בשדות. "העובדים התאילנדים בורחים ולא מוכנים להישאר. אנחנו לא יכולים להמשיך כך״, הוא אומר.
״אמנם כן הייתה התארגנות של משרד החקלאות לחלק מיגוניות בשטחים - אך זה כמו טיפה בים. זה לא יעיל בפועל. בסופו של דבר, השיקול לא ליירט בשטחים פתוחים - הוא נטו כלכלי. אני מאמין שהגענו למצב שלא צריך לחשוב רק על טובת הכלכלה - אלא על הצלת חיי אדם, חיי החקלאים. יש לעברנו ירי סטטיסטי ללא הבחנה - במטרה לרצוח אותנו, והמוות הבא יכול להיות עוד דקה, עוד שעה - או מחר בבוקר. צריך לשנות את מדיניות ההגנה לפני שיהיו עוד נרצחים״, הוא דורש.
הקריאה של דוידוביץ', דורמן וסנש, כמו גם של יתר חקלאי הצפון, היא ברורה: החקלאות בצפון לא יכולה להיוותר שטח הפקר. על המדינה לפעול כדי להבטיח את בטיחות החקלאים, להבטיח מיגון ראוי ולמנוע אבדות נוספות בנפש.