לוחמי סיירת גולני במילואים פועלים כבר כמעט שנה שלמה בגזרות הלחימה. ב-7 באוקטובר הם הגיעו למפקדת החטיבה במחנה שרגא, הוציאו את ציוד הלחימה מהמחסנים, עלו על ההאמרים וטסו לעוטף עזה. מאז הם נלחמו בתוך עזה, אחר כך בהר דב בגבול לבנון, ועכשיו הם כבר חודשיים בתמרון בעומק לבנון.

לוחמי הסיירת במילואים אחראים על פינוי הפצועים של החטיבה. הם מעבירים לוחמים במרחבי הלחימה בדרום לבנון ומבצעים פעילויות מורכבות נוספות.

פעילות כוחות צה''ל ברצועת עזה (צילום: דובר צה''ל)
פעילות כוחות צה''ל ברצועת עזה (צילום: דובר צה''ל)


מרבית הלוחמים כבר נמצאים סביב 250-300 ימים במילואים. הם רואים את הבית אחת לכמה שבועות, ואפילו מכשירי הטלפון שלהם מנותקים רוב שעות היממה, עניין של ביטחון הכוחות.

אתמול (ראשון) לפנות בוקר, לאחר שהוציאו שיירה ובה אנשי תקשורת, הם ביקשו להשמיע את קולם. הם חדורי מוטיבציה. הם מאמינים בצדקת המשימה.

יודעים שימשיכו לשרת במקומות הכי מסוכנים והכי מורכבים ככל שיידרשו. אבל נכון לאתמול בבוקר, הם לא יודעים עוד כמה שבועות וחודשים הם צריכים להיות בקו הראשון של הלחימה, ומי יסייע להם נוכח הקריסה שחלקם הגדול חווה כעת עקב השירות הארוך: בבית, בתא המשפחתי, במקום העבודה, בלימודים של הסטודנטים שביניהם ובעסקים הקורסים של בעלי העסקים והעצמאים שבהם.

״אנחנו רק קצת יותר מאחוז מהחברה הישראלית״, אומר אחד מהם שמתקשה להבין מדוע שרי הממשלה - כן, אותם פוליטיקאים ששלחו אותו ואת חבריו להילחם בחזיתות הלחימה בדרום ובצפון - נטשו את לוחמי המילואים לנפשם. בלי שיש באמת רשת ביטחון חברתית, כלכלית ועסקית. בלי הקלות מס, בלי תמיכה אמיתית לסטודנטים ולבעלי עסקים.

פעילות כוחות צה''ל ברצועת עזה (צילום: דובר צה''ל)
פעילות כוחות צה''ל ברצועת עזה (צילום: דובר צה''ל)


הממשלה מצידה עסוקה כעת רק בדבר אחד: מחפשת דרכים כיצד לאפשר למגזר שלם של עשרות אלפי צעירים להשתמט השתמטות המונית מגיוס.

הרבה מילים נכתבו על הסוגיה של גיוס, או יותר נכון אי-גיוס חרדים לצה״ל. מצד אחד, מדובר כאן בעניין חברתי עקרוני: האם ניתן להעניק פטור מגיוס למגזרים או אולי מגדרים שונים באופן קולקטיבי? האם מדינה יכולה להתקיים באופן שוויוני כאשר חלק מאזרחיה הם בעלי דם סמיך יותר, יקר יותר, משאר בני הנוער של המדינה?

הסוגיה השנייה היא מעבר לעיקרון. מאחר שהמלחמה שאינה נגמרת יצרה מחסור אמיתי של כוח אדם בצה״ל. הימשכות הלחימה יצרה שחיקה וגרמה לנפגעים רבים, חיילים שנפלו ואחרים שנפצעו. במקביל, רף האיומים והאתגרים המבצעיים עלו באופן משמעותי.

צה״ל זקוק לעוד 10,000 חיילים בכל שנה. זקוק להגדיל את חיל ההנדסה הקרבית, השריון, חטיבות החי״ר, הגנת גבולות ועוד. בצה״ל עושים מאמצים לקיים "כלכלת כוח אדם". להגדיל מחזורי גיוס ביחידות לוחמות, להימנע מפטורים ככל האפשר, לקיים מבצעי עידוד גיוס ליחידות לוחמות בין בני נוער, וגם לגייס מחדש אנשי מילואים שלא לקחו בעבר חלק פעיל במערך המילואים.

אולם ללא גיוס המוני של אלפי חיילים נוספים ממגזרים שלא נכנסו תחת האלונקה, לוחמי סיירת גולני במילואים ימשיכו עוד לילה ועוד לילה להימצא כמעט לבד בחזית, רק עם אחוז וקצת מעם ישראל, ויישאו בנטל ביטחון ישראל, וכל זאת ללא תמורה והוקרה הולמות.