אם לא תירשם תקלה של הרגע האחרון, כנראה שאנחנו לפני הפסקת אש בצפון. לאחר כמעט 14 חודשי לחימה, מהם חודשיים של תמרון בלבנון, אפשר לעצור לרגע ולעשות סיכום זמני.
ישראל נכנסה למערכה במצב קשה כשהיא מוכה, מבוהלת וחבולה מהמתקפה של חמאס בעוטף עזה. החשש היה כי חיזבאללה ינצל את המצב ויבצע אף הוא פלישה לגליל.
פיקוד הצפון ביצע כמה מהלכים מיידים. הראשון היה העלאת שתי אוגדות לצפון כדי לבנות קוו הגנה אפקטיבי. במקביל ללחץ ראשי הרשויות וגורמים נוספים, פונו אלפי ישראלים מבתיהם מחשש לפלישה הקרקעית. ישראל צדקה כאשר כבר בהתחלה ביצעה היפוך וקבעה כי הזירה הדרומית היא הזירה המרכזית והצפון זירה משנית. שכן בדרום היו בין מאות לאלפי מחבלים בשטח ישראל, בעוד בגבול לבנון פיקוד צפון ביסס קוו הגנה יציב.
אלא שככל שעבר הזמן, ישראל לא פעלה באופן בעייתי. כן היה נכון להפנות את הקשב לצפון ולשוב לדרום, בדיוק כפי שנעשה בסוף הקיץ. את ההצלחה הגדולה ניתן לזקוף למוסד, לפיקוד הצפון, לאגף המודיעין וחיל האוויר.
המוסד ואמ״ן הצטיינו ביכולת החדירה המודיעינית שלהם בתוך חיזבאללה ואיראן. השיא בהצלחות שלהם הגיעו במתקפת הביפרים כשחיסלו את חאסן נסראללה ואת סדרת הבכירים בארגון.
מנהל פיקוד צפון ניהל במשך שנה קרב הגנה יעיל, תוך הסרת איומים קצרי טווח, כמו חוליות הנ״ט, וכן דחק באופן מקצועי את יכולות הפיקוד של חיזבאללה, תוך פגיעה ממוקדת יום יומית של מפקדים בכל המערכים של חיזבאללה.
חיל האוויר הוכיח עליונות אווירית במהלך כל המלחמה, וגם הוא פעל באופן מעורר כבוד ,כאשר במכת הפתיחה פגע חיל האוויר במצבורי הטילים בטווח הבינוני וארוכי הטווח לצד טילי קרקע-ים, והשמיד אותם. בכך, הוא מסגר את האיום של חיזבאללה מול ישראל.
בכל מהלך המלחמה שמרה ישראל על כמה עקרונות חשובים: האחד, למנוע את זליגת המלחמה לאירוע אזורי. שנית, ישראל פעלה להפריד בין חיזבאללה למדינת לבנון - מהלך שהקטין עוד יותר את כוחו של חיזבאללה בתוך לבנון. ספק רב אם חיזבאללה, שהוא הכוח הפוליטי והצבאי של העדה השיעית בלבנון, יצליח להשתקם ביום שאחרי המלחמה.
ועכשיו לעתיד. בזמן הקרוב צה״ל יידרש להעמיד כוחות גדולים, לפחות סדרי כוח של שתי אוגדות, אולי יותר, בצפון. ראשית, כדי ליצור באמת רמת ביטחון טובה בגבול הצפוני. שנית, כדי להעניק תחושת ביטחון לתושבי הצפון.
צה״ל יוכל כעת להעביר את כל העוצמה והקשב לעזה כדי להגביר, ולו למראית עין, את הלחץ מול חמאס ולקדם עסקת שחרור חטופים. אבל מעל הכל צה״ל זקוק גם לימי עיבוד. להחזיר מערכים שלמים למבצעיות, וזה כולל מנוחה ללוחמים בסדיר ובמילואים, להחזיר כלי רק״מ ומטוסים לטיפולי כשירות. כך, למשל, כלי הרק"מ בצה''ל רשמו נסועה של פי עשר מנסועה בשנת פעילות רגילה.
השחיקה היא גדולה, ולכן יש צורך בהפוגה מבצעית, גם אם היא חלקית. ולסיום, עניין השמירה על מאזן ההרתעה בצפון. מבחן התקרית הראשונה: כיצד ישראל תגיב על האוהל הראשון שיוקם בהר דב, במגדל התצפית הראשון מול מלכיה, והעמדה הראשונה מול חניתה?
השאלה היא לא בהסכם בין המדינות. גם לא ביכולות של צה״ל, אלא רק בדבר אחד: בנחישות והאומץ של הדרג המדיני. האם ייתן לצה״ל את החופש לפעול בעוצמה להסיר כל איום קטן כגדול?