ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני בעל מוניטין, מציג תזה מטרידה בספרו החדש "סופה של מדינת ישראל?". בראיון מעמיק, הוא חושף כיצד מנהיגי ישראל וראשי מערכת הביטחון כשלו בהבנת המציאות סביבם, תופעה שהובילה להדחקה לאומית מסוכנת של איומים קיומיים.
השם של הספר וההקדשה "בתקווה שנשרוד" משקפים את חששותיו העמוקים של גרוזברד. "רק אחרי שבחרתי את השם הבנתי שאני מדחיק את סכנת ההשמדה אם לא נילחם על המדינה", הוא מודה. כפסיכולוג אופטימי מטבעו, הוא מספר שבסיום כתיבת הספר אחזו בו דכדוך וחרדה לנוכח הציונים הנמוכים שקיבלו רוב המנהיגים בביקורת המציאות.
למרות שלא טיפל אישית במנהיגים אלה, גרוזברד מסביר שניתוחו מבוסס על חומרים גלויים וידועים. הוא מצביע על בעיה מרכזית: "המדינאים ואנשי מערכת הביטחון שמנהלים את המדינה הם אנשים שמחשיבים את עצמם מאד רציונאליים, ולכן אני יודע מהקליניקה שהם האנשים שהכי מסוכנים לעצמם כי הם מאמינים שהם אובייקטיבים. מבחינתם אין להם הטיות רגשיות, כמובן שאין להם לא מודע, וכל הדיון הוא כאילו לפני מאה חמישים שנה כשהפסיכולוגיה עוד לא הייתה קיימת".
גרוזברד מבקר את תרבות הדיון המהיר: "רואים את זה בתקשורת שדורשת תשובה על כל שאלה, טק-טק-טק, תשובות מוכנות בדיבור מהיר. אבל כשמדברים מהר, מדברים מהזיכרון והמדבר לא מאפשר לעצמו תהליך של חשיבה והקשבה, עצירה לרגע כדי לחשוב, להרגיש, להגיד אני לא יודע."
התוצאה, לדבריו, היא "הדחקה של אומה שלמה". הוא מתאר דפוס של הדחקה בשלוש חזיתות: "אנחנו מדחיקים בשלוש החזיתות, צפון, דרום ואיראן. כך גם עם איראן, אנחנו קוראים לה ראש הנחש, יש שמעיזים אפילו להגיד שצריך לעשות משהו, אבל בסופו של דבר לא עושים כלום".
ההדחקה, לדבריו, בולטת במיוחד ביחס לאיומים מהצפון: "כשנסראללה אמר שהוא לא רוצה מלחמה, כל המומחים שלנו האמינו לו. אמרתי באמ"ן, אולי גם נסראללה לא יודע מה הוא רוצה, אולי גם לו יש לא מודע." ומוסיף: "כשחיזבאללה התחיל להתגרות בנו שנה לפני הטבח לא עשינו כלום למחבל שהגיע עד מגידו, לאוהלים בשטח שלנו, לירי הרקטי. בטח שלא אמרנו, רגע, אולי אנחנו משליכים עליהם את החרדות שלנו והם בכלל לא מורתעים".
גרוזברד משווה זאת לניסיונו הקליני: "תפקיד הפסיכולוגים הוא להילחם בהדחקה. כשבא מטופל ואומר לי, אשתי עזבה אותי ואני לא יודע למה, אני אומר לו, אולי היו דברים שלא ראית, בוא נחשוב יחד. אפילו תושבי הקיבוצים והמושבים ראו את האימונים של מחבלי חמאס, ושמעו את המנהרות והתמודדו עם טילים, ועדיין כולם אמרו, חמאס מורתע". המצב בדרום מדגים את עומק ההדחקה: "כשהילדים שלך מרטיבים במיטה בגלל ירי רקטי בלתי פוסק, יותר קשה להדחיק, אבל קובעי המדיניות והביטחון הדחיקו ועוד איך. הם כל כך התעקשו שהחמאס מורתע שהם צמצמו את הצבא".
בניתוח הדמויות המרכזיות, גרוזברד מוצא שכמעט כולם כשלו. הוא מזכיר את גדי אייזנקוט שכרמטכ"ל "אמר שמטרת הצבא לדחות את העימות הבא, להרוויח זמן של שקט." החריג היחיד היה "אביגדור ליברמן שהתפטר ב-2018 כי הוא דרש להכניע את חמאס ואפילו הוא לא התריע על חיזבאללה". לגבי בן גביר הוא מציין: "כימני קיצוני, לא אמר שחמאס מורתע. הוא אמר עוד דברים לא מציאותיים ולכן ביקורת המציאות שלו ירדה מגבוהה לבינונית".
במיוחד חמורה בעיניו התמיכה הגורפת בהעברת כספים לחמאס: "ראש המוסד לשעבר יוסי כהן נסע להביא את הכסף הזה. והרמטכ"ל הרצי הלוי נסע לתווך את זה, וראש השב"כ שחייב להבין את הראש הערבי מדבר על סייבר שעוזר לתפוס מחבלים אבל מתרחק מהדבר המרכזי וטוען שהחמאס מורתע."
הוא מסכם בביקורת חריפה: "צחי הנגבי אמר לפני שנה שחמאס מורתע ל-15 שנה, וחליווה אמר לחמש שנים, וכוכבי לעשר שנים. זו לא הייתה יכולת נבואית. זו הייתה בורות ויהירות."
הראיון המלא ביום שישי במוסף מעריב