צה״ל מתנהל כעת באופן ישיר ועצים בארבע חזיתות לחימה: עזה, לבנון, סוריה ואיו"ש. חטיבות חיל הרגלים, השריון וגדודי ההנדסה הקרבית פועלים באופן מעורר כבוד במשך שנה וחודשיים במלחמה שלא ברור אם ומתי תתכנס לסיום. הם מצליחים להביא הישגים טקטיים וגם אסטרטגיים.
אבל הלחימה הארוכה הזאת גם שוחקת מאוד את הלוחמים והמפקדים. היא גם יוצרת בעיות שעוד נדרש להן במעלה הדרך. את הניצנים שלהן אנחנו רואים כבר עכשיו. האירוע החמור לפני יומיים בו קרס מבנה ברפיח על כוח חיל הנדסה וגרם למותם של מפקד פלוגה ולוחם ולפציעה של עוד שני לוחמים, הוא תוצאה של רשלנות מפקדים.
אסון פיצוץ המנהרה בגזרה המערבית בלבנון לפני שבוע שבו נפלו שני קצינים ושני לוחמים הוא טעות בהכנת המבצע על ידי המפקדים. האירוע בו הכניס מפקד בכיר בחטיבת גולני אזרח לאזור לחימה בלבנון בניגוד לחוק ולפקודות, הוא תקלה חמורה על גבול מעשה פשע שעלה בחייהם של האזרח ושל לוחם גולני ולפציעת שני קצינים. חדירת המחבלים למגנן של גדוד גבעתי בג׳באליה בשבוע שעבר שגרם למותם של שלושה לוחמים ולפציעה של עשרים לוחמים הוא אירוע מבצעי חמור ביותר שעלה בחיי לוחמים גיבורים. הרשימה של התקלות היא ארוכה, ארוכה.
הרמטכ״ל רב אלוף הרצי הלוי לא אוהב ביקורת. לא חיצונית וגם לא פנימית. הוא הצליח להנחיל זאת בתוך צה״ל. רוח המפקד הובילה למהלך של מיסמוס תחקירים. צה״ל התגאה בעבר שהוא צבא לומד, חוקר ובודק את הטעויות שלו. מתחקר באופן חופשי ונוקב את ההצלחות והכישלונות שלו, כל זה לצערנו נחלת העבר. צה״ל כבר לא לומד מהכישלונות. הוא כבר לא חוקר את עצמו באופן נוקב. לא את אירועי השביעי לאוקטובר וגם לא אירועים אחרים. גם כאלה שהתחקיר שלהם עשוי בעתיד להציל חיי אדם. חיי חיילים.
הלחימה הארוכה שוחקת גם את המשמעת הצבאית. כשלוחם נמצא בלחימה רציפה חודש או חודש וחצי בג׳בליה או בלבנון קצת קשה כל יום וכל היום לדרוש ממנו לעמוד בסטנדרטים של משמעת צבאית גבוהה. זה בסדר, הגיוני ובריא לשחרר קצת את הלחץ הזה מהלוחמים.
צה״ל הוא צבא מוסרי וערכי, אבל לעיתים יצר השובבות ממלא את הלוחמים הצעירים שמתמודדים עם אתגרים קשים בימי הלחימה וברגעי הפוגה וגם הם עושים קצת שטויות. כמו למשל להעלות תמונות שלהם נחים על כורסאות של מפקד משטרת קוניטרה בסוריה כשהם מניחים את הרגלים על השולחן בפוזה של ״בעל הבית החדש״ שבא לעשות סדר בשכונה. כל זאת כשברקע תמונת אסד האב ואסד הבן. האמת שאפשר להבין את הילדים הללו. אישית אין לי יותר מדי בעיה עם זה.
אבל התמונות הללו מתגלגלות לרשתות החברתיות. משם לתקשורת הערבית בקטאר, בלבנון, בסוריה ועוד. לתמונות הללו מצרפים טענות של בעלי ענין המציגים את חיילי צה״ל כמי שמתנהגים באופן בוטה כלפי האוכלוסייה המקומית. וכך בזמן קצר נוצר נרטיב שמעמיד את החיילים, את צה״ל, את מדינת ישראל במקום לא טוב, בבעיה.
אז נכון אפשר וצריך להשקיע יותר במשמעת הרופפת בצה״ל. הפיקוד העליון של צה״ל לא נותן לכך את הקשב. אבל צה״ל גם מתנהל בחוסר שקיפות, מה שיוצר לישראל בעיה בזירה הבינלאומית. צה״ל נמנע מלעדכן איפה באמת נמצאים הכוחות באיזה קו הגנה פועלים הכוחות. מה הם באמת נוהלי הפתיחה באש בציר המסדרון בעזה. וכיצד צה״ל מפליל בלבנון את המחבלים של חיזבאללה. צה״ל מנסה ליצור עמימות.
הדיווחים שיוצאים מסוריה ולבנון הם רק של כלי התקשורת הערבית. תקשורת שהיא לא בדיוק מחובבי ציון. כשהם אורזים את הדיווחים שלהם עם תמונות השובבות של חילנו. אנחנו מקבלים דיווחים שכנראה רחוקים מהמציאות. מה שמוביל מיד לגינויים מגרמניה, ספרד, צרפת. הפגנות בבריטניה ודרישה להסברים לאמריקאים.
צה״ל חייב לעשות רגע חישוב מסלול מחדש. להחזיר בדחיפות את המשמעת. וזה מתחיל בראש ובראשונה מאלופי המטה הכללי של צה״ל. מפקד פיקוד המרכז האלוף אבי בלוט לא יכול להגיע לערב לזיכרו הנצחתו של האזרח זאב ארליך ז״ל שנכנס לשטח לחימה בלבנון ונהרג בקרב יחד עם לוחם ששמר עליו. כל עוד לא הושלם התחקיר הצבאי ולא הסתימה חקירת מצ״ח לאלוף בלוט אין מה לעשות בכנס הזה. שאגב יש בו גם טעם וריח פוליטי.
צה״ל חייב לחזור לתחקר את עצמו ללמוד מהטעויות כדי לשמור על הילדים שאימהות הפקידו בידי המפקדים. צה״ל חייב להתחיל לפעול בשקיפות אמיתית, נקייה בלי טריקים ובלי שטיקים. צה״ל יכול וצריך לספר איפה באמת הוא נמצא. אם כבש את קוניטרה. וכיצד באמת הוא פועל במרכז הרצועה, ברפיח, בג׳בליה ובנקורה שבלבנון. את זה הוא חייב לעשות קודם כל כדי לשמור על הלוחמים. גם אחרי שהם ישתחררו ויבקשו לטייל, ללמוד או לעבוד בחו״ל. אבל גם כמרכיב של ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה.