ההחלטה האסטרטגית של ישראל להשתלט על מרחב החיץ והחרמון הסורי משקפת שינוי בתפיסת הביטחון הישראלית אל מול המציאות האזורית המורכבת. בראיון מיוחד למעריב, טל בארי, חוקר חיזבאללה ואיראן ממכון "עלמא", מנתח את השיקולים האסטרטגיים מאחורי המהלך ומסביר את חשיבותו הקריטית.
"ישראל מבינה שיכול להיות מאוד שבצד השני יש שם גורמים שהם לא צפויים, וקשה להעריך את מה שהם הולכים לעשות", מסביר בארי את אחד השיקולים המרכזיים מאחורי המהלך. אי-הוודאות הזו, המאפיינת את המציאות הנוכחית בסוריה, מחייבת גישה זהירה במיוחד. "הם משדרים כמו שאת יודעת נכון להיום מתינות ושאין להם רצון להילחם בישראל. בסוף, ישראל לא יכולה לקחת איזה סיכוי כלשהו, שאותם גורמים יבצעו התקפת פתע".
בארי מדגיש כי "למדנו להבין שלפעמים אין התראות, ואי אפשר להסתמך על זה... בעיקר בגלל סיבות שלפעמים המודיעין לא נותן מענה טוטאלי". תובנה זו הובילה את ישראל ליצור מרחב התרעה פיזי שיאפשר זמן תגובה במקרה של "התקפת פתע", כלשונו. "אז ישראל לקחה דבר ראשון את מרחב החיץ ובמיוחד גם את מרחב החרמון והשתלטה על נקודות מרכזיות בו, אשר מאפשרות לה לשלוט טוב על השטח ולאפשר לה את מרחב ההתרעה הזאת במידה ומשהו יתפתח כנגדה".
המיקום הייחודי של החרמון הסורי הופך אותו לנכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה. כפי שמסביר בארי: "החרמון, במיוחד החרמון הסורי, הוא מהווה נדבך מרכזי מהתפיסה הזאת מעצם מיקומו הגיאוגרפי בשטח והמאפיינים כמובן של הטופוגרפיה שלו", ציין בארי והוסיף: "מרחב החרמון הסורי הוא מהווה בסוף איום על האתרים, במיוחד על אתר החרמון, על אזור החרמון הישראלי... ישנם אתרים צבאיים רגישים, זה לא סוד. חשיבותם האסטרטגית של מתקנים אלה מחייבת שליטה ישראלית במרחב".
נקודה מרכזית נוספת שבארי מדגיש היא היעדר שלטון מרכזי יציב בסוריה: "הסיבה השנייה שישראל השתלטה על מרחב החיץ כי בסוף אין מי שיאכוף את מרחב החיץ מהצד השני, נכון להיום כי צבא סוריה לא קיים".
"ישראל לא יכולה להרשות לעצמה... שכוח כלשהו, גורם כוח כלשהו שאנחנו לא יודעים מה כוונותיו, אנחנו לא יודעים איך הוא ינהג – ואני מתייחס לכוח החדש בסוריה, למורדים, לפלגי המורדים השונים – יעלה על החרמון הסורי והתיישב עליו", מסביר בארי. הוא מוסיף: "זה לא איזשהו גורם יציב שאתה יכול... זה לא שלטון, זה לא משטר אסד שיש לך איזה שהוא מנופים עליו. המנופים על הגורמי כוח האלה עדיין אתה לא מכיר אותם היטב כדי להפעיל אותם, אתה לא יודע באמת איזה מנופים יש לך. אני מעריך שעם הזמן ישראל תלמד ותבין אותם, אבל בשלבים הראשונים שזה נתפס זה היה מה שנקרא לפורר את או להתמודד עם האי וודאות הזאתי של מה יש לנו בצד השני. והאי ודאות הזאת טומנת וחובה איומים ביטחוניים על ישראל ולכן ישראל תפסה את החרמון הסורי".
החרמון משמש גם כצומת חיוני בין סוריה ללבנון. "יש פה גם עניין של שליטה במרחב", מסביר בארי. "זה מרחב שלמעשה מחבר צירי תנועה בין סוריה ובין לבנון... זה מרחב שחיזבאללה יכול לנצל אותו ביתר שאת עכשיו לטובתו". בארי מדגיש כי מדובר ב"צירי תנועה רגליים, לא צירי תנועה ברכבים... וצירי הברחות כאלה ואחרים, שכרגע עדיף שישראל תשלוט עליהם ולא מישהו אחר".
למרות החשיבות האסטרטגית של המרחב, בארי מבהיר: "אין פה כל כך משמעות בהקשר הציר האיראני. המשמעות היחידה הייתה בהקשר חיזבאללה, בהקשר של מרחב התנועה בין סוריה לבין לבנון שחיזבאללה עשה בו שימוש ויכול לעשות בו שימוש".
לסיכום, מדגיש בארי כי השליטה במרחב החיץ ובחרמון הסורי מהווה נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית העדכנית. היא משקפת הבנה מעמיקה של האתגרים החדשים במרחב: היעדר שלטון מרכזי יציב בסוריה, נוכחות של גורמי כוח בלתי צפויים, והצורך במרחב התרעה אפקטיבי. השליטה במרחב זה מעניקה לישראל יתרון אסטרטגי משמעותי בהתמודדות עם אתגרי הביטחון המשתנים באזור.
הניסיון מלמד כי בעידן של אי-ודאות אזורית, השליטה בנקודות אסטרטגיות כמו החרמון הסורי ומרחב החיץ הופכת קריטית יותר מתמיד. היא מאפשרת לישראל להתמודד טוב יותר עם איומים מתפתחים ולשמר את יתרונה האסטרטגי במרחב.