בחודשים האחרונים גוברת תופעה שכמעט ולא זוכה להתייחסות ציבורית: אלפי מילואימניקים, ששירתו את המדינה במסירות, מוצאים את עצמם מתקשים לשוב לשגרת חייהם. אלו לא פוסט-טראומתיים מובהקים – מדובר במילואימניקים שהתנסו בחוויות מטלטלות שלא משאירות צלקות גלויות, אך משנות את חייהם מבפנים.
"הפער השקוף" – כך מגדיר יוסי אידלשטיין, יועץ ארגוני ומאמן עסקי עם למעלה מ-20 שנות ניסיון, את התופעה. כיום הוא עוסק בליווי אנשי מילואים שמתמודדים עם חזרה קשה לשגרה. "השירות שינה אותם," הוא מספר, "זה לא משהו שרואים על הפנים שלהם, אבל זה נוכח בכל חלק מחייהם – במחשבות, בהתנהגות, ביחסים האישיים. אני מלווה בשנה האחרונה לא מעט כאלו ויש רבים שצריכים תמיכה, אבל לא ניתן להגיע לכולם כי זה כרגע יושב על אנשים כמוני שהם פרטיים".
"אלה אנשים שעשו הכל למען המדינה – עזבו משפחות, עבודה, וחברים כדי לשרת במילואים," מסביר אידלשטיין. "במהלך השירות הם איבדו חברים, נחשפו למצבים קשים, וחוו רגעים שמטלטלים את הנפש. ואז, כשהם חוזרים הביתה, הם פתאום שואלים את עצמם: למה אני עושה את כל זה? איך אני ממשיך הלאה?"
ההשפעות, מפרט אידלשטיין, ניכרות בכל תחומי החיים:
- במקום העבודה: רבים מתלוננים על ירידה במוטיבציה, תחושת חוסר מיצוי, וקושי בריכוז ובניהול אינטראקציות עם עמיתים.
- במשפחה: בבית, הקשיים מורגשים לעיתים בצורה חדה יותר – ריחוק רגשי, חוסר סבלנות כלפי בני הזוג והילדים, ולעיתים תחושת בדידות שמחריפה את המתח בזוגיות.
"מדינת ישראל חייבת לפעול, ומהר," אידלשטיין מדגיש. "אני מדבר על הקמת מערכי תמיכה ייעודיים, כאלו שלא נועדו רק למי שהוגדרו פוסט-טראומתיים. אנחנו צריכים לבנות מערך שמבין את המילואימניק במקום שבו הוא נמצא – להציע ליווי מקצועי, קהילה תומכת, וליצור שיח חברתי שמכיר באתגרים האלה."
"המילואימניקים האלו לא מחפשים רחמים, הם צריכים הכרה," מסכם אידלשטיין. "כל אחד מהם נתן מעצמו למדינה בלי לשאול יותר מדי שאלות. עכשיו תורנו כחברה לשאול – מה אנחנו עושים כדי לעזור להם לשוב הביתה באמת?"