בתוך רצף החדשות והדיווחים השוטפים, לא שמנו לב כמעט לדבר מאוד מהותי שהתברר בשבוע שחלף - הפעילות הצבאית העצימה של צה"ל בצפון רצועת עזה ותוצאותיה המשמעותיות מוכיחות מעל לכל ספק ובניגוד לאמירות החוזרות ונשנות של מיטב הפרשנים – גם במגרש היכולות הצבאיות לא סיימנו את העבודה ועדיין לא הכרענו את חמאס.
במילים אחרות: צבאית טקטית, ראוי לחבר פריטי מידע שכבר שכחנו - בכל מקום שאליו לוחמי צה"ל הגיעו, לא באמת התרחשו קרבות, ומחבלי חמאס העדיפו להסתתר ולברוח (במקרה הטוב יצאו מהמנהרות שיגרו נ"ט או ירו בנשק קל). עכשיו אנו מבינים לאן הם ברחו – בחזרה למקומות מהם כוחות צה"ל יצאו (בדגש לצפון הרצועה).
אסטרטגית, מתוך הבנת נחיתותו הצבאית העצומה, חמאס בחר באסטרטגיה של שימור הכוח הצבאי ל"יום שאחרי" כחלק מהמאמץ העליון שלו לסיים את המערכה כשליט וריבון הרצועה (ואולי גם מתוך רצון להתל בישראל ולתת לה תחושה כאילו הוא הובס צבאית).
עניינית, הביקורת, אם יש כזו, על שיטת הלחימה של צה"ל וכיצד היה ניתן להתמודד מראש עם האסטרטגיה הזו של חמאס, אינה משנה דבר לתמונת המלחמה הנוכחית, אבל המסקנה הברורה העולה מהדברים היא שסיום המלחמה בכל אחד מהשלבים עד כה (כולל לאחר התמרון ברפיח) היה מביא בוודאות לחמאס שולט וריבון ברצועה, ובניגוד לכל הפרשנויות באולפנים ומחוצה להם, גם לחמאס שלא הובס צבאית שברשותו גרעין צבאי מספק ל"יום שאחרי".
רוצה לומר – תוצאות הפעילות של צה"ל בצפון הרצועה מוכיחות שוב את הפער הבלתי נסבל שקיים בין תפיסת המציאות שלנו (שמעורב בה קורטוב של wishful thinking) למציאות עצמה בשטח (אנחנו ממש חייבים להפסיק עם ההרגל הזה ולהתחיל להסתכל במציאות נכוחה).
כל מי שיקדיש מעט יותר תשומת לב לאסטרטגיה של חמאס, יבחין מיד שלא יכולותיו הצבאיות הן אלו שנמצא אצלו בראש סדר העדיפויות (ושאין לו כל עניין להתעמת צבאית עם צה"ל). מה שמעניין אותו אלו יכולותיו האזרחיות-שלטוניות. כך בעוד חמאס מדבר הלכה למעשה בשפה האזרחית וכל מעייניו מוכוונים לשם, ישראל דיברה עד כה בעזה בשפה הצבאית בלבד וכל מעייניה מוכוונים להשמדת יכולותיו הצבאיות של הארגון.
אלו שתי שפות שלא בהכרח נפגשות, והן יוצרות פער משמעותי בין תפיסת המציאות למציאות עצמה, וכך ישראל מוצאת את עצמה היום, שנה אחרי פרוץ המלחמה, עם שאלות רבות באשר לאסטרטגית הלחימה שנבחרה (בניגוד לטקטיקה האיכותית של לוחמינו שבכל פעם מחדש ידעה לכסות על פעריה של האסטרטגיה), ואולי עם ההבנה שפעולה שהייתה מוכוונת גם נגד יכולותיו השלטוניות-אזרחיות של חמאס הייתה מאלצת את הארגון להתעמת צבאית עם צה"ל ולהבין שאין תוחלת להישארותו בשלטון ביום שאחרי, ובכך לסיים את המערכה הזו מוקדם יותר ועם עסקת חטופים כוללת בתמורה לחסינות והגלייה.
אולם המוקד כעת אינו בתחקירים. במבט קדימה על ישראל להציב שלוש מטרות ברורות בחזית עזה ומול מה שנותר מחמאס:
צבאית - גביית מחיר שאינו "המחיר הטבעי" של מלחמה - על אף ההרס הרב ברצועה והחזרתה "לתקופת האבן", זה אינו נתפס בראיית הצד השני כעונש, אלא כ"מחיר הטבעי" של המלחמה שהיה נכון לשלמו אם בסיומה יצא חמאס כשהוא עדיין הריבון ברצועה. כך זה גם יוצג לאוכלוסייה בעזה. מה ייתפס בעולם הערבי כמחיר "שאינו טבעי" וככזה שלא בטוח שנכון היה לצאת למלחמה בגינו – עיצוב מחדש של גבולות רצועת עזה, כך שבסיומה ייוותר בידי ישראל שטח קרקע כלשהו שבו שלט בעבר חמאס ועתה הוא בידי ישראל (ואיני נכנס כאן לגודל השטח ומיקומו – חשובה בעיניי הסמליות שבעניין).
אזרחית - "ייתור" - על ישראל לנתק את הממשק שבין חמאס לאוכלוסייה העזתית ולהפוך אותו למיותר, כאשר מי ששולט בציבור הוא גורם אחר. רבות דובר על חלוקת הסיוע ההומניטארי ככלי העיקרי שמאפשר לחמאס הן להוסיף להטיל את אימתו על האוכלוסייה, הן להשתקם כלכלית והן לספק מזון למחבליו בשטח. הגיע הזמן, לאחר כמעט שנה של דיבורים והצהרות (אישית כתבתי על הנושא האזרחי עוד בפבר' 2024), להתחיל לבנות "בועות הומניטאריות" בשטח ולחלק את הסיוע ההומניטארי או ע"י חיילי צה"ל בנקודות אסטרטגיות שולטות או ע"י חברות אבטחה פרטיות שעסקו בנושא זה בעיראק ובאפגניסטן. זה רק עניין של החלטה, והיא מאוד מהותית לניצחון על חמאס, לסיום המלחמה ובעיקר תביא גם לשחרור חטופינו שיהיו אמצעי בידיו של חמאס לנסות ולעצור את תהליך "הייתור" שלו.
משפטית - הפשעים המחרידים שחמאס ביצע ב-7 באוק' ולאחריו ואנשיו המצויים בידינו, לא מותירים מקום לספק – יש להוציא את הארגון אל מחוץ לחוק הבינ"ל, בדומה לתהליך שנעשה עם הנאציזם לאחר מלחמת העולם השנייה. על ישראל להקים מחדש את המאמץ המשפטי, ולהתחיל לדאוג לתביעות בינ"ל נגד הארגון ולמערכה משפטית הדומה לזו של "משפטי נירנברג", שתחייב את העולם להתמודד עם הסוגיה ותוציא את חמאס מחוץ לחוק הבינ"ל ומחוץ ללגיטימציה הבינ"ל. זה אפשרי ורק בשבוע שעבר הוציאה שוויץ, המדינה הנייטרלית, את חמאס אל מחוץ לחוק במדינה. ועל זה הייתי ואמר – אם שוויץ יכולה, אז בטוח שעוד מדינות בעולם יכולות גם הן, אבל זה תלוי במאמץ הישראלי להוצאת הדבר הזה אל הפועל.
גורם שלטוני חלופי לחמאס ושיקום - יש להתחיל לגבש חלופות לחמאס שעניינה ניהול חיי היום יום ברצועה, בעיקר אלו המוניציפליים, כשהשליטה הביטחונית תהיה בידי צה"ל (תפיסה דומה אך לא זהה לזו המתקיימת זה מכבר ביהודה ושומרון). הפעם על ישראל, בניגוד לעבר, להיות מעורבת מאוד בשיקום הרצועה כדי למנוע ניצולו למטרות שיקום צבאי, וכן כדי לנווטו לטובת החלופה לחמאס באמצעות הרווחים הכלכליים הצפויים ממנו למדינה/ות שירצו לקחת זאת על עצמן. עדיפות למדינות הסכמי אברהם עם מעורבות וערבות אמריקנית.
כל הסעיפים הינם למימוש במקביל ולא בטור, כחלק משלב המעבר הזמני, וטרם המעבר המלא ל"יום שאחרי". חוסר יכולת לעמוד בהם, עלול להחטיא את השגת מטרות המלחמה המרכזיות שהוגדרו בזירה העזתית ולהפוך את המלחמה הזו לסבב לחימה נוסף (ארוך וקשה אבל סבב) ולא לשם אנו שואפים להגיע.
הכותב הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל וראש זירת צפון במודיעין זרוע הים