לוח הזמנים הצפוי: ב-20 בינואר דונלד טראמפ, נשיא ישן-חדש, יכנס לבית הלבן בוושינגטון. ב-26 בינואר בשעה 04:00 בבוקר אמור צה״ל לצאת מדרום לבנון בחלוף 60 ימים להסכם הפסקת האש.
בסוף חודש ינואר תחילת פברואר צה״ל צפוי להשלים את הלחימה בג׳באליה וצפון רצועת עזה. כל האירועים והמועדים הם בגדר נעלם אחד גדול.
כניסת טראמפ לבית הלבן אמורה לייצר סדר יום חדש במזרח התיכון. העניין הוא שבישראל, בדגש על המערכות הביטחונית והמדינית, לא יודעים להצביע מה הכיוון של טראמפ, מה באמת הוא הולך לעשות, מה סדר היום החדש שיוביל.
בישראל נערכים לשני תרחישים שהם שונים האחד מהשני כמו מזרח מערב.
הראשון - שטראמפ ישים את סיפור המזרח התיכון בקדמת הבמה, יעניק לישראל גיבוי במדרג הגבוה ביותר שיכלול את הגברת החנק על איראן והציר השיעי והגברת הלחימה נגד החות׳ים בתימן, הפעלת לחץ שתוביל מידית לשחרור מאה החטופים המוחזקים בעזה והגברת לחץ על ממשלת לבנון לפרוס את הכוחות מדרום לליטאני וללחוץ שהצבא שלה יתמודד טוב יותר עם חיזבאללה.
מעל הכל יפעל טראמפ להגעה להסכם ״אברהם״ מורחב הכולל את סעודיה ומדינות סוניות נוספות תוך ריסון טורקיה והחזרת היחסים בין ירושלים לאנקרה.
תרחיש הקיצון השני שנערכים לו כאן בישראל הפוך ב-180 מעלות.
טראמפ יעדיף את ענייני ההגירה והכלכלה. יעדיף הפעלת לחץ על סין ורוסיה, אולי אפילו שוב יפזול לפנמה. הוא עשוי להפחית את המעורבות של ארצות הברית במזרח התיכון עד כדי צמצום הכוחות בעיראק, סוריה, סעודיה ועוד. הוא עשוי להעניק לטורקיה יד חופשית בסוריה במטרה להוציא משם את הנוכחות הרוסית והאיראנית שעוד נשארה במדינה המפורקת. טראמפ אף עשוי ללחוץ על ישראל לעצור את המלחמה בעזה וגם לבצע את הנסיגה מלבנון למרות אי המוכנות של צבא לבנון להתפרס בדרום לבנון. מנופי הלחץ האמריקאי הם ברורים: קווי אספקת הנשק, לחץ כלכלי וגם לחץ מול מוסדות האו״ם.
ההודעה בסוף השבוע מוושינגטון הייתה מעודדת. ישראל הצליחה לחלץ עסקה לאספקת חימושים לטווח הקצר והבינוני בהיקף של שמונה מיליארד דולר. הנשיא היוצא ג׳ו ביידן הוכיח שוב את אהבתו לישראל למרות מכונת הרעל שהופעלה נגדו.
באשר ל-26 בינואר - ספק אם צה״ל יצא מדרום לבנון. ניתן כבר עכשיו לסמן את 25 לפברואר כמועד רלוונטי יותר. מדוע? כי בישראל אומרים שהם לא מתכוונים לצאת מהשטח ולהשאיר אותו בשליטה חוזרת של חיזבאללה. לבנון זאת לא עזה. בלבנון יש ריבון שצריך לקחת את הריבונות בניגוד לעזה שבה יש ריבון שצריך לצאת מעזה ולהימחק.
ישראל כבר העבירה את המסרים ללבנונים ולאמריקאים כי בעוד שלושה שבועות היא אינה מתעתדת לצאת מהשטח, אלא אם ממשלת לבנון וצבא לבנון יקחו את עצמם בידיים ויתחילו לפעול כפי שהתחייבו בהסכם הפסקת האש. זאת הסיבה שחיזבאללה החל להשמיע איומים. אבל מה שלא מבין חיזבאללה הוא שכנראה אם הוא יפתח מחדש בירי לצפון סביר להניח שהוא ימצא את לוחמי אוגדה 36 ואוגדה 98 צפונית לליטאני.
באשר למועד היציאה מצפון עזה. ראשית אין תאריך יציאה חלוט. יש הערכות שידרשו עוד כמה שבועות ספורים לסגור את הלחימה בבית חאנון וגם בג׳באליה. חמאס נמצא בלחץ. הירי בתשעת הימים האחרונים בא בעקבות הפעילות של צה״ל בצפון הרצועה. החיילים מתקרבים למשגרים והמחבלים פשוט יורים, מפחדים שיפלו לידי צה״ל. גם הסרטון של חיילת צה״ל לירי אלבג בשבי ממחיש את הלחץ של חמאס. היא נדרשה לומר שהיא חוששת מהמשך הלחימה והתקיפות של צה״ל, המילים הוכנסו לפיה.
הסכם החטופים צריך לעבור בין ארבעה מוקדים על גבי הגלובוס: עזה, ירושלים, דוחא, וכן, כנראה גם במיאמי.
העובדה כי מנהיגי חמאס לא באמת חשים את המתחולל בעזה, את ההרס, את המוות של אלפי מחבלים, את מצוקת הפליטים בני עמם. מנגד בירושלים ובמיאמי עסוקים בסדרי עדיפות יותר דחופים מעסקת החטופים, למשל הדחת היועצת המשפטית לממשלה, עצירת משפט נתניהו ועוד.
יש הזדמנות לסגור את סיפור שחרור מאה החטופים, ישנה הזדמנות לסגור את סיפור עזה. רק שבמציאות המזרח תיכונית שנוצרה חסרה כך נראה הנחישות הישראלית להרים את הכפפה ולסגור על צמרת חמאס ולהביא את העניין לכדי סיכום.