הבשורה המרה על חילוץ גופתו של יוסף אל-זיאדנה (54) ממנהרה ברפיח והחשש הכבד לגורלו של בנו חמזה (23), שנחטף אף הוא לרצועת עזה ב-7 לאוקטובר מסעירה רגשות בשבט אל-זיאדנה, ברהט ובחברה הבדואית בנגב בכלל. נשמעו אתמול ברהט קולות שביטאו תחושות קשות כלפי הממשלה והמערכת הביטחונית. האם מדובר בנקודת רתיחה בלתי נמנעת, או בשותפות גורל שתחזק דו קיום?
עבור הציבור הבדואי, שגם בימים כתיקונם אינו שבע רצון מהרשויות ומידת האמון שלו בהם נמוכה, מדובר בעוד כישלון שמחזק את תחושת הניכור והאכזבה. היו התבטאויות ברהט אתמול בקרב המשפחה ומחוצה לה שהביעו תסכול ואכזבה. היו גם לצד הדברים האלה האשמות קשות בנוגע לאוזלת ידה של המערכת, תחושות שנפוצות בקהילה הבדואית, לא רק בהקשר לחטופים.
התהייה איך לפני מספר ימים יוסף נכלל ברשימה של חטופים שדובר שישראל ביקשה להחזיר, וכעת נמצא שאינו בין החיים, אינה בעלמא, היא ביטוי לשבר שיתכן ומתרחש בין הבדואים למדינה ובין הבטחות למעשים.
עבור הציבור הבדואי, האכזבה מצטרפת לתחושת קיפוח בסיסית וטענות על הזנחה מצד המדינה. זה לא רק הכאב על אובדן יקיריהם; זו התחושה שהמדינה שוב מתעדפת אחרים, שחיים של הבדואים לא מקבלים את אותו משקל כמו של אחרים. יש שתוהים אם התחושה הזו, שמקורה במציאות מתמשכת של הזנחת התשתיות, חינוך לקוי ושירותים ציבוריים דלים, הופכת את המקרה הנוכחי לנקודת רתיחה מסוכנת.
בעוד משפחות חטופים אחרות מתייצבות באור הזרקורים וזוכות לסיקור נרחב, הפעלת לחצים ודיונים ציבוריים על הדרכים להשבת יקיריהם, נראה כי במקרה של משפחת אל-זיאדנה, הקול הבדואי נשמע רק אחרי שהבשורה המרה כבר יצאה. זו הייתה הבחירה של המשפחה, יתכן שטוב מכולם הם הבינו את הצורך להוריד פרופיל וקיוו שהדבר הזה יסייע להחזרתם יקיריהם בחיים, אך לדאבון הלב, התקווה התנפצה.
לצד זאת, הטרגדיה של משפחת אל-זיאדנה גם אם היא מאתגרת את האחדות הלאומית, יש בה הזדמנות לבנות עוד נדבך בדו הקיום השברירי שלנו זה לצד זה, דווקא משום שלכאב שותף כלל הציבור בישראל. בעיר רהט הוכרז כי מחר יהיה יום אבל, כאשר עסקים ושירותי עירייה לא יעבדו. הלימודים יפעלו כרגיל. זו הזדמנות לתושבי האזור להזדהות עם כאבה של משפחת אל-זיאדנה ולקחת חלק באבל באופנים שונים.
החברה הבדואית היא חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. השקעה אמיתית, לא רק בדיבורים אלא גם במעשים, היא דרך טובה לביסוס אמון. השקעה בחינוך, בתשתיות ובשירותים בסיסיים היא הכרחית, אולם, בעת הזאת הכרה אמיתית בכאבם של הבדואים ומתן מענה הולם למצוקותיהם חשובים לא פחות.
האירוע הזה יכול להוות נקודת מפנה – לטוב או לרע. הוא יכול להיות זרז להידרדרות נוספת ביחסים שבין המדינה לציבור הבדואי, או לחילופין, לשמש כמנוף לתיקון ושיקום. בחירה במילים נכונות, בגישה אחראית ובצעדים מעשיים עשויה למנוע את הסלמת המתח, ולהוכיח כי למדינה באמת אכפת מכל אזרחיה – ללא קשר למוצאם או למקום מגוריהם.
השאלה שנותרת פתוחה היא - האם ישראל מוכנה לקחת אחריות ולהוביל שינוי אמיתי? או שמא האירוע הטרגי הזה יהפוך לעוד חוליה בשרשרת האכזבות שמרחיקה עוד יותר את הציבור הבדואי מהמדינה? התשובה לשאלה הזו תעצב לא רק את עתיד היחסים עם הקהילה הבדואית, אלא גם את חוסנה המוסרי והחברתי של מדינת ישראל כולה.