אתחיל מהסוף - הצלחה בכינון סדר חדש בלבנון, משמעותה הצלחה בכינון סדר חדש במזרח התיכון. דווקא השיח הצבאי בלבד על יכולות צבאיות, חזבאללה וכו' ששוקף היטב בהסכם הפסקת האש האחרון, שמגובה ב"ישיבה על המרפסת" והתבוננות בלבד, עלול להסיט אותנו מהתובנה הזו ולהסתיים במפח נפש אחד גדול.
איך הוא קובע זאת? בוודאי ישאל את עצמו הקורא. אז להלן כמה תובנות קצרות, העשויות לשרת את מקבלי ההחלטות לגבש זווית ראיה שונה באשר למדיניות הישראלית מול לבנון:
לישראל וללבנון אין חילוקי דעות משמעותיים על שטח, משאבים או תביעות זו מזו. שתיים מהעדות המרכזיות בלבנון (נוצרים, דרוזים) אינן מתנגדות לישראל, ועיקר המתח בין שתי המדינות נובע מהגישה של העדה השיעית בהובלת ארגון חיזבאללה.
חיזבאללה נפגע קשות מידיה של ישראל, וכוחו לאכוף את מרותו בכוח הזרוע בלבנון, כל שכן לפתוח בלחימה נגד ישראל בעיתוי הנוכחי, כמעט שאינו קיים (בשונה מכוחו הפוליטי והחברתי).
בחירתו של הגנרל הנוצרי ג'וזף עאון לנשיא לבנון בתמיכה חסרת תקדים של ארה"ב וצרפת, מועמד שלו התנגד חיזבאללה במשך כמעט שנתיים, יוצרת לראשונה פתח קטן להתחיל לסדר את המדינה השסועה והמפולגת הזו שבמשך שנים נשבתה, הלכה למעשה, בידי חיזבאללה ואיראן, וכיום מצויה במשבר כלכלי עמוק.
הגנרל ג'וזף עאון ייאלץ להתנהל בתוך החלוקה העדתית המכתיבה את הרכב הממשלה, מינויים במשרדי הממשלה ועוד מסוג זה, ועדיין ליישם סדרה של רפורמות כלכליות ואחרות שהוכתבו ע"י המדינות התורמות וע"י מוסדות בינלאומיים, כתנאי לסיוע כלכלי ממשי ללבנון.
צבא לבנון הוא זה שאמור להיות כלי האכיפה העיקרי בידיו של הנשיא, בדגש לדחיקת חיזבאללה. אלא שגם כאן יש פער משמעותי מאוד בין כמות התקוות והציפיות שתולים בו למציאות בפועל. מדובר בצבא קטן, ללא ניסיון מספק, חלש ועני שיותר דומה באופיו לכוח שיטור בסיסי וקטן.
אלפים עזבו את שורותיו בשנים האחרונות, והנשיא החדש בשובו כרמטכ"ל נאלץ לקושש כספים בצרפת, בארה"ב ובקטאר כדי שיוכל לשלם לחייליו משכורת של 100 דולר בחודש (בעוד שאנשי חזבאללה השתכרו כ-500 דולר בחודש). זהו הצבא שישראל, ע"פ הסכם הפסקת האש, אמורה לסגת ולהעביר לידיו את השטח ואת משימת הרחקתו של חיזבאללה מצפון לליטאני והחרמת נשקו.
מכאן ניתן להסיק כי בימים אלו מתנהל מאבק איתנים אסטרטגי על לבנון בין ארבעה צירים:
- הציר השיעי בהובלת איראן וחזבאללה.
- הציר הסוני ג'האדיסטי (האחים המוסלמים) בהובלת הממשל החדש בסוריה (ראש ממשלת לבנון ביקר בשבוע שעבר בדמשק).
- הציר הסוני המתון (ערב הסעודית, מדינות המפרץ) שהוא היחיד שמסוגל לדאוג לשיקום לבנון ולממנו.
- הקהילה הבינלאומית בהובלת ארה"ב וצרפת.
שני הצירים האחרונים עשויים לחבור זה לזה. עיצובה מחדש של לבנון הוא אינו רק מבחינה צבאית אלא, ואולי אף בעיקר, מבחינת אזרחית-שלטונית.
לבנון תזדקק לסיוע. הרבה מאוד סיוע כלכלי/מבני/ארגוני ועוד על מנת לצאת מהמעגל המכושף של מדינה כושלת. ישראל ולבנון בראשותו של הנשיא החדש (בניטרול מסויים של חיזבאללה) רואות עין בעין רבות מהסוגיות שעל הפרק, ובכלל זאת החשש המשותף משלטון "האחים המוסלמים" הג'יהאדיסטי הקיצוני בסוריה (שלי אין ספק שינסה עם הזמן להפעיל את השפעתו גם בלבנון), והחשש מלפיתה איראנית חוזרת באמצעות חזבאללה והעדה השיעית הגדולה.
השלכת יהבן של ישראל והקהילה הבינלאומית כולה על צבא לבנון, בציפייה שהוא יצליח להתמודד עם חיזבאללה, היא מופרכת ואין ביכולתו במצבו הנוכחי להתמודד עם בעיותיה של לבנון.
לפיכך, ראוי ונכון לישראל לשרטט "מפת דרכים" באשר ללבנון. כזו שבמסגרתה ישראל היא שחקנית פעילה מאחורי הקלעים, ולא כזו שיושבת "על המרפסת" ומתצפתת על הנעשה בלי לעשות דבר:
חזון: מיעוט חילוקי הדעות עם מדינת לבנון מחד והאויבים המשותפים מאידך, יוצרים כר נרחב לנורמליזציה בין ישראל ללבנון ולהכנסתה ל"הסכמי אברהם". יש בראייתי לסמן זאת כיעד ארוך טווח וכמצפן.
השיטה: מעורבות והשפעה על השיקום. לבנון בהכרח תצטרך שיקום עמוק. הגורמים היחידים שלהם "כיס" מספיק עמוק כדי לממן את השיקום הן ארה"ב ומדינות המפרץ הסוניות המתונות – קרי מדינות "הסכמי אברהם".
לישראל דרכים רבות להשפיע עליהן בשיח מאחורי הקלעים באשר להתניות הנדרשות בלבנון ולבקרה שיש לבצע, כולל אספקת מודיעין שוטף לסיכול על מאמצי הצירים המתנגדים בלבנון וכולל רתימה לזווית הראייה המדינית הישראלית, ולפוטנציאל הכלכלי העצום הטמון למזרח התיכון כולו כתוצאה משיתוף פעולה בין ישראל ללבנון (בין היתר כמוצא לים התיכון ולאירופה עבור מדינות המפרץ).
מעבר לסיוע השוטף, הרי שהדבר ישמש להתקרבות בין ישראל ללבנון, לבניית אמון (תהליך בן מספר שנים, אבל לא מספר רב) וליציקת הבסיס לנורמליזציה בין המדינות ולדחיקת רגליו של חזבאללה הן הצבאית והן הכלכלית-חברתית.
בראייתי, אין מדובר בחלומות. הסדר החדש במזרח התיכון קורם עור וגידים מול עינינו, וככל שישראל תשכיל לנקוט גם במאמצים מדיניים-אזרחיים-כלכליים לבד מן השפה הצבאית, מתוך הבנה שזה מה שלבנון צריכה בעיתוי הזה יותר מהכל, ומתוך הצבת חזון ויעדים ברורים, אפשר יהיה להשתמש בכך על מנת לצרף גם את לבנון להסכמי אברהם.
כך יוצא שדווקא מדינה זו שהיא היום ליבו של מגרש המשחקים האזורי והשחקן שכולם מתחרים ויתחרו על ליבו, היא נייר הלקמוס של הסדר החדש במזרח התיכון כולו שאותו כולנו רוצים לראות.
ממליץ מאוד למקבלי ההחלטות לקרוא, לקיים סדרת דיוני עומק בעניין ולגבש תוכנית פעולה מדינית-כלכלית-אזרחית מול הנשיא החדש בארמון בעבדה בביירות (במקביל לשיח הצבאי) ומול ארה"ב של טראמפ ומדיניות הסכמי אברהם כדי להביא אותנו אל היעד הנכסף.
עם קצת מאמץ זה אפשרי, וההשפעה האזורית של המהלך תהיה משמעותית כמעט כמו השלום עם מצרים, ותקרין באורח חיובי גם על הנעשה בחזית הפנימית במצרים, בירדן, ביהודה ושומרון, ויתכן אף על הנעשה בסוריה (כחלק מהניסיון למנוע ממנה להפוך למדינת חסות טורקית-קטארית).
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל וראש זירת צפון במודיעין זרוע הים