עסקת שחרור החטופים הולכת ומתקדמת. הכיוון ידוע, מוכר. המחיר שנדרש לשלם הוא לא קטן, לא פשוט, אפילו יקר וכואב. ואף על פי כן, הוא מחיר שכמדינה אנחנו מחויבים לעצמנו לעמוד בו ולשלם אותו. מוסרית, ערכית, ולפי דין תורה אנו מחויבים לפדות את אנשינו, להציל את הילדים, המבוגרים, הקשישים, הנשים הצעירות, את הגברים, החיילות והחיילים. לכל ה-98 אנחנו מחויבים. מדינת ישראל לא תוכל להסתכל על עצמה במראה. לא תוכל להמשיך בדרך בלי שנפעל למימוש שחרור כל החטופים.

בצה״ל כבר נערכים לביצוע הפעולות הנגזרות מההסכם. בפיקוד הדרום מבטיחים כי הפעם הם ידעו לשמור על הגבול ולמנוע מחמאס לפלוש או לפגע. הסיפור של היום שאחרי בעזה וגם בצפון מול לבנון הוא שלנו. השאלה היא לא מה הצד השני מתכוון או כיצד הוא יאתגר אותנו, אלא לתוך עצמנו. כיצד נגיב על כל הפרה של ההסכם: במזוודות דולרים? או בעוצמה צבאית?

הדרג המדיני מחייב כעת לפעול בביטחון ולא ללכת על קצות האצבעות, במטרה לצלוח בשלום את הימים עד לשחרור החטופים. הוא נדרש לשבת ולגבש תוכנית אסטרטגית שתכלול את עיצוב הגבולות אחרי ההסכם. הציבור הישראלי נאחז בפיסות האדמה, בשטח גאוגרפי - מה עומק החיץ. אבל אנחנו צריכים לשנות את קו המחשבה, את השיח ולהציג את המחירון. קודם לעצמנו, אחר כך לחמאס ולכל העולם.

שחרור חטופים משבי חמאס (צילום: אבי אוחיון)
שחרור חטופים משבי חמאס (צילום: אבי אוחיון)

מה המחיר שישראל תגבה בכל הפרחה של בלון תבערה, מה המחיר על ירי פצצת מרגמה לישוב בעוטף, מה המחיר על איתור חוליה שתנסה להתקרב לגדר. ברגע שנבנה על ההרתעה, כך שהמחיר על כל ניסיון לאתגר אותנו יהיה ברור. ספק אם מישהו ינסה לבחון אותנו. לא בטווח הקצר שלאחר ההסכם ולא במעלה הדרך.

הדרג המדיני צריך כבר כעת ללמוד מטעויות העבר. לדרוש מראש השב״כ רונן בר שיכין ויציג תוכנית פיקוח מודיעינית ומבצעית לסיכול כל אחד מלמעלה מאלף המחבלים האסירים שישוחררו. כדי למנוע מקרה שאחד מהם ינסה או יפנטז להיות הסינוואר הבא.

הדברים הללו חייבים להיות ברורים, בהירים כדי שהציבור בישראל ידע שהוא אומנם שילם מחיר כבד בעיסקה הזאת. אבל לצד המעשה היהודי הנכון של פדיון שבויים יש לו את הבטחונות לישון בשקט בלילה או לצאת למסיבת טבע בבטחון שהוא יחזור ממנה בבטחה.