המגעים הדיפלומטיים האחרונים בין ארה"ב וסוריה מסמנים תפנית אפשרית ביחסי המדינות, כאשר ממשל טראמפ מציב תנאים להסרת סנקציות. מדובר במגע הישיר הראשון בדרג גבוה בין הממשלות מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, ובמרכזו דרישות לגירוש לוחמים זרים מסוריה וסיוע במציאת העיתונאי האמריקני אוסטין טייס.
פרופ' אמציה ברעם, מומחה לאסטרטגיה ומזרח תיכון מאוניברסיטת חיפה, אומר בראיון ל'מעריב', כי הוא רואה במגעים אלה הזדמנות משמעותית לשינוי המצב בסוריה ובאזור כולו. "המטרה של ממשל טראמפ, בצדק גמור, היא להבטיח שכיוון הפעולה עכשיו של ג'בהת אל נוסרה או של אל ג'ולאני המנהיג, הכיוון שלהם הוא לעבר שיקום, שוויון זכויות גם למיעוטים דתיים ולכורדים שזה מיעוט אתני, וממשל שאיננו ממשל נוקם בכל הקהילות שתמכו במשטר הקודם, ולא מטפח כוחות שכוונתם לתקוף את ישראל", מסביר ברעם.
לדבריו, הממשל האמריקני צריך להמשיך לבחון את המציאות בשטח. "הממשל צריך לפעול בצורה עקבית, לעקוב, להסתכל בדיוק על הידיים של המשטר, של אל ג'ולאני, ממש על הידיים שלו, גם להקשיב למה שהוא אומר. שני דברים: א' תקשיב למה שהוא אומר, ועד עכשיו מה שהוא אומר היה די בסדר, ותסתכל על הידיים שלו, מה הוא עושה מבחינה ביטחונית בשטח. כל צעד שיכול להתפרש כניסיון לתקוף את ישראל, אמריקה איתנו, וצריכה להבהיר לו את זה".
האינטרס המשותף בין ישראל לבין המשטר החדש בסוריה הוא ההתמודדות עם חיזבאללה, מדגיש ברעם. "הם משתדלים, למנוע ממנו להתחמש, והחימוש מגיע מאיראן דרך עיראק ודרך סוריה. כלומר, החימוש ברובו חייב לעבור דרך סוריה. הם עושים כל מאמץ למנוע את זה, לא כי הם הצטרפו לפדרציה הציונית, אלא מפני שהם יודעים שאם חיזבאללה יתחמש מחדש, הם יתקפו אותם, את ג'ולאני ואת ג'בהת אל נוסרה בדמשק, עוד לפני שיתקפו אותנו עוד פעם".
לפי ברעם, המצב יוצר אינטרס משותף לישראל ולשלטון הסורי החדש. "האויב הכי מסוכן שלהם היום, זה בכלל לא ישראל. האויב הכי מסוכן שלהם זה חיזבאללה. והם יודעים את זה. לכן עצם קיומו של המשטר החדש בסוריה תלוי בזה שהם ימנעו חימוש מחודש של חיזבאללה. זה גם אינטרס שלנו. הגיע הזמן שנחפש איתם איזשהו קשר, אם זה לא יעבוד, נכשלנו. אבל חייבים לנסות".
ברעם מדגיש את חשיבות היוזמה הישראלית בנושא: "ישראל חייבת, לא צריכה, חייבת לחפש קשר עם אל ג'ולאני. עם כל הבעיות. אנחנו לא יודעים מי הוא עדיין, ואנחנו לא יודעים אם הוא עדיין איסלמיסט, מיליטנטי, ג'יהאדיסט, ראש משטר איום ונורא. אבל הצעדים שהוא עשה עד עכשיו הם לא נגדנו, זה הכל." הוא מציע שישראל תפעל "דרך מתווכים מצוינים. אנחנו יכולים דרך האמירויות, ודרך הירדנים, ודרך האמריקאים, ודרך האירופים להזהיר אותו וגם להציע לו הבנות שטובות לשני הצדדים. היו לנו הבנות שקטות גם עם משטר אסד".
בנוגע לדרישות לגירוש כוחות זרים מסוריה, ברעם מבהיר כי אין מדובר בעיקר בכוחות טורקיים, כפי שניתן היה לחשוב. "אין הרבה צבא טורקי, יש מעט מאוד צבא טורקי בצפון סוריה. צפון סוריה כבושה על ידי טורקיה, לא תוך שימוש בגייסות טורקיים, אלא בארגון צבאי סורי ערבי שנתון לפיקוד טורקי. מקבלים משכורות מטורקיה. ברור שאסור להרשות כניסת צבא תורכי לסוריה".
"כרגע הכוחות הזרים", הוא מסביר, "זה כל מיני מיליציות שיעיות פרו-אירניות שמסתובבות בכל מקום בסוריה, בעיקר במזרח, על גבול עיראק, ועדיין לא גורשו, עדיין לא חוסלו. עוד כוחות זרים, אלה כוחות שנמצאים בדרום רמת הגולן, בדרום סוריה, שזה רמת הגולן הסורית בסביבות משולש הגבולות, סוריה, ישראל, ירדן. הכוחות האלה ברובם לא בפיקוד של הממשלה. הם כוחות עצמאיים, חלק סונים-ערבים מקומיים, חלק סונים-ערבים זרים, דאעש, שעדיין נמצאים שם, ועד עכשיו לא הייתה לדמשק שליטה טובה בכוחות האלה".
ברעם גם מתייחס לנוכחות הרוסית: "יש גם כוחות רוסיים על החוף, בלטקיה, על יד טרטוס, על החוף. יש שני בסיסים, בסיס אוויר ובסיס ים. אבל הרוסים לא מטרידים אותי בכלל, כרגע, ממש לא. אולי האמריקאים דורשים גם את פינויים, אך זה לא נאמר במפורש".
אתגר משמעותי נוסף עבור המשטר הסורי הוא ההתמודדות עם הקבוצות האתניות והדתיות השונות במדינה. "יש הכורדים שמחפשים דרך להסתדר עם הממשלה, שיהיה להם הכוח הצבאי שלהם, שיהיה חלק מהצבא הסורי, אבל הוא לא יהיה נתון ישירות לפיקוד של דמשק, אלא כללק מאוטונומיה. אני חושב שזה פתרון מצוין," אומר ברעם. "ויש שם דרוזים שמחפשים גם הם איזושהי אוטונומיה".
לשאלה האם התנאים שהציבה ארה"ב לסוריה נראים בני השגה, ברעם משיב: "לדעתי כן, אבל זה קשה." הוא מצביע על האתגרים העומדים בפני המשטר החדש: "חיסול המיליציות הזרות השיעיות והסוניות קשה. חופש דת. יש עם זה כרגע בעיה, כי חלק מהתומכים של ג'ולאני הם באמת ג'יהאדיסטים. הוא יצטרך להיפטר מהם בסופו של דבר, ולא יעזור לו שום דבר. ג'יהאדיסטים לא יכולים לקבל בכלל שלדרוזים מגיע משהו. יותר מזה, לדרוזים מגיע מוות. אם אתה ג'יהאדיסט, הדרוזים, העלוים והשיעים הם מי שחזר בו מן האסלאם, ואצל הנ'יהאדיסטים דינו מוות".
ברעם מסכם את הדרישות האמריקניות: "הדרישות הן שורה של דרישות שבגדול אומרות: תקיים משטר שלא שוחט את אזרחיו, שנותן להם חופש דת, וגם איזו מידה של חופש בכלל, חופש אזרחי, ואל תתקוף את ישראל, ולא את ירדן. ותסלק את הג'יהאדיסטים הסונים והשיעים. אלה דרישות שבעיניי נראות די סבירות".
לגבי תגובת מדינות האזור לשינוי ביחסי ארה"ב-סוריה, ברעם מציין: "כבר מדינות המפרץ וירדן התחילו לקיים קשרים עם ג'ולאני, מתוך תקווה דומה - שהוא יתמתן, שהוא יזנח את כל המחויבות שלו לג'יהאד איסלמיסטי קיצוני, שיהפוך להיות משטר נורמלי, שוחר שלום ויציבות. הוא גם זקוק להרבה מאוד עזרה כלכלית. גם הסעודים, גם האמיראתים מוכנים להשקיע היום בסוריה, אבל הם מחכים לראות שזו השקעה שנעשית במשטר שהוא משטר שוחר שלום, ושמאפשר חיים הוגנים לכל האזרחים, גם אם הם לא מוסלמים וגם אם הם לא שייכים בדיוק לשלטון".
ברעם מציב את הצורך הכלכלי העצום של סוריה כמנוף לשינוי: "הוא צריך בערך 100 מיליארד דולר בשביל לשקם את סוריה. אני חושב שהאמירויות והסעודים מוכנים להשקיע חלק גדול מזה, כי זו השקעה טובה. הסורים הם עם חרוץ מאוד, עם השכלה טובה". המומחה מעריך שהסיכויים לכך שג'ולאני יקבל את התנאים האלה הם "יותר מחמישים אחוז, רחוק ממאה אבל יותר מחמישים אחוז סיכוי - זה שווה בהחלט ניסיון".
לסיכום, ברעם רואה בנסיבות הנוכחיות הזדמנות לשינוי חיובי בסוריה ובאזור, אך מזהיר מפני ההשפעה הטורקית: "יש השפעה עצומה של הטורקים על המשטר החדש, וזה מדאיג מאוד. כי ארדואן הוא אדם מאוד מסוכן. אבל הטורקים אין להם הכסף הדרוש לסוריה. הטורקים במשבר כלכלי. אין להם מה להציע." לדבריו, זהו המפתח לשינוי המדיניות: "אם אני ג'ולאני ואני רוצה השקעות בסדר גודל של עשרות מיליארדים דולרים די מהר, אין לי למי לפנות. גם לא לאמריקה או רוסיה. אין שום סיכוי. אין להם הכסף הזה. איראן אין לה הכסף הזה. רק המפרציות והסעודים. והם יהיו מוכנים לזה בתנאי שיראו התקדמות בכיוון הנכון לדעתם". לבסוף, לדעת ברעם, "ירדן והמפרציות גם מצפות מג'ולאני לעמוד בפיתוי ולמנוע הברחת סמים לארצותיהם מלבנון דרך סוריה ובוודאי להמנע מייצור סמים בסוריה. הנזק לצעירים שצרכו את הסמים שאסד היה מבריח דרומה אליהם היה עצום".
