"מעריב" שוחח עם ד”ר עופר גרוזברד, פסיכולוג קליני, לשעבר יועץ באמ”ן וחבר ב”מבטחי–ישראל”, מחבר סדרת “הצופן התרבותי” – חמישה כרכים העוסקים באופן חשיבתו של האויב בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון.

בראיון מקיף, גרוזברד מציג ביקורת חריפה על תפיסת הביטחון של ישראל וטוען כי היעדר הבנה פסיכולוגית של עצמנו ושל אויבינו הוביל לכשלים אסטרטגיים חמורים, ובראשם כישלון הקונספציה שעמדה בבסיס טבח השבעה באוקטובר.

לדבריו של גרוזברד, אחת הטעויות המרכזיות של מקבלי ההחלטות בישראל היא התעלמותם מהיבטים פסיכולוגיים בביטחון הלאומי: “מערכת הביטחון כמו גם המדינאים שלנו משוללים כל הבנה פסיכולוגית. הם מחשיבים את עצמם כאנשים אובייקטיביים, רציונאליים, חסרי הטיות רגשיות וטעויות חשיבה. להם כמובן אין לא-מודע. מבחינה זאת, הם מפגרים ביותר ממאה שנים אחר התרבות המערבית המודרנית, שינקה חלק מרכזי בתפיסתה מהפסיכואנליזה.

“אותם נבחרים התבוננו טרם השבעה באוקטובר באוסף עצום של עובדות שהתריעו על הסכנה, הדחיקו אותן וטענו שהאויב מורתע. יוהרת ‘אני אדם רציונלי, אדון לעצמי ולמחשבותיי ושולט בהם’ הובילה היישר לקונספציה השגויה שעמדה בבסיס טבח השבעה באוקטובר. אכן, הצניעות מחייבת להכיר בכך שהמוח האנושי עלול להתל בנו. לא רק את עצמנו לא הבנו – אף לא את האויב, בן תרבות אחרת, שחשיבתו שונה לגמרי משלנו”.

על פי גרוזברד, הבנה פסיכולוגית של המציאות מחייבת אימוץ גישה אסטרטגית חדשה, המבוססת על חמישה כללים ברורים:
 
1. יש להתייחס לאיומים על קיומנו כמעשים.
“בחברות הטוטליטריות שאויבינו נמנים עליהן (חמאס, חיזבאללה, ח’ותים, משמרות המהפכה באיראן), הפרט מוותר על ה’אני’ שלו ונטמע בקבוצה. בהיעדר חשיבה עצמאית, לא ניתן לחלוק על עמדת המנהיג, והתוצאה היא ציות מלא של כוחות הנוח’בה ורדואן. מנגד, המנהיג שמצהיר לאורך עשרות שנים על חיסול ישראל לא יכול שלא להיות מחויב להצהרות אלו. על כן, עלינו לתקוף באופן יזום וקבוע את אויבינו. מלחמת התשה שבה נחליש את אויבינו טובה מהירדמות, קונספציה שגויה והתעצמות האויב”.
 
2. סיכול ממוקד הוא חיוני.
“נכון, הוא לא פותר את כל הבעיות ועולים מנהיגים חלופיים. אבל כפי שנוכחנו שוב במלחמת ‘חרבות ברזל’, סיכול סנוואר ונסראללה, כמו גם בכירים נוספים, הוא משמעותי ביותר. זאת משום שבחברות אלו הפרט רואה במנהיג דמות אב נערצת, וכשהוא מחוסל, כוחותיו מאבדים את ביטחונם העצמי. בתקופת הסיכולים הממוקדים של אריאל שרון, הדבר הראשון שהפלסטינים ביקשו בכל משא ומתן היה הפסקת הסיכולים הממוקדים”.
 
3. הטבות כלכליות לא משפיעות על עמדת השליט.
“השליט הכל-יכול אינו זקוק לשיפור כלכלי אישי והוא מוכן להקריב את אנשיו לטובת ביסוס מעמדו וכבודו – דוגמת שליטים בתקופת התנ”ך. נהפוך הוא, הטבות כלכליות יכולות לחזק את מעמדו ולהוות אמצעי לפיתוח צבאו”.
 
4. המלחמה הקשה ביותר שלנו היא נגד עצמנו.
“אנו מכורים ל’שקט’ קצר הטווח וממשכנים את עתידנו ועתיד ילדינו. עלינו להילחם באשליית השקט המדומה שמסמם אותנו – התרגלנו לרעש הרקע של האיומים הבלתי פוסקים בהשמדתנו והתעצמות האויב לשם מימוש חזונו. כאינדיבידואלים מודרניים בני המערב, אנו מוכנים לשלם כל מחיר תמורת שקיעה, ולו זמנית, בענייננו והתעלמות מהסביבה – עד כדי סיכון קיומי. קשה לנו במיוחד לתקוף את מי שעדיין לא תקף אותנו. אולם הבנת אופנות חשיבתם של אויבינו יכולה לעזור לנו בכך. עלינו לעבור ממדיניות של הכלה למדיניות של מניעה”.

 5. התנהלות מכילה משדרת חולשה ומעודדת אנטישמיות.
“לצופה התמים מהצד לא ברור למה מדינה חזקה מסכימה שארגון טרור יאיים על קיומה ויירה עליה טילים. לאורך השנים, מצב יחסים זה הופך להרגל, ולא רק שכבר לא ברור לצופה מי ‘התחיל’, אלא מתעוררת בו התחושה שאם אנו מקבלים מצב אנומלי זה ומשלימים איתו – מי הוא שיערער עליו? יתרה מזו, אנו משדרים תחושה לא-מודעת שייתכן שיחס כזה מגיע לנו, אחרת לא היינו משלימים עם קיומו.

כשטובחים בנו, בעיני העולם זה כבר לא כל כך שונה מההתקפות שסבלנו לאורך השנים – אולי כמותית, אך בוודאי לא איכותית. אולם כשאנו כובשים את עזה ויש שם קורבנות ‘תמימים’ רבים, זו התנהגות שונה מהאיפוק שהרגלנו אליו את העולם. ההתנהלות המכילה שלנו היא ממש מזון לאנטישמיות, שאכן מניחה שמגיע לנו להיות מוכים ושותקים”.

גרוזברד מסכם כי הדרך היחידה לשנות את המציאות הביטחונית היא באמצעות מעבר למדיניות של תקיפה יזומה ומתמשכת:

“אם נבין את אופנות החשיבה של אויבינו, לא נשליך עליהם את חשיבתנו המודרנית ולא נחשוב שהם כמונו – רוצים שקט. המסקנה הברורה העולה מהבנה זו היא אימוץ קו קבוע של מניעה – כלומר, תקיפה יזומה ומתמשכת כלפי כל מי שרוצה לפגוע בנו, מבלי להמתין לדבר”.