אדוני הארץ

כך תיאר ישעיהו תדמור בדוח מיוחד הנחשף כאן לראשונה את המשלחת הישראלית הצבאית באוגנדה בסוף שנות ה־ 60 . 70 אנשי צבא ישראלים שהו באוגנדה וסייעו להקמתו של הצבא המקומי. חלקם, על פי פרסומים זרים, סייעו לאידי אמין לעלות לשלטון בינואר 71 ' ושימשו כיועצים קרובים של השליט האוגנדי המפוקפק. שנה אחר כך כבר התקרב אמין לשליט לוב מועמר קדאפי, סילק את היועצים הישראלים מאוגנדה וניתק את קשריו עם ישראל, אבל עד היום יש מי שמשחזר שוב ושוב את עלילותיהם של הישראלים שהיו מקורבים לדיקטטור האוגנדי צמא הדם.

במחצית שנות ־ 60 החלו להגיע לירושלים שמועות על התנהגות לא הולמת במשלחת הצבאית הישראלית באוגנדה. במרץ 69 ' נשלח לאוגנדה ולאתיופיה סגן אלוף ישעיהו תדמור, לשעבר סגן קצין חינוך ראשי ולימים מנהל הטלוויזיה ומנהל בית הספר הריאלי בחיפה כדי לבדוק את השמועות. הוא התרכז במשלחת באוגנדה וחזר עם ממצאים קשים. הדוח שלו מעולם לא פורסם, רק מעטים קראו אותו או ידעו על קיומו. זה היה אחד הסודות השמורים ביותר, פרסומו אז בוודאי היה מזיק ליחסים המתהווים בין ישראל לאפריקה.
 

חמישה ימים שהה תדמור באוגנדה, בדוח הוא אומנם מודה לחברי המשלחת הישראלית על האירוח הנאה, אולם לא חוסך מהם את ביקורתו הקשה. על פני 18 עמודים מתאר תדמור את אנשי הצבא כחבורה של אנשים שזכו באפריקה במעמד גבוה מזה שידעו בארץ ונעשו קמצנים, מרירים, מתוסכלים ונקלעו ל"סחרור של נובורישים". הם אינם מתעניינים בדבר זולת רווחים כספיים, אינם מגלים התעניינות באוכלוסייה האפריקאית, הוא כתב, אינם דוברים את שפת המקום והיחסים ביניהם כה קשים עד שהם מגיעים ל"משטמה הדדית עמוקה כשנלווים לה כל הגילויים החברתיים המכוערים שניתן לתאר בעת כזאת".
 

המשלחת הישראלית באוגנדה הייתה מהגדולות באפריקה. ראשוני הקצינים הגיעו ב– 61 ', שנה לפני שהמדינה האפריקאית זכתה בעצמאות. “בלי רבב של ציונות הפעולה של היועצים הצבאיים היא משהו חורג מהמשחק הדיפלומטי הגדול של יבשת זו", כתב העיתונאי משה ז"ק ב"מעריב" בביקור באפריקה ב– 66 '. הישראלים קשרו קשרים עם מילטון אובוטה, הנשיא של המדינה החדשה ועם אידי אמין שהתמנה לרמטכ"ל ב– 1965 . בינואר 71 ' הדיח אמין את אובוטה בהפיכה צבאית בעת שאובוטה שהה בסינגפור. כעשר שנים אחר כך, בעודו מתמודד בשנית על הנשיאות, כתב אובוטה בספרו שישראל סייעה לאמין להדיח אותו. תחקירים זרים קשרו את המוסד ואת ארגון הביון הבריטי להפיכה באוגנדה. ישראל הרשמית הכחישה.
 

470 אנשי צבא ומשפחותיהם הרכיבו את המשלחת הישראלית באוגנדה בסוף שנות ה־ 60 . אנשי חיל האוויר גרו באנטבה, מדריכי יחידות החי"ר אימנו את יחידות הצבא האוגנדי בג'ינג'ה, שאר הישראלים גרו בבירה קמפלה. היו ביניהם טייסים שאימנו את טייסי צבא אוגנדה, מדריכי חיל רגלים ואנשי מודיעין שערכו בישראל ובאוגנדה קורסים. “רבים מאנשינו במשלחות מתוסכלים", כתב תדמור בדוח שלו. “הסיבות לכך שונות. יש מי שלא נתמלאו ציפיותיו לגבי טיב עיסוקו באפריקה. יש מי שהבעיות החברתיות מעיקות עליו. אך בעיקר רבים הם אלה שהגיעו לתפקידם באפריקה כשהם כבר מתוסכלים על רקע של סיבות קודמות. ככלל, האנשים אינם מאושרים ואינם שמחים בחלקם. רבים מדי מתאוננים ומקטרים".
 

כבר בתחילת הדוח, מיד אחרי הקדמה קצרה, מתאר תדמור תחת הכותרת גילויים שליליים קיצוניים בתחום החברתי והתרבותי, מתיחויות חברתיות גבוהות וקונפליקטים חריפים בסדר גודל החורג בהרבה מהסטנדרטים המקובלים והמותרים בחיי החברה שלנו בישראל. בכמה מקומות כיום, כמו בצוות שלנו בג'ינג'ה, בכמה מקומות בעבר כמו בצוות הכוח המיוחד בקמפלה, הגיעו יחסי האנוש בקרב אנשינו להתדרדרות חמורה ביותר. לכאורה, אומר אתה לעצמך, יש להם לחבר'ה הללו כל הנתונים וכל הסיכויים לחיות תקופה יפה במזרח אפריקה, למלא את משימתם כהלכה ולרכוש סיפוק מכך, לבלות, לתייר ולסייר, לחסוך כסף, לחיות חיים נוחים, לטפח בית וחיי חברה תרבותיים וחברתיים, אך למרבה הצער אין הדברים כך".
 

תסביך עשיית הכסף, כפי שהוא מוגדר בדוח, תופס מקום נרחב בסקירה על הקהילה הישראלית באוגנדה. “קצינים רבים הגיעו לשירות באפריקה כשהשיקול העיקרי שהניע אותם לכך היה השיקול החומרי: באפריקה יכולים הם לחסוך סכומים ניכרים ולהקדישם לפתרון בעיותיהם הכלכליות. מניע זה הינו לגיטימי. אך השאלה היא כיצד ועד כמה משפיע מניע זה על סגנון חייהם של האנשים ועל התייחסויותיהם... ההתנהגות השכיחה ביותר היא התמסרות דווקאית ובכוונה לחיסכון. כמה מהקצינים משחקים תפקיד של אדם שלא מעניין אותו שום דבר פרט לכסף. אני באתי לכאן כדי להתבסס מבחינה כלכלית, יגידו הם, ועל כן לא מעניינים אותי חיי החברה כאן. למרות שאני עושה את עבודתי בקרב האפריקאים אין גם הם מעניינים אותי".
 

הדברים הגיעו לידי כך ש"קצינים רבים נעשו כאן מחושבים מאוד בענייני ממון, בקיאים באותיות הקטנות של דרכי החיסכון וצבירת הריבית וקמצנים. לא אחת שמעתי שקצינים ממעטים להזמין את ידידיהם לביתם מטעמים של חיסכון בהוצאות הכיבוד".
 

כשהם מתכנסים ביחד, כותב תדמור, “הריהם נוהגים לדון בעיקר, ובמשך שעות ארוכות עד לעייפה, ברכישות האחרונות, בהשוואת המנגנון של מכשירי צילום למיניהם או במחיריהם של מקלטי רדיו סטריאו". דבר אינו מעניין אותם, קובע תדמור, הם אינם מתעניינים לעומק בתרבות האפריקנית ואינם מנצלים את זמנם ללמוד על מנהגי המקום. “רבים מבזבזים את זמנם לריק, אומנם התנאים אינם אידיאליים, אין חיי תרבות ערים באוגנדה, אבל גם בנסיבות האלה ניתן היה לחיות חיים תרבותיים עשירים יותר", הוא קובע, “וליצור אווירה אינטלקטואלית יותר".
 

בהיעדר חיי תרבות עוסקים הישראלים ב"קנאה, רכלנות ונברנות בענייני הזולת", כותב תדמור. “התעסקויות מהנות אלה מצויות, ללא ספק, גם בטרקלינינו בישראל, אך בחו"ל מצאתי אותן בדרגה חסרת תקדים. איש נכנס לנשמתו של רעהו ואישה לנשמת רעותה. החברה קטנה, הכל יודעים על הכל, ורובם ככולם בוחשים איש בקדירתו של חברו".
 

תדמור מגדיר את חברי המשלחת הצבאית כ"סחרור של נובורישים". "אנשינו נקלעו באפריקה לתנאי חיים שלא הסכינו להם מעודם", הוא כותב, “הם מרוויחים משכורות גבוהות המאפשרות להם לרכוש כלים ואביזרים שונים, הם גרים בבתים מרווחים ונאים, לרשותם משרתים, יש להם ‘בוי' או ‘ממיטה', יש להם גנן, בבית הם ובעיקר נשותיהם אינם צריכים לנקוף אצבע, הכל נעשה על ידי משרתיהם. לזאת יש להוסיף עוד נתון, הקצינים, גם ברמות הביניים, מוערכים מאוד ומכובדים בארץ שירותם, יש להם מגעים עם הקצונה והפקידות הבכירה ולעתים גם עם אנשי הרמה הפוליטית. הם זוכים לכבוד ולמעמד שמעולם לא היה להם בארץ, כמה מהם יודעים שלעולם גם לא יזכו למעמד כזה בארץ. רבים הם הקצינים שאינם ערוכים לכך מבחינה נפשית. רבים מסוחררים ואינם יודעים לנווט נכונה את התנהגותם. רבים איבדו את חוש המידה לגבי התנהגות ראויה".
 

בדוח הועלה עוד נושא שנדמה למחברו כבעייתי. “האישה, המייצגת את הישראלית המצויה, מצאה עצמה לפתע בבית גדול ונאה כשלרשותה משרתים ואין היא חייבת לנקוף אצבע. כמה מן הנשים האינטליגנטיות יותר, בעלות ההשכלה או בעלות המקצוע, מסתגלות ביתר קלות. לא כן נשים אחרות בעלות אינטליגנציה נמוכה או השכלה נמוכה. אלו בעיקר עוברות משבר חמור, הן באמת אומללות משיממון ומבטלה. כתוצאה מהזנחה מערכתית הילדים אינם מקבלים טיפול נאות".
 

את הסיבות לכל התופעות, שחלקן הפתיעו במידה מסוימת, תולה תדמור, בין השאר, בחינוך הישראלי. “אין אנו עצמאיים ואינדיבידואליסטיים די הצורך, אין אנו יודעים כיצד לחיות עם עצמנו ועם התא המצומצם של משפחתנו. אנו רגילים שהכל נעשה בצוותא ועם החבר'ה". הוא מאשים את הדוגריות הישראלית. “אנשינו נעדרים ריסון עצמי, איפוק והקמת חיץ ומרחק בין איש לרעהו. גם בחירת האנשים אינה נעשית בקפדנות. חלק מהקצינים מתאימים לתפקיד מבחינה מקצועית אולם אינם מצליחים להתאקלם מבחינה חברתית. הקצינים שנשלחים בדרך כלל אינם מהמעולים ביותר".
 

בפרק מיוחד המוקדש לאלוף משנה ברוך בר לב שהיה ראש משלחת צה"ל באוגנדה בין 67 ' ל– 72 ', אם כי הוא אינו מזכיר אותו בשמו, כותב תדמור שראש המשלחת באוגנדה “אימץ לעצמו סגנון מנהיגותי והתייחסות הנראים לי מוטעים באורח קיצוני ושליליים". הוא טען שהוא עוסק בבעיות אמת ולא הביע עניין בבעיותיהם של אנשי המשלחת, “הוא בפשטות מנער חוצנו מכל הנושאים הללו" ונמנע מלטפל “באספקטים החברתיים והתרבותיים של המשלחת". תדמור ממליץ לעשות כל מאמץ לשכנע את ראש המשלחת באוגנדה לשנות את גישתו והתייחסויותיו לממדים החברתיים והחינוכיים".
 

בר לב נולד בקובנה שבליטא וגדל בבאר טוביה, היה נוטר במשטרת היישובים העבריים, במלחמת השחרור לחם בחטיבה 8 תחת פיקודו של יצחק שדה, נפצע בכיס פלוג'ה ולדבריו הוא היה זה שעצר את הטנק הסורי בקיבוץ דגניה ולא חברי המשק. עם קום המדינה הוא היה מפקד בשריון וראש מטה פיקוד מרכז במלחמת ששת הימים. בשלהי 67 ' הגיע לאוגנדה כראש המשלחת הצבאית ודי מהר יצר קשר עם אידי אמין שהיה אז רמטכ"ל. הם התיידדו כשבר לב שלח את אמין להתרפא בישראל ממחלת עצמות, הוא ערך לאמין הקרנות של סרטים ישראליים, השתתף במסיבות בביתו של אמין, צד איתו פילים, תיווך בינו לבין קצינים מצבא אוגנדה שסר חנם בעיני הרמטכ"ל וייעץ לאמין בנושאים פוליטיים וצבאיים. ביוני 71 ', כשבישראל החליטו ל החזיר את בר לב הביתה, שלח אמין מכתב לשר הביטחון משה דיין והפציר בו להשאיר את קולונל בר לב באוגנדה שנתיים נוספות בשל ניסיונו הממושך.
 

בראיון ל"הארץ" בשנת 90 ' הכחיש בר לב שהוא סייע לאמין בתכנון ההפיכה. “דיברנו. שוחחנו. הוא סיפר לי". בר לב סיפר שאחרי ההפיכה הוא עבד עם אמין “צמוד מאוד, כמו ראש מטה. עשיתי הכל שיצליח". בראיון הוא סיפר איך מכר לאוגנדה ציוד ביטחוני ב־ 50 מיליון דולרים, “אני הרי השתנתי ברגים

רק כדי ללמד את החבר'ה שלו לירות". הוא אף סיפר על שגשוג העסקים הישראליים באוגנדה, ישראלים סללו כבישים, בנו מחנות צבא וחגגו במסיבות רבות משתתפים בביתו של בר לב, ולעג לאנשי משרד החוץ, לאיכותם ולרמתם, “איבדתי כל רספקט אליהם", הוא אמר.

במשלחת הצבאית היו מי שאיבדו את הכבוד לבר לב ולא הסתפקו בדוח של תדמור. בסוף 71 ', בעקבות תלונות חוזרות ונשנות על אי סדרים במשלחת, הגיע לאוגנדה רפאל ורדי כדי לחקור את בר לב. השמועות היו מביכות, אמרו שבר לב הפך ליועצו הפיננסי של אידי אמין. בר לב הכחיש וטען שיש מי שמקנאים בהצלחתו. כשנשאל איך הצליח לחסוך כסף בתקופת שהותו באוגנדה ולבנות וילה בכפר שמריהו הסביר שקיבל ירושה מדודה שנפטרה במפתיע בדרום אמריקה. הבדיקה אומנם הסתיימה בסגירת התיק מחוסר ראיות, אבל בר לב נותר מריר וכועס. “בהמות, הייתי צריך לקבל מדליות ובמקום זה קיבלתי ועדת חקירה", הוא אמר. “עשו לי עוול והיה לי מפח נפש גדול. היו שם דברים לא כל כך נעימים למדינת ישראל, היו שם דברים שעליהם לא

אדבר אפילו לאחר מותי. היו כאלה שטענו שאני קלקלתי את היחסים עם אמין, שבגללי עפנו מאוגנדה. אחר כך התברר שאני היחיד שהוא בכלל מוכן לדבר איתו".
 

בתחילת 72 ' סילק אמין את המשלחת הישראלית מאוגנדה, בר לב חזר לישראל וזמן מה אחר כך עבר לארצות הברית, עסק במכירת מוצרי חשמל ומזכרות מאפריקה. בשנות חייו האחרונות שב לישראל וגר עם אשתו, נחמה, בראש פינה. ביוני 76 ', במהלך מבצע אנטבה, הוא זכה לתהילת עולם כשדיבר עם אמין וניסה לשכנע אותו לשחרר את החטופים. יש לך הזדמנות גדולה להיכנס להיסטוריה כעושה שלום גדול, אמר בר לב לחברו הוותיק. אמין הבטיח שהוא עושה כמיטב יכולתו ומחלק לחטופים מזרנים. “אני רוצה שתדע", הוא אמר לבר לב, "שאתה ידידי לעולם". הוא אף הציע לבר לב לבקר באנטבה כדי לראות במו עיניו את היחס החם שלו זוכים החטופים, אך בסופו של דבר ההזמנה בוטלה. בר לב, שניסה למנף את ההצלחה הרגעית, קישר אחרי המבצע בין עיתונאים זרים לבין אידי אמין, עד שבמשרד הביטחון ביקשו ממנו למצוא עיסוק אחר. ב– 2007 הוא נפטר ונקבר בבאר טוביה, רעייתו נחמה נפטרה כמה שנים אחריו, ארבעת ילדיהם גרו באוגנדה ובישראל.
 

“הוא עשה דברים למען מדינת ישראל", אומרת בתו, אדוה בר לב, “גם במקרה של הטנק בדגניה וגם במלחמת ששת הימים לקחו ממנו את מה שהוא עשה, הוא נלחם ואחרים זכו בתהילה, אבל זהו, זה נגמר, הוא מת ונקבר, בשביל מה לעסוק בזה". היא איננה מכירה את הדוח, אולם היא זועמת כשהיא שומעת עליו. “יש אנשים שעושים ויש אנשים שמדברים. הוא היה מאלה שעושים. אני יודעת מי הוא היה, שאר ילדיו יודעים מי הוא היה, וזה מספיק לנו". 

הדוח הסודי של תדמור על המשלחת באוגנדה עורר השבוע סערה בין חברי המשלחת הישראלית לשעבר באוגנדה. רובם נדהמים מהמתקפה עליהם. “לא זכורים לי דברים מהסוג הזה", אומר מתי כספית שהיה ראש צוות חיל האוויר באוגנדה בין 65 ' ל– 67 ', “לי היה צוות למופת שעבד טוב, לא היה שם הרבה כסף, בטח שלא היינו נובורישים, אבל חסכנו, למה לא, תמיד כשנמצאים במקום עבודה חוסכים קצת. היהודים חסכנים. בסך הכל עבדנו שם כמו חמורים, סיכנו את החיים שלנו בלי סוף בגלל האידי אמין הזה".
 

יורם רינון שהיה בצוות הטכני של חיל האוויר בין 66 ' ל– 70 ' אומר שהוא לא שמע על הדוח של תדמור, “ואני לא יודע על דברים כאלה. אצלנו הכל היה עשר, לא תשע, לא שמונה, אלא עשר. הייתי שם ארבע וחצי שנים, ומעולם לא הייתה לי אפילו לא תלונה אחת". תרצה הלבני, אלמנתו של סא"ל אמנון הלבני שהיה מפקד צוות חיל האוויר באוגנדה בין 67 ' ל– 69 ' ואחר כך טייס המטוס שהחזיר את החטופים מאנטבה, זוכרת ש"הייתה

משמעת והכל היה מצוין. אני לא שמעתי על דבר כזה. זה יהיה אידיוטי מצדי לטייח היום דברים, ואני נשבעת לך שאני לא יודעת על מה הוא מדבר. בעלי הביא הרבה כסף מישראל שנועד לקנות שם את שר ההגנה ואנשים אחרים, אבל חוץ מזה הכל פעל בסדר ובמשמעת. רק על בר לב היו שמועות, אף אחד לא ידע מה קורה אצלו, ובעלי אסר על אנשי חיל האוויר לדבר איתו".
 

"באופן עקרוני אני מכיר מצבים כאלה שאת מתארת מתוך הדוח", אומר אורי לובראני שהיה שגריר ישראל באוגנדה, “הכל תלוי במפקד". ואילו ד"ר אריה עודד שעבד בשגרירות ישראל באוגנדה במשך שבע שנים, עד 68 ', ואחר כך התמנה לשגריר ישראל בקניה, אומר ש"המשלחת עשתה עבודה טובה, הם אימנו את האוגנדים, היינו מרושתים בכל יחידות הצבא, הקמנו להם בית ספר לצניחה, הודות למשלחת הצבאית היינו בקשר הדוק עם מנהיגי אוגנדה, יכול להיות שפה ושם היו דברים כאלה, אבל זו לא הייתה תופעה שפגעה במשלחת. בשורה התחתונה המשלחת הצבאית עשתה עבודה מצוינת. מי שגרם לנו נזק היה אידי אמין לא המשלחת".

תדמור, פרופסור לחינוך ואביו של הכוריאוגרף עידו תדמור, היה מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, מנהל הטלוויזיה וראש שליחי העלייה בארצות הברית ובקנדה. הוא עודנו סבור שהכאוס במשלחת באוגנדה נוצר בעקבות מלחמת ששת הימים. “המלחמה הותירה אופוריה גדולה אבל גם השחתה רבה, צה"ל היה אז במרום תהילתו, אנשי צבא חשבו שהם יכולים לעשות הכל". 

למעלה מ- 40 שנה הוא שמר על הדוח בביתו בחיפה, לאחרונה העביר אותו לארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטת תל אביב ביחד עם חומרים נוספים כדי להבטיח שיישמר. הוא נסע לאפריקה כדי לבדוק את השמועות, הוא אומר, “אם אהיה תמים אומר שנשלחתי כדי להביא דוח על ההתנהלות החברתית והאתית של המשלחת כפי שעושים באורח שגרתי בדיקות כאלה, בלי קשר לשמועות. מבחינתי זה היה הלם תרבותי, הסיפוק שלי היה כשהבנתי שהדוח שלי הותיר רושם אצל שר הביטחון. שנים אחר כך, כשהייתי ראש משלחת בעצמי, למדתי לקח מהמקרה של אוגנדה ועשיתי את הכל אחרת".