חצי שנה אחרי החטיפה, הוריו של הדר גולדין ז"ל: "הבטחנו לילדים שלא נתפרק"

בכל יום שישי נהגה לאה גולדין לפתוח את קרש הגיהוץ ולסדר בחדווה את תלולית הבגדים שנערמה לאחר הכביסה. היא עמדה באותה נקודה בסלון, כשגבה אל פינת האוכל ועיניה משגיחות על הסירים המבעבעים במטבח. אלא שבחצי השנה האחרונה גורמת לה הפעולה הביתית הפשוטה להתפרצות בכי ורעד חסרי מעצורים. באותן דקות היא שוב שומעת את הצלצול הטורדני בדלת, צופה בחרדה באנשי קצין העיר הניצבים בעגמומיות בפתח, חווה פעם אחר פעם את רגע קבלת הבשורה הנוראה מכל על חטיפתו של בנה, סגן הדר גולדין ז״ל, שהוגדר ימים לאחר מכן כחלל. מאז ויתרה לאה על הגיהוץ המסורתי של יום שישי, וכעת היא מנסה להתמודד עם השניות הראשונות של היקיצה בבוקר. כל השכמה מלווה בתחושת כבדות מעיקה, כאילו בור שחור ומלא עופרת התנחל בלילה בתוך בטנה. 

גם אם לרגע נדמה כי לאה ובעלה, שמחה, משקיעים את כל הווייתם באבל על מותו הטראגי והדרמטי של הבן במבצע צוק איתן, מהר מאוד מתברר כי הדינמיקה המשפחתית שונה לחלוטין. משפחת גולדין מעכלת את האסון מעט שונה מהמקובל. הם מקפידים לשדר חוסן, מדלגים בקלילות מעל הביטויים סוחטי הדמעות וחוצים את הקלישאות הידועות במהירות הקול. רמז ראשון להתמודדות עם החוסר נמצא על דלת הכניסה. את הבאים מקבל שלט ייחודי שאייר הדר - מעל דמות קומיקס בעלת שיער קוצני ועיניים גדולות, נכתב באותיות מודגשות כי לבית הזה נכנסים רק עם חיוך. 

בחודש האחרון יש ללאה ולשמחה כמה סיבות לחייך. הם חובקים נכד חדש העונה לשם שלו הדר, ומתרגשים לקראת מופע המחול של רנה שיינפלד, בכיכובו של בנם חמי, שהצגת הבכורה שלו תעלה לראשונה ב-25 בפברואר ותוקדש לאח שנפל. כשבועיים לאחר חלוקת הצל״שים ללוחמי צה״ל, כאשר ברקע מהדהדים הזעם על כינונה של ועדת בדיקה בינלאומית לבחינת תפקוד ישראל בצוק איתן והבהרותיו של היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לנוהל חניבעל, מדברים לאה ושמחה על ששת החודשים הקשים בצל השכול, על ההתעקשות לדבוק בחיים, על המורשת שהשאיר הדר ועל הפעולות הרבות המנציחות את התנהלותו ואמונתו.
 

״עם זה אנחנו עדיין לא מסוגלים להתמודד כעת, אבל אני עדיין זוכר את מילותיו של הדר ביום הזיכרון האחרון ובהחלט נפעל על פיהן״, אומר שמחה בשקט.
 

״בשנה שעברה צפינו בטלוויזיה, בסרטונים הכואבים לזכר החיילים שנפלו, וראינו כיצד המצלמה מתקרבת לעיני ההורים השבורים ומציגה את האמהות השרועות על הקברים. ואז הדר ביטא את אחת התובנות המדהימות שאפיינו אותו. הוא אמר שלא נכון להתעסק ביום הזה עם הדרך שבה נהרגו הלוחמים, כי יותר חשוב להבין כיצד הם חיו ומי הם היו. היה ברור לו שהחיילים נהרגו תוך הגנה על מדינת ישראל, ולכן אותו עניין סיפור חייהם״.
 

״אנחנו לא נהיה כאלה״, אומרת לאה נחרצות. ״אין לי בעיה שייעשה סרט על הדר, אבל הוא חייב להיות סרט שמח, למרות שהמציאות עצובה. זה מה שהדר היה. הוא חייך כל הזמן ותמיד האמין בטוב שבאדם״.
 

״בוודאי, כל הזמן״, הם משיבים יחד. ״השמחה היא הדבר שמרפא אותנו, ובלעדי הזיכרון של הרגעים האלה, לא נוכל להמשיך. כל תחילתו של יום מסמלת התמודדות חדשה, שבה אתה חייב לאסוף את עצמך ולהמשיך לחיות״.

יש רגעי שבירה?

״יש רגעים קשים אבל הם פרטיים. ביום הלוויה של הדר הבטחנו לילדים - איילת, חמי וצור - שלא נתפרק כמשפחה בעקבות האסון, וזה נשמר בהקפדה כל יום מחדש״.
 

הדר גדל בכפר סבא בבית ציוני-דתי ופלורליסטי, לשני הורים שעשו חיל בעולם האקדמי. שמחה הוא פרופסור להיסטוריה, שבין שלל תפקידיו משמש גם כראש המרכז לחקר התפוצות של אוניברסיטת תל אביב. לאה היא ד״ר בהנדסת תוכנה ומערכות. היא מרצה בכירה במכללת אפקה ועוסקת בשנים האחרונות בייעוץ פרטי לחברות הייטק, לגופי תקשורת גדולים ולתעשייה הביטחונית.

בני הזוג מכירים זה את זה מגיל 5, ולצד הקריירות הענפות הביאו לעולם ארבעה ילדים: איילת (35), חמי (31) והתאומים צור (23) והדר. כישרונו של הדר בלט כבר בילדותו. הוא וצור למדו לנגן בפסנתר והפליאו ביכולות הציור. למרות זאת, בחרו השניים ללמוד מדעים בתיכון כפר בתיה ברעננה ובמקביל חלמו על שירות צבאי קרבי. בטרם התגייסו, פנו שניהם למכינה הקדם צבאית בעלי, ולאחריה נפרדו דרכיהם לראשונה. צור התגייס ליחידה מובחרת בצנחנים, והדר פנה לסיירת גבעתי.

במהלך הטירונות לא ראו זה את זה במשך ארבעה חודשים, אולם נפגשו שוב כאשר יצאו יחד לקורס קצינים. הדר סיים את השלב הראשון של הקורס כמצטיין פלוגתי ונשלח לשרת כמ״מ טירונים. כשסיים, החל לפקד על צוות לוחמים, אולם אז פרץ מבצע צוק איתן.

משפחת גולדין בהלוויה של הבן הדר, יחד עם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

 

שני האחים ירדו לעזה עם יחידותיהם ולחמו לא רחוק זה מזה בגזרת רפיח. צור חבר ליחידה 101 ועסק בחילוץ נפגעים, הדר פעל לחישוף מנהרות. הם לא הצליחו לשוחח, אבל שמעו זה את זה מדברים ברשת הקשר. צור כונה ״סלע״, הדר היה ״אתרוג״.
 

ללאה ולשמחה זו הייתה תקופה ללא שינה. הם ניסו להתרכז בשמחת האירוסים של הדר וחברתו עדנה סרוסי, וכן בהכנות לחתונה שנקבעה ל-18 בספטמבר, כחודשיים לאחר תחילת המבצע. ״הייתי בהיסטריה מוחלטת״, אומרת לאה בכנות. ״הדר לא שוחח איתנו מעזה, כי לקחו לו את הטלפון הסלולרי, ורק מדי פעם הצליח לשלוח הודעות טקסט. צור דיבר איתנו יותר והרגיע אותנו לגבי הדר״.

1 באוגוסט 2014 כונה על ידי צה״ל יום שישי השחור. בשעה 8:00 בבוקר נכנסה לתוקפה הפסקת אש, שהופרה גם הפעם על ידי חמאס. באותן דקות התמקם ברפיח כוח של סיירת גבעתי, בפיקודו של רס״ן בניה שראל, במטרה לבחון פיר של אחת המנהרות. לקראת השעה 9:30 דיווח התצפיתן כי הבחין בחשוד במבנה סמוך. שראל החליט לאגף אותו ולקח עמו את הדר ואת הקשר, סמ״ר ליאל גדעוני. אלא שאז יצאו כמה מחבלים נוספים מפיר המנהרה ותקפו את השלושה במארב מתוכנן, בעת הפסקת האש.

סגן מפקד הפלוגה, איתן פונד, מיהר למקום. על הקרקע היו שרועות גופותיהם של שראל וגדעוני. להדר לא היה זכר. סגן פונד העריך כי הדר נתפס ונלקח דרך המנהרה, ובניגוד להוראות פשט את האפוד שעל גופו כדי לרדוף אחר חוליית החוטפים. שלוש פעמים הוא נכנס לעומק המנהרה האפלה והמפותלת, כשאקדח שלוף בידו ולצדו לוחמים נוספים. אלא שהדר לא אותר. עם זאת, הצליחו פונד והחיילים לספק לצה״ל מספר פריטים השייכים להדר, שבעזרתם התאפשר בשבת לקבוע את מותו.
 

מיד אחר כך הוכרז נוהל חניבעל, שמטרתו לסכל חטיפת חייל, וצה״ל יצא למתקפה ארטילרית כוללת בניסיון לחלץ את הדר. לאחר יממה הפסיק צה״ל את החיפושים והכוחות יצאו מעזה.
 

ההודעה הצה״לית הראשונה התייחסה להדר כאל נעדר. באותן דקות שהה שמחה בשוק הכפר סבאי ועשה קניות לשבת, בעוד לאה שהתה בביתם עם כלתה, עמנואל. ״כשניגשתי לדלת ראיתי משלחת מלאכי רעים״, היא אומרת בקול רועד. ״צעקתי עליהם שילכו ואפילו דחפתי אותם החוצה, ללא הצלחה. עמנואל הגיעה בריצה כי הייתה בטוחה שפורץ נכנס הביתה. לא נתתי לנציגי קצין העיר להוציא מילה מהפה, ביקשתי שיסתלקו מהבית שלי, אבל הם הביטו בי בדממה. אחר כך רק שאלתי ׳מי מביניהם?', ואז התברר לקצינים שבבית מתגוררים שני לוחמים. הם הוציאו את הנייר שעליו נכתבה ההודעה הרשמית. לא הצלחתי לשמוע כלום, האוזניים שלי היו אטומות. רק בסוף שמעתי את המילה ׳נחטף'״.
 

שמחה הגיע דקות ספורות לאחר ההודעה. הוא שמע את המוכרים בשוק משוחחים ביניהם על חייל חטוף וחזר הביתה מוטרד. לרגע לא האמין שמדובר באחד מבניו.
 

״זה עובר בראש״, אומרת לאה. ״את מאמינה שהוא בחיים ויש סיכוי שיחזור. בשעות הראשונות הייתה תקווה. בצבא העריכו שאולי הוא פצוע ושיערו שיטפלו בו, כי לוחם הוא קלף מנצח לחילוף עם מחבלים. לרגע לא עברה בנו המחשבה שאולי הוא לא שרד״.
 

״בבית נשאר צוות משא ומתן צה״לי, והדירה נראתה ונשמעה כמו חמ״ל. היינו אומנם מנותקים מהעולם החיצון, אבל הצוות היה איתנו. בשבת בצהריים הייתה לנו הרגשה שמשהו לא בסדר, והחלטנו לפתוח את המחשבים. עינינו חשכו כשראינו את החדשות. בכל מקום היה כתוב שביבי נתניהו אמור לצאת בהודעה דרמטית, וההערכות דיברו על יציאת צה״ל מהרצועה. לא הבנו, הרגע חטפו לנו את הבן. הרגשנו שעומדים להפקיר את הדר ולכן יצאנו בהודעה לתקשורת. אין  לי מושג אם בגללנו או שלא, אבל בסופו של דבר צה״ל יצא מספר ימים אחר כך".
 

"ביום שבת בחצות. לבית הגיעו הרב הצבאי הראשי, ראש אכ"א ומנהל המכון הפתולוגי. גם שר הביטחון, בוגי יעלון, שהוא בן דוד של שמחה מדרגה שנייה, הבהיר לנו שהדר אינו בין החיים״.
 

המבנה שבו הייתה המנהרה שדרכה נחטף הדר. צילום מסך: אל-ג'זירה
 

״הצבא הציג בפנינו ממצאים, שמהם עלה כי אין סיכוי שהדר שרד. זה היה דיון ארוך ונוקב, ולא היה לנו קל. אנחנו אנשים מאמינים וגם משכילים, כך שמבחינתנו היו שתי נקודות מבט מהותיות. מהצד המדעי היה את הפתולוג, ומהצד השני היה את הרב הצבאי, שהבהיר לנו כי אפשר לקיים הלוויה. שמחה ירד עם אנשי הרבנות לפרטי פרטים עד שהשתכנע. אומנם הייתה לוויה, אבל בתוכנו יש עדיין חור גדול כי הגופה איננה״.
 

״יש קשר, אבל לא בבחינת צרת רבים וכדומה. למזלנו צעדנו אחר הארון, יש לנו קבר ומצבה, ועברנו את התהליך של האבל, אבל לא סגרנו את המעגל. הפינה הזאת תתמלא רק לאחר שהמדינה וצה״ל יוכלו לקיים את הבטחתם להחזיר את הדר לישראל".
 

״כל הזמן", נשנקים לאה ושמחה. ״זה טבעי וזה מעסיק אותנו למרות שלעולם לא נדע. הצבא עדיין חוקר מה קרה עם הדר, וההערכה היא שהוא נהרג במקום. זו קביעה שעבורנו כהורים, קלה יותר לעיכול. אף אחד לא רוצה לשמוע שבנו סבל״.
 

לאה ושמחה מתארים את הדר כצעיר עתיר ערכים, אמונה ויצירתיות. אחד הסיפורים שאליו חוזרת לאה שוב ושוב, אירע לפני כשנה וחצי, אז שימשה כראש המחלקה להנדסה בבית הספר שנקר. ״שני סטודנטים שלי העתיקו עבודה, ולכן נתתי להם את הציון אפס והם נכשלו בקורס״, היא מספרת בשקט. ״זמן קצר אחר כך גיליתי שמישהו משמיץ אותי ברשת והיה לי ברור שמדובר באותם סטודנטים. הדר היה באותם ימים ברגילה, והציקה לו אי הנעימות שחוויתי. במקום ללכת לחברים וליהנות מהחופש, הוא נשאר בבית וסייע לי להגיש טפסים לגוגל, במטרה להוריד את הפרסומים המשמיצים. בשלב מסוים נמאס לי ופלטתי מולו שעשיתי שטות, וכנראה הייתי צריכה להעביר את הסטודנטים.

אני זוכרת שהדר הסתכל לי בעיניים ואמר משפט אחד שמלווה אותי מאז: 'אמא, לעולם אל תוותרי על הערכים שלך'. בעיניו זו הייתה מהות החיים. גם היום הוא מלווה אותי בעבודה. הדר הוא שתיקן לי את השקפים של ההרצאות, עם כתב היד הציורי שלו שנראה כמו פונט של מחשב. בכל פעם שאני משתמשת בשקפים האלו אני נזכרת כיצד קרא אותם בשכיבה על הרצפה, עם הרגליים מתנפנפות באוויר״.
 

״אין דבר שיכול להרגיע או לנחם ואנחנו עדיין מנסים להסתגל לחוסר שלו״, אומרים לאה ושמחה. ״הדר אומנם נהרג כלוחם, אבל את השיחות בנוסח 'היינו צריכים ללחוץ יותר שילכו לעתודה' אנחנו עושים בינינו. ההחלטה של הדר ושל צור ללכת לקרבי הייתה מושכלת וציונית. שניהם מאמינים שצריך להילחם על המדינה שלנו, והיום אנו רואים כיצד הבחירה הזאת באה לידי ביטוי במכתבים ובמסמכים שהדר השאיר אחריו״.

אחד מהכתבים המרגשים הוא חוות דעת שרשם הדר בעת שפיקד על טירונים. בשפה רהוטה ותמציתית תיאר כיצד אחד מחייליו, עולה מאתיופיה, ביקש לוותר על השירות הקרבי, מאחר שנאלץ לסייע למשפחתו הסובלת מקשיים כלכליים. הדר ביקר בבית החייל ונחרד לגלות כי בדירה הקטנה מתגוררות עשר נפשות, ללא מקרר או תנור. ביום אחד ארגן את הציוד הנדרש, כולל הובלה, ולאחר מכן נאבק בכל כוחותיו להשאיר את החייל בגבעתי. לאחרונה סיים אותו החייל את הכשרתו כחניך מצטיין ובטקס נכחו גם בני משפחת גולדין.
 

״זה היה הדר״, נאנח שמחה. ״הוא תמיד פתר בעיות, עזר לאנשים וראה בהם רק את הטוב. לחייל אחר שרצה לפרוש, הוא אמר כי ציונות אינה מסע ספורטיבי, אלא עמידה בשני טורים בכניסה לעזה במטרה להגן על המדינה. כיום המפקד שלו משתמש בהגדרה הזאת של הדר כדי לתאר את המושג ציונות״.
 

״זה נורא בעינינו. מבחינתנו מדובר בגולדסטון 2. צריך לזכור כי היינו באותם ימים במלחמה אכזרית, שבמהלכה העורף הישראלי הותקף. החיילים עשו את עבודתם והגנו על המדינה״.
 

״יצאנו לטיול בקיסריה, ביחד עם המשפחה של עדנה, ולאחר מכן קיימנו פיקניק. את הערב סיימנו בשירה״.
 

״בוודאי. היא חלק מהמשפחה למרות שבכל הזדמנות אנו אומרים לה שהיא צריכה להמשיך בחייה. גם לאחים של הדר אנו אומרים כי הפצע הוא לנצח, ולמרות הטרגדיה הם חייבים להמשיך לבנות את עצמם״.

הדר ז"ל עם ארוסתו עדנה סרוסי. צילום: אלבום משפחתי 
 

״כאשר יש נפילה, השני תמיד תומך״, אומרת לאה. ״אנחנו משתדלים לראות את התמונה המלאה ולהפנים שבמותו הביא אלינו הדר התעסקויות חדשות. הכתבים שהשאיר אחריו הם כמו צוואה, וקיימים המון פרויקטים ששומרים על זכרו. ליד היישוב סלעית אמור לקום, ביוזמת חבריו, 'מצפור הדר - עוז וענווה', כמו שתי המילים שרקם הדר על רצועת הנשק שלו. בנוסף הוקם ביישוב נטור, שבו מתגוררת איילת, מצפור נוסף על שמו של הדר. 

״לאחר שחרורו תכנן הדר לייסד פעילויות המשותפות לבני עקיבא, שבה הדריך, ולתנועות נוער חילוניות. חברו לרעיון עשה את זה עכשיו לבדו וקרא לפרויקט 'פירות הדר'. מיזם דומה הוקם בהרצליה תחת השם 'קבוצת הדר'. אנחנו נרגשים מההתייחסות של העם למורשת של הדר, וכל חודש שומעים על פרויקט חדש, בין שאלה שיעורים במכינה קדם צבאית, הוצאת חוברת או טיול 'בשביל החיוך', שיזמו חבריו לתיכון. לאחרונה פנו אלי מעין הוד, וכרגע אני עובדת על תערוכת ציורים של הדר, ושוקלת להוציא גם ספר. כל הדברים האלו משאירים את הדר בתודעה וממשיכים את דרכו״.
 

בעוד לאה שוקדת על התערוכה, אימץ שמחה את הסידור של בנו, שבו כתב הדר לעצמו מספר הערות ותובנות. ״אדרבה שנראה כל אחד את מעלות חברינו ולא את חסרונם, ושנדבר כל אחד אל חברו בדרך הישר והרצוי. אל יעלה שום שנאה מאחד אל חברו חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך כאשר גלוי וידוע לפניך״. את המילים הללו, ששימשו את שמחה בהספד, הוא משנן מדי בוקר כמעין תפילה. 

לאחרונה הן הוטבעו על יומני תלמיד שחולקו בקרב ילדי הוד השרון. ״החיים ממשיכים וצריך להסתכל קדימה״, מסכם שמחה. ״הדר לא היה רוצה לראות אותנו דורכים במקום. מרגש אותנו לראות בכל פעם מחדש את העוצמות ואת הדרך שבהן הוא הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, גם לאחר מותו״.

[email protected]