איפה אתה גיא: 18 שנה נאבקת רנה כדי לקדם את חקירת היעלמות בנה

רנה חבר תוהה לאחרונה אם 18 שנה לאחר שבנה, גיא, הוכרז כחייל נעדר, פורצת לחייה תקופה אופטימית יותר. בעוד כחודשיים היא תחבוק נכד ראשון מבתה שיר, שיישא את שמו של הבן שנעלם. בנוסף נראה לה כי מכיוונו של צה״ל נושבות רוחות חדשות, הנוגעות לטיפול בפרשת ההיעדרות המסתורית. בתזמון יוצא דופן,

עם ציון יום הולדתו ה־38 של גיא, הגיעה חבר לפגישה עם ראש אכ"א החדש, האלוף חגי טופולנסקי. כשהיא נטולת כל תקווה וחפה מכל אמונה, נכנסה חבר ללשכה המוכרת ושחזרה במונוטוניות את המונולוג שנשאה עשרות פעמים בפני קציני צה"ל, ועיקרו התעלמות המדינה מהמשפחה ומגיא. אלא שהאלוף הצליח להפתיע את חבר הרצוצה ולמודת הקרבות. לראשונה הסכים נציג רשמי של הצבא לפתוח את פרשת גיא חבר מחדש ולהקים ועדת בדיקה מיוחדת שתהיה זהה לוועדת וינוגרד, שקבעה בשנת 2003 כי אין לשנות את הנחת העבודה שרון ארד בחיים, וכי יש להמשיך לברר את מצבו. האם שהפכה את הציניות לשפתה השנייה, שקברה עמוק כל משאלת לב כמוסה, שבכוחות עצמה הגיעה אל צמרת המודיעין האירופית, נותרה ללא מילים.

״אחרי שנים הצליח צה״ל להדהים אותי כשקצין בכיר מפגין ראש פתוח והקשבה", מתקשה חבר להסתיר את התרגשותה. ״בכמעט שני העשורים שבהם גיא נעדר, התייחסו אלינו כאל משפחה נודניקית, וזה תיאור עדין. ביקשתי מראש אכ״א לשבור את הסטיגמה ולצאת לדרך חדשה״.

"בראש הוועדה יעמוד שופט בדימוס, שינסה לבחון את החקירות שנעשו עד היום לגבי ההיעדרות, וכיצד תיראה דרך הפעולה בהמשך. המטרה אינה לנגח את צה"ל, אלא להגיע למסקנות. הרי לא הגיוני שבתוך מדינה כל כך קטנה, המבורכת בגופי מודיעין מהשורה הראשונה, לא יימצא אפילו שביב של מידע לאורך 18 שנה. אין לכך תקדים בי־ שראל. גם אם איננו יודעים מה עלה בגורלם של חיילים נעדרים אחרים, הרי שלפחות ידוע שהם נשבו או נחטפו. במקרה של גיא גם זה לא ברור״.

"האלוף טופולנסקי הבטיח כי היא תחל בעבודה במימון הצבא ברגע שאנחנו, המשפחה, נאתר שופט בדימוס שיסכים לעמוד בראשה. אנו מקווים שיפנו אלינו מועמדים, וכמובן שניזום גם פניות מטעמנו״.

״אז שיביאו בבקשה את הגופה. אני רוצה הוכחה חד משמעית ולא השערות, כי באותה דרך אפשר לקבוע שגיא נחטף למאדים. אם הוא אינו בין החיים, אז לאן נעלם הנשק שלו? היכן הדיסקית, פנקס השבי, החוגר? האם גיא התאבד וגם טמן את עצמו באדמה לאחר מכן? הרי לא הגיוני שהוא התפוגג באוויר. מדי פעם, כשמוצאים עצמות חזיר או כלב, מקפיצים אותנו בחדווה, כאילו היו שמחים לקבוע שגיא מת ולא לשקול את האפשרות שהוא נחטף לסוריה״.

״לא חושבת על כך, כי אני רוצה להישאר שפויה. איזו אמא רוצה לשקוע בשאלה אם כאב לבנה או לא, כאשר היא אינה יכולה לקבל תשובה? היום אני חושבת באופן פרקטי, כמו רובוט, לא נותנת לרגשות לחדור כל כך עמוק, אחרת פשוט אמות״.

גיא חבר. צילום: ראובן קסטרו
 

״הדעה שלי לא השתנתה מהיום שבו נעדר. אין לי ספק שגיא איננו בישראל, כמו שאין לי ספק שהוא בחיים. כפי שהוא נעלם בצורה לא שגרתית, אני יודעת שכך יחזור״.

בשנים האחרונות גזרה על עצמה משפחת חבר שתיקה. בעבר הביטה בעיניים כלות כיצד נרקמות עסקאות לשחרור שבויים (גלעד שליט, אלחנן טננבאום) ולהחזרת גופות חיילים (חטופי הר דב וגבול הלבנון), והצניעה את התסכול, כאשר שמו של גיא נפקד מכל שיחה רשמית. מעולם לא הייתה משפחת חבר חלק ממשפחת חטופי צה״ל, וההנחה הרווחת של הצבא במשך שנים הייתה כי הוא התאבד. גישה זו השפיעה גם על הציבור, שלא אימץ את ההורים אל חיקו ולא יצא לצעדות חוצות ישראל, במחאה על התעלמות המדינה מהחייל, שהיה אז בן 20. לגיא נשמר תיאור מעליב קמעה. הוא כונה ״החייל הנעלם״, כאילו נגוז עם הרוח, או שהיה דמות בפרק פותח של ספר מתח בלשי. אולם החתיכה החסרה הפכה למציאות כואבת ולחלל עצום שנפער בנפשם של ההורים, רנה ואיתן, והתאומים הצעירים, שיר ואור.

רב״ט גיא חבר נעלם ב־17 באוגוסט 1997. הוא יצא משער בסיס התותחנים שליד הגבול הסורי ברמת הגולן, כשבידו פחית קולה, בכיסו 30 שקל ועל כתפו מונח נשקו האישי. מבדיקה שערך צה״ל התברר כי גיא לא הסתדר עם מפקדיו, ולאחר שלא הסכים לצאת לקורס קצינים, מצא עצמו עמוס בשמירות ובעבודות רס״ר. יום לפני שנעלם הוזמן גיא לאירוע חברתי בבסיס, אך כשסירב, חויב להדביק סטיקרים על ארגזים צה״ליים. במענה ציני אופייני השיב גיא כי מדובר בהשחתת רכוש צבאי, ובתגובה קיבל זימון למשפט צבאי. באותו לילה הוצב גיא במגדל השמירה בכניסה לבסיס, ועם הנץ השחר ירד מהסולם ופסע לכיוון חדרו. הוא הניח על מיטתו את השכפ״ץ והכומתה השחורה, הסתובב ויצא. כך החלה אחת התעלומות הגדולות בתולדות צה״ל. מעולם לא הוכרז חייל כנעדר שלא בעת קרב או מלחמה, ודאי שלא לתקופה ארוכה כל כך.

ביום ההיעדרות, בשעות אחר הצהריים, צלצל הטלפון בביתם בכוכב יאיר של רנה, שעבדה אז כהנדסאית טקסטיל, ושל בעלה, ד״ר איתן חבר, פסיכיאטר. ״כמו היום אני זוכרת את השיחה, שבה אומרים לי שגיא נעלם מהבסיס ושאחפש אותו בבית״, אומרת חבר בשקט. ״השפופרת נפלה לי מהיד ומיד הבנתי שמשהו רע קרה, כי אין סיכוי שגיא יערוק. רק יום לפני כן, בשבת, ביקרנו אותו בבסיס והרגשתי שהגענו למקום של מדוכאים. למרות זאת, לא הייתה לי תחושה רעה. נכון שהורים מטפחים פחדים שהילד חלילה יידרס, שיחלה, שייפצע, אבל סיטואציה שבה הוא נעדר לכל כך הרבה זמן, לא עולה בשום שלב״.

לחבר אין ספק כי גיא יצא מהבסיס לאחר השמירה, כדי להירגע בעקבות הזימון למשפט, ונתקל באירוע בלתי צפוי. ״אולי הוא עבר את הגבול לסוריה, או שראה משהו שאינו אמור לראות״, היא משערת. ״אמרתי למפקדים שלו שגיא הוא לא טיפוס של טבע וטיולים, ויותר הגיוני שהוא נחטף״. מאותו יום נכנסו בני משפחת חבר לסחרור שטרם הסתיים. הם השתתפו בחיפושים אינסופיים, חילקו פליירים עם תמונתו של גיא, פנו לתקשורת ואף הקימו עמותה במטרה להישאר בתודעה הציבורית. בשלב מסוים הציעו פרס בסך חצי מיליון שקל לכל המוסר מידע שיוביל לפתרון התעלומה. בהמשך הציע ארגון ״לחופש נולד״ פרס בגובה עשרה מיליון דולר, אך לשווא. למעט דיווחים של מוכרי אשליות למיניהם, שטענו כי ראו את גיא בטרמפיאדה זו או אחרת, לא התקבל מידע ממשי.

מהדברים הכואבים שנשמעים מצד המשפחה, ניתן לחוש כי היא מרגישה שצה״ל מתייחס אליה כאל גורם טורדני והיסטרי, אשר אינו מוכן להפנים את האפשרות שגיא התאבד. גם הממסד הפוליטי יישר קו עם הצבא. מתוך הערכה שגיא לא חצה את הגבול, הוכרז אחת לכמה שנים מבצע לחיפושו ברמת הגולן. מעבר לאיתור עצמות יבשות של בעלי חיים, לא נמצא אפילו רמז היכול ללמד כיצד, באמצע היום, נעלם חייל במדים. חבר לא ויתרה. באופן עצמאי, מבלי שהמדינה מאחוריה, נפגשה עם מתווכים מרחבי העולם, עם מנהיגי מעצמות, עם נציגי ממשל ובכירים בארגונים חשאיים.

בשנת 2002 עלתה התייחסות ראשונה לתעלומה מצד גוף ערבי. בתוכניתה ״ללא גבולות״, שידרה רשת הטלוויזיה אל־ג׳זירה ראיון עם ראש האגודה הסורית לזכויות אדם. הוא העלה את האפשרות שגיא מוח־ זק בידי הצבא הסורי מחשש שהוא מרגל. בפברואר 2007 הודיע הארגון הסורי ״ועדות ההתנגדות לשחרור רמת הגולן״ כי גיא בידיו, ותמורתו הוא דורש לשח־ רר אסירים דרוזים הכלואים בישראל. אף שלא ניתן היה לאשש את המידע מצד מערכת הביטחון בישראל, נפגש נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר עם נשיא סוריה בשאר אסד, ומסר לו תמונה של גיא. על פי עדי שמיעה לשיחה, אמר אסד לקרטר כי ״על החייל מרמת הגולן לא מדברים״.

בתחילת 2010 מונה בצה״ל צוות חקירה חדש. למרות תחינותיה של רנה כי יש לבחון את הערוץ הסורי, נמשכו החיפושים רק בישראל. אלא שאז הופיעה מרים קויניקה, חוקרת יהדות מגרמניה, שהתגוררה בישראל וטענה כי בידה מידע עדכני על גיא.

קויניקה נחשבת לעוף מעט מוזר. אף שנולדה כנוצרייה, הייתה לה משיכה עזה למדינה. במהלך שהות בת יותר מעשר שנים בארץ, היא יצאה למשימות אישיות במדינות ערביות במן ניסיון תמים ללמדם על ישראל. לאחר ביקור בטהרן, במצרים ואפילו בעיראק, יצאה קויניקה ב־2007 לטורקיה, ומשם לקחה רכבת לחאלב בסוריה. בהגיעה לדמשק, כך סיפרה מאוחר יותר, היא נלקחה לחקירה על ידי השב״כ המקומי. לדבריה, היא הוכנסה לאולם גדול ומפואר, ובין הקצינים בעלי הדרגות בלט צעיר, שהתיישב מולה ושוחח עמה בעברית. קויניקה הקשיבה לבחור הרזה והביישן, וזיהתה מבטא צברי. היא שיערה שמדובר ברון ארד. לאחר 12 ימים בכלא הסורי, נשלחה קויניקה לברלין, שם נבחנה גרסתה על ידי השגרירות הישראלית. במקביל, היא נחקרה על ידי מודיעין החוץ הגרמני, גוף המקביל למוסד, ונמצא שהיא דוברת אמת.

״כשמרים נחתה בישראל, היא נחקרה על ידי השב״כ״, מגוללת רנה את סיפורה הלא ייאמן של חוקרת היהדות מגרמניה. ״הראו לה תמונה של רון ארד, והיא אמרה שזה לא הבחור שראתה, ובכך נגמר הסיפור״.

״בתחילת שנת 2011 יצאנו בקמפיין גדול, ומרים ראתה את התמונה שלו בתקשורת. כשהיא יצרה איתי קשר, התלבטתי אם לא מדובר שוב באדם תמהוני שרוצה לעשות כותרות על הגב שלנו. בסופו של דבר, נפגשנו בירושלים וראיתי אישה מרשימה וקוהרנטית. הבעיה שישראל לא הרימה את הכפפה״.

״אין לי ספק שהיא לא ראתה חייל סורי. בין שזה גיא או ישראלי אחר, צריך לברר מי הוא. יש סיכוי שזה סורי שרק נראה כמו גיא, אבל מרים התעקשה שהמבטא שלו היה ישראלי לחלוטין״.

״מרים חזרה לגרמניה, אבל אין לה בעיה להגיע לישראל ברגע שתידרש. שוחחתי על אודותיה עם ראש אכ״א, אבל ברגע שבמדינה הוצמדה לה תווית של לא אמינה, לא ניתן יהיה לשנות את הקביעה״.

״יש לכך תקדים. מסעד אבו טועמה מירושלים הוחזק בשבי הסורי במשך 14 שנה מבלי שאף אחד דיבר על זה. הסורים מסוגלים לשמור על שקט ולצייץ רק כשמתאים להם. אם מדינה לא מראה התעניינות בחייל, אז מדוע שידרשו עבורו אסירים? מבחינתם, חוץ מהמשפחה לאף אחד לא אכפת ממנו״.

״לא התקדם דבר, רק חיפושים נדירים ברמת הגולן בניסיון לאתר עצמות״.

״לא צפיתי בטלוויזיה באותו יום והתנתקתי מאירוע החזרה שלו. אני שמחה עבור הוריו, ואין בי צביטה של קנאה״.

״הוא שיצר איתנו קשר, אבל סירבתי לפגוש אותו במשך תקופה ארוכה. אנחנו למודי אכזבות וידעתי שאין לו מה לחדש לי. שיניתי את דעתי בעקבות שיחה עם איתן, בעלי. הוא איש הרעיונות בבית, ולכן העלה את נושא ועדת הבדיקה החיצונית. הופתעתי מהתגובה החיובית של האלוף טופולנסקי. בניגוד לקודמיו, הוא היה מנומס והתרשמתי שהוא באמת מתעניין. הוא שאל, למשל, איך הגעתי לראש שירותי המודיעין בגרמניה ונדהם לגלות שכל השיחות, כולל לאו״ם, נעשו מאותו טלפון במטבח״.

משפחתו של גיא אינה מסתפקת רק בהקמתה של ועדת בדיקה. בשיחה עם ראש אכ״א העלתה חבר נושא מסוים המטריד אותה שנים רבות. ״לא ברור לי מדוע גיא לא הועלה בדרגה, למרות שמעולם לא השתחרר מצה״ל״, היא אומרת. ״הרי את גלעד שליט העלו פעמיים בדרגה במהלך השבי. אם גיא משוחרר, היכן תעודת השחרור? ואם הוא חייל מדוע אינו מקבל עדיין גם משכורת צבאית? שיהיה ברור, הכסף אינו מעניין אותנו, וראוי שהוא ישב בקרן נאמנות לטובת מטרה חשובה, אולם מבחינתי זו ההכרה. במקרה הזה, ראש אכ״א אמר שהוא יבדוק והבטיח להחזיר תשובה, גם אם היא שלילית. שמחתי. הוא לפחות חסך לי את הפנייה לבג״ץ. לא להאמין שאחרי כל כך הרבה שנים אין לנו סטטוס לגיא. מצד אחד, הוא איננו, מהצד השני, אני כל פעם מקבלת עבורו הודעה להצביע בקלפי״.

״זה על הנייר. מבחינת היחס והתנאים שמקבלות משפחות חטופי צה״ל האחרים, אנחנו כלום״.

״גיא נוכח-נפקד בחיים שלנו, אבל משתדלים שלא לחשוב על יום ההולדת, ומקווים שהיום יעבור כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה״.

״מחליטים שלא להשתגע למרות הכאב הגדול והעמוק. היום אני אדם עצוב יותר, אבל בהחלט לא מרירה או כעוסה. אני מתנחמת ברגעים קטנים של אושר, כמו כאשר שיר התחתנה ונכנסה להריון, או כשהתאום שלה, אור, הודיע לנו על אירוסיו״.

במהלך השנים קשה היה לתפוס את חבר מחייכת, אך בתקופה האחרונה היא מרשה לעצמה אפילו לצחוק. ההתרגשות מבואו הקרוב של הנכד הראשון ניכרת בה, ובימים האחרונים היא עסוקה בשיפוץ והכנה של הבית בכוכב יאיר לקראת הלידה הצפויה.

שיר, עוד מעט בת 30, דומה לגיא באופן מדהים. היא הייתה בת 11 כשאחיה הוגדר כנעדר, וילדותה עברה בצל מאבק ההורים. אף על פי שהיא ואחיה מיעטו להיחשף בתקשורת, שיר אינה מסתירה את עובדת היותה אחותו של גיא חבר. ״ההיעדרות שלו עיצבה אותי מבחינה אישיותית״, מתבטאת האחות באופן נדיר. ״התבגרתי מהר ולמדתי שהחיים הם לא דבר מובן מאליו. גיא הפך לחלק מהזהות האישית שלי, והיכולת לדבר עליו היא הכרח, לא בחירה״.

״למשל, כשהתגייסתי לצבא והיה לי קשה להחזיק נשק, כי גיא נהג להזהיר אותי ואת אור לבל ניגע ברובה שלו. הוא הסביר לנו עד כמה הוא מסוכן, וכנראה שהשיחות האלה המשיכו איתי הלאה. כשנאלצתי לעבור מטווח, קיבלתי התקף קוצר נשימה. בצבא חשבו שיש לי אסתמה, אבל לי היה ברור שמדובר בגל רגשי שקשור לגיא״.

״אני לא חושבת שאפשר לעכל את מה שהיא עברה, גם אם את אמא״.

״הרצון לילד לא היה קשור לגיא והקפדתי להמשיך בחיים, אבל אין ספק שזה סימבולי, כאשר הנכד הראשון הוא בן. ההריון בא לי בקלות והרגשתי שזה הפיצוי על החיים הקשים שלנו. נושא השם אינו סגור לחלוטין, וטרם החלטנו אם לקרוא לבן שלנו גיא כשם ראשון או כשם שני. ההחלטה הסופית תתקבל לאחר הלידה, אבל אין ספק שגיא יונצח״.

לראשונה נסדק שריון המתכת של חבר. היא מוחה בשקט את דמעותיה ועל שפתיה נמתח בקושי חיוך כאוב. ״כששיר ובעלה, משה, באו עם ההצעה לגבי השם, התמלאתי שמחה אדירה. אני לא רואה במחווה הזאת עדות לכך שגיא איננו, משום שהספרדים מקפידים לקרוא לרך הנולד על שמו של אדם חי״.

״קשה לי עדיין לקלוט את הרגע הזה, שהוא בעל השפעה דרמטית על המשפחה, אבל אין ספק שאזכר ביום שבו גיא נולד. זה יהיה יום של שמחה מטורפת מהול גם בעצב. אני מאמינה שהנכד החדש יסייע לי לצלוח את הימים הקשים בלי גיא״.

״מפחיד אותי לחשוב שהבן שלי יגדל וגיא לא יהיה כאן. לא פחות אני חוששת מהעובדה שאולי לעולם לא יהיה לנו הסבר היכן הוא״.

״ממש לא, ולא רק בגלל שמשאת נפשי היא לדעת היכן ומה קרה לגיא. זו תחושה פנימית שקשה להסביר, אבל אני פשוט יודעת שאדע. אין דרך אחרת״.