40% מתושבי עוטף עזה סבלו מתסמיני פוסט-טראומה בצוק איתן

חלפה שנה מאז החל מבצע צוק איתן, מערכה צבאית שנמשכה כ-50 יום - מהארוכות שידעה ישראל. במסגרת סדרת כתבות שתוקדש למבצע ולהשלכותיו, ״מעריב-השבוע״ חושף מחקר ראשון מסוגו בעולם, שנערך תוך כדי המערכה עצמה בקרב קבוצת מחקר של התושבים הבוגרים (מעל גיל 18) ביישובי עוטף עזה.
 

את המחקר ערכו במשותף אוניברסיטת חיפה ועמותת נט״ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), על בסיס התנדבותי של תושבים שהסכימו להשתתף בו תוך כדי המבצע. ההיענות למחקר, למרות מצב החירום, הייתה מיידית וגבוהה. המטרה הייתה לבדוק אם ניתן לחזות בזמן מלחמה התפתחות עתידית של הפרעה פוסט-טראומטית והתשובה - חיובית.
 

המחקר בוצע באמצעות הערכה יומיומית של תגובות נפשיות בקרב תושבים שחיו תחת מטחי רקטות בלתי פוסקים ובאיום מיידי ממנהרות הטרור. המעקב בוצע כאמור בזמן המלחמה עצמה - ובכך גם הייחודיות שלו, אבל נמשך גם ארבעה חודשים לאחר תום המבצע. בזמן צוק איתן ענו הנבדקים פעמיים ביום על שאלות על מצבם הנפשי הנוכחי ועל חוויות המלחמה שלהם.
 

לא פחות מכ-40% מהתושבים חוו תסמינים פוסט־טראומטיים קצרי טווח (בטווח של שעות) ברמה קלינית, יום אחד לפחות במהלך המלחמה. ממצא זה עדיין אינו מספיק כדי להצביע על קיומה של הפרעה פוסט־ טראומטית אצלם, שהרי זו נמדדת רק במרחק זמן מהאירוע עצמו, אבל כן העיד על סיכון מוגבר לחוות תסמינים גם לאחר המלחמה, כפי שהממצאים הבאים מאמתים.
 

חודשיים לאחר תום צוק איתן בדק המחקר את אותם 40% מהתושבים שחוו את התסמינים. 47.5% מהם המשיכו לחוות תסמינים מלאים ברמה קלינית של פוסט-טראומה או דיכאון.
 

בחלוף ארבעה חודשים מאז הפסקת האש, 35% מתוך אותם תושבים שחוו תסמינים המעידים על פוסט-טראומה המשיכו לחוות אותם ברמה קלינית - כ-19% מכלל התושבים.
 

נגזרת חיובית יותר של נתוני המחקר היא כי מי שלא חווה תסמינים פוסט־טראומטיים קצרי טווח ברמה קלינית במהלך מצב החירום עצמו, רוב הסיכויים, כ-86%, שלא יחווה תסמינים משמעותיים של פוסט־טראומה או דיכאון גם לאחר מכן.
 

פרופ' מרק גלקופף, מנהל יחידת המחקר בנט״ל, מסביר: ״הפרעה פוסט־טראומטית מתחילה בתופעות מזעריות, כגון עצבנות יתר, דכדוך, מחשבות ורגשות שליליים ועוד. גילינו שאלה שחוו את התסמינים המרכיבים את ההפרעה לפחות ביום אחד בזמן המלחמה, יהיו בסיכון מוגבר לפתח את ההפרעה בהמשך".

ד״ר לביא טוענת כי ״אף אחד בשדרות לא מרגיש שהוא בפוסט־טראומה, כולם מרגישים שהם רגע לפני. עכשיו מגיע הקיץ, שמהווה מקדם חרדה, הילדים שואלים מה יהיה בחופש הפעם. גם תרגיל של פיקוד העורף הוא מקדם חרדה. בזמן התרגיל התקשרו אלי יועצות מכמה בתי ספר שדיווחו על התקפי חרדה של תלמידים, עד כדי כך חמורים, שהיו חייבים להזעיק את ההורים שלהם - וזה אף שידעו על התרגיל מראש. מכל המחקרים ברור שאם ההורים היו רגועים יותר, גם הילדים היו רגועים יותר. זה מובהק. נכון שמצוקת הילד משפיעה על ההורה אבל הקשר הזה חלש יותר. האופן שבו ההורה, יכול לווסת את החרדה שלו תשפיע על זו של הילד״.
 

על העבודה הטיפולית בשגרת החיים של קו העימות מספרת ד״ר לביא: ״בשדרות אין באמת דבר כזה שגרה. אולי כלפי חוץ. אם מישהו יבוא לעיר ביום שוק הוא יראה את השוק הומה, אבל מה שלא יראו הוא שהרבה מהם עבדו על עצמם יומיים עד שהם יכולים לצאת החוצה, שחלק מהקונים יצאו פעם ראשונה אחרי חודש.

חלק יצאו כי קיבלו משימה כזאת מהפסיכולוג, כי במשך שנה הם חיים רק בקומה התחתונה של הבית ליד הממ"ד ולא עולים למעלה, לא מצליחים לקרוא ספר או עיתון. פה נכנסת העבודה שלנו - להכין את הנפש ואת החשיבה שלהם לתפקוד ביום-יום וגם להכין אותם לקראת הפעם הבאה, כי תהיה פעם הבאה".

לביא מדגישה כי "אנחנו לא נגד הדחקה, הדחקה היא מנגנון הגנה חשוב של כולנו, ואנחנו לא שוברים את זה".

יש לציין כי במהלך כל השנה נט"ל מפעילה קו סיוע שמספרו 1800-363-363 וכן סיוע קליני, קבוצות תמיכ ה, יצירת והקמת מערכי חוסן, סדנאות והכשרות לעובדים בארגוני החירום ועוד.