בשבועות האחרונים אני מלווה את הלוחמים בני העדה האתיופית במאבקם להעלות את בני המשפחות שלהם ארצה. בשבוע שעבר הספקתי להתרגש עם אחד מהם, צאלוצ'או מקונן, שרק בשנה שעברה לחם במבצע צוק איתן וקיבל צל״ש על גבורתו, וכעת הצליח במאבקו להעלות את אחיו מאתיופיה.
ביום שני הקרוב יעלו הלוחמים האתיופים לכנסת וינסו להיכנס לוועדת העלייה והקליטה שדחתה אותם שוב ושוב, ואף דחתה את הדיון שהיה אמור להתקיים באותו יום. למרות דחיית הדיון, 38 הלוחמים יתייצבו שם על מדים ויבקשו מחברי הכנסת תשובות לשאלה: ״מתי נראה שוב את אמא?״
״אני לא מבין את זה. גם הם לא יודעים למה הם לא עולים לארץ״, מספר ו', חייל בסדיר ונהג תובלה, שסבו ושלושת אחיו נמצאים באתיופיה יותר מ־15 שנה ומוגדרים מסורבי עלייה. ״אין סוף פניות ושאלות - ואין תשובות. הלוואי שהיו חוזרים אלינו עם תשובות. המדינה פשוט מתעלמת״.
ד', לוחם בנח״ל, לא ראה את אמו 20 שנה. היא נשארה באתיופיה יחד עם שני אחיו. ״אני לא זוכר אותה, רק תמונות״, הוא מספר בכאב. ״עליתי לארץ עם אחותי. במשך שנים לא העלו אותה כי בעלה נוצרי, אבל זה לא קשור כי היא יהודייה ואני פה. הבטיחו לה בשנת 2006 שיעלו אותה
ואז החליטו ברגע האחרון לא להעלות אותה. פתאום החליטו שהסבתא נוצרייה, אבל את הסבתא העלו ב-98', והיא חיה באשדוד כשהיהדות שלה לא מוטלת בספק״.
״זה נראה כאילו המדינה לא רוצה יותר מדי שחורים פה״, אומר ס', לוחם בצנחנים ששתי אחיותיו עדיין באתיופיה. ״מי שיהודי צריך להעלות
אותו. הם לא מצטמצמים שם, הם לא ימותו, הם מתרבים. כל שאלת היהדות זה שטויות, מאיתנו ביקשו להתגייר והתגיירנו. אז מה הבעיה? אני לא מצפה מהמדינה שיעלו את בני המשפחה שלי בגלל שאני לוחם, אלא בגלל שמגיע להם על פי חוק השבות בשל יהדותם״.
מי שמלווה את הלוחמים האתיופים בהתנדבות הוא עו״ד אייל פלטק. את
מה שהם אולי מפחדים לומר הוא אומר בשמם: ״יש פה כשל מערכתי בכל הקשור לחבר׳ה האלה. הם לא באו לפה עם כסף או השכלה, הם לא אירופאים. זה חוסר רגישות ואטימות לחבר'ה האלה שכבר שנים שולחים מכתבים. הם נשבעו אמונים להקריב את החיים למדינה. לא מגיע להם לדעת אם יום אחד יראו את בני משפחתם?״