מים לא שקטים: טיול בחופי סיני עם חיל הים בצל האיומים

מכל המיצרים יצאנו עם איתן 

עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו 

אנחנו נעבור במיצרי טיראן 

אנחנו נעבור בחושך ובאור 

בדגל כחול־לבן במיצרי טיראן"

כמעט 50 שנה אחרי שיחיאל מוהר כתב, משה וילנסקי הלחין, וצמד הדודאים ביצע את השיר, עברו בשבוע שעבר ספינות דבורה של חיל הים את מיצרי טיראן בדגלי כחול־לבן מונפים – אבל גם בשכפ"צים ובקסדות, חיילים בעמדות קרב ומפקד, סרן נועם כהן, שביקש לפקוח שבע עיניים במרחק של 200 קילומטרים מגבולות מדינת ישראל. יום אחרי שיחזרו, יחכה להם מפקד זירת ים סוף, סא"ל אורן נחבס, ויגיד לפני ארוחת הבוקר: "מה שאתם עושים, מה שאנחנו חווים - אין עוד מישהו בחיל הים שעושה. הידע שלכם הוא הידע שלנו".

לעתים עוזבות ספינות דבורה של חיל הים את הבסיס באילת ועושות את דרכן לכיוון שארם א־שייח', יוצאות לים הפתוח. אין ספינה של החיל שעושה מרחק גדול כזה בעת פעילות מבצעית.

ובדרך אפשר מדי פעם להיפגש עם כלים ירדניים, מצריים, אפילו כאלה של ערב הסעודית, כשהמטרה היא, בין היתר, לצאת לים הפתוח בסוף המסע, וכשאין מפריע להתאמן באש חיה.

“זו הפלגה מורכבת", מסביר רס"ן סטיבן גורדון, מפקד פלגת הספינות האחראית על הביטחון השוטף בים סוף. "אלה כלים שלא רגילים למרחקים האלה. ההכנה מורכבת, אבל אנחנו חייבים להתאמן, כי לא יוצא בסביבות אילת לירות לכל הכיוונים. אנחנו לא רוצים לסכן או להפחיד. אם נבצע כמות ירי שכזאת באזור, אני מניח שנגרום להרבה אנשים לשאול אם פרצה מלחמה".

בשבוע שעבר, יום שלישי בצהריים, אחרי תדרוך מפורט ושבועות של הכנה, הרימו הדבורות עוגן ועזבו את חופי ישראל. עבור סרן נועם כהן, מפקד אחד הכלים שרק לאחרונה קיבל אות הצטיינות מהרמטכ"ל גדי איזנקוט, זו ההפלגה האחרונה בכיוון. אחרי שנה וחצי בדבורה אמור השבוע להגיע מחליפו, והוא יעשה את דרכו לתפקיד בכיר בהכשרת חובלי העתיד של חיל הים.

“זה השירות הכי מדהים שיכול להיות", אמר לי כהן אחרי שיצאנו לים הפתוח. "לא כל כך מכירים, אבל זה החיל הכי מבצעי בצה"ל. בכל רגע נתון יש מבצעים, רמת הפעילות מאוד גבוהה, על חלק מהדברים שמעתם וחלק השתיקה יפה להם. ויש הרגע הזה של לעצור, להסתכל לאן הבאתי את הצוות, מה נתתי, מה הספקתי. אילת אומנם נשמעת כמו מרחק שיחת טלפון הביתה, 'אמא, אני בים', אבל זה לא באמת ככה".

הספינות עזבו במהירות את גבולות ישראל, השאירו את טאבה מאחור, כשפתאום ערב הסעודית הופיעה משמאל. מים טריטוריאליים הם בדרך כלל שישה מיילים בקו אווירי מהחוף, אבל מאחר שהשטח כאן צר, בקושי אפשר למדוד שניים וחצי מייל מהיבשה. לכן יש הסכמה בין המדינות על תעלה במרכז שבה כלי השיט עוברים באין מפריע. "קוראים לזה 'מעבר בתום לב'", הסביר סרן כהן. "אסור לנו לעשות פעילות מבצעית או לעצור מטרות. אנחנו עוברים כדי להגיע למקום שאנחנו רוצים. ספינה שאמורה להגיע לישראל חייבת לעבור כאן, אין ברירה אחרת, אז כרגע אנחנו מפליגים במים של מצרים".

“קרה שכלי שיט הגיע למרחק של 500 מטר מאיתנו. אתה רואה אותם בעמדות קרב ולא יודע מה לעשות. אז אתה ברמת הדריכות הכי גבוהה, לא רוצה להראות להם שאתה עומד לעשות משהו, אז אתה לא נכנס לעמדת קרב אלא רק שומר על רמת מוכנות שאם יפתחו עליך באש, תהיה מוכן להגיב. זה מלחיץ, אבל בשביל זה אנחנו כאן".

רק שהמראה מסביב משחרר מהר את רמת העצבים. מים צלולים עד כאב, שמש של נופש וחוף הים של נואיבה שפעם היה סמלו המפואר של הסתלבט והיום רואים אותו מסירת קרב, לא יודעים מתי ניגע בו שוב, לפחות בלי איומי הרקע הקיימים.

חצי האי סיני אומנם ענקי בשטחו, אבל לא צריך לטעות: דאע"ש כבר שם, עם שגריריו המנומסים וגם נציגי ארגוני טרור קיצונים אחרים. רק לפני כחודשיים פורסמו תמונות של כלי שיט מצרי שנפגע מטיל של דאע"ש, לא רחוק מחופי רפיח. האיום הופך לרציני וממשי.

"אפילו חייל שזו הפעם הראשונה שלו בשארם יודע הכל על המיצרים". חייל מצוות הספינה. צילום: דובר צה"ל 
 

“זה מטריד אותי כל לילה, אני בהחלט לא רוצה לחשוב שיקרה לנו אירוע דומה", הודה באוזני סא"ל נחבס, מפקד זירת ים סוף. "על מנת למנוע מוטיבציה של מפגע נגד ספינה שלנו אנחנו משנים קצת את מתווה הפעולה, ערניים למה שקורה בצד השני, רגישים לידיעות שעוברות בערוצי המודיעין ופועלים כאילו אנחנו מאוימים. אנחנו מעריכים שאם יעלה איום כזה תהיה לנו אינדיקציה, ואם לא, אז אנחנו פועלים כאילו הוא קיים. זה חלק מהערכת המצב השבועית והיומית. יש במסע סיכון מחושב. דיברתי על זה עם הלוחמים לפני שיצאו. יש קשר, יש סיוע אם צריך. אבל נכון שייקח זמן עד שיגיע, וייתכן שייאלצו להסתדר גם בכוחות עצמם".

ברגעים האלה של שקט מסביב וישראל הרחק מאחור, אתה קולט שבעצם אתה לבד. ספינות קטנות, 21 מטר אורכן, חמישה מטרים רוחבן, כמה עשרות לוחמים, עם שתי צוללניות חייבים לציין, זה לא בדיוק מאזן כוחות אידיאלי במצב של תקיפה מאורגנת. אבל סרן כהן נראה היה במצב רוח שיא; זו הפלגה אחרונה ושום דאע"ש לא יקלקל לו את המוטיבציה. הוא ביקש מהחבר'ה לתת אותה בשירה אדירה כשבמטבח הזעיר למטה הכינו טורטיות לארוחת ערב, כל אחד לפי טעמו האישי. "האם תרצה חרדל לצד חזה העוף העסיסי או רק רוטב ויניגרט?" נשאלתי בנימוס.

"אתה לבד בשטח, בגלל זה עושים את כל ההכנות ורמת הלוחמים חייבת להיות הכי גבוהה", הסביר לי כהן בזמן ההמתנה לאוכל, "להגיע למצב שיש פצוע והחובש שלך בשוק, זו בעיה. אתה יוצא כשאתה סומך על המערכות, אחרי שבדקת אותן והלוחמים יודעים בדיוק מה קורה, כך שאין מקום לטעויות. אתה מעמיד את הצוות בדריכות, אם זה אומר סיורים מוגברים והפגנת נוכחות, שלא ינסו להתקרב אלינו. הרי יכולים בקלות לקבל טיל כמו שקיבלו חברינו ברפיח. סיני גדולה ויכול להיות שהמפגעים בכלל לא קרובים לגדר, אבל אילת נשארה יעד אטרקטיבי לפגיעה".

השעות עברו, ולמזלנו הים היה נוח, אפילו לא תחילתה של בחילה, והנה לפתע הופיעו באופק בתי המלון המפוארים של שארם ולא רחוק מהם מיצרי טיראן. במעבר המיצרים כל צוות הספינה עלה לגשר בשכפ"צים ובקסדות, החבר'ה על המקלעים. זה כבר לא כמה מיילים מהחוף, אלא מאות מטרים בלבד. אפשר היה להריח את אווירת הנופש מסביב. שם סקי מים ופה סירת מנוע אדומה שחתכה אותנו בזריזות, אבל הדבורות עשו את דרכן לאט ובטוח, כי אין מקום לפשלות. שני שלדים חלודים של ספינות שעלו בעבר על שוניות סמוכות הוכיחו שצריך לדייק ולא להתפזר".

“אתה יכול לשאול את החבר'ה כמה המגדלור מנצנץ בלילה, ואם הוא לא מנצנץ איך מגלים אותו", יעץ לי סרן כהן, רומז שנתקשה להתקיל את אנשיו בחוסר מוכנות. "אפילו חייל שזו הפעם הראשונה שלו בשארם יודע הכל על המיצרים, כי במצב אמת יכול להיות שאני אהיה עסוק וההוא יהיה עסוק והשלישי יפתח באש והוא יצטרך לנווט את הסירה לבד".

אין מה לעשות, המיתוס של המיצרים עושה את שלו. חסימת המעבר על ידי המצרים, שהציבו תותחים בראס נצרני, הייתה מהסיבות לפריצת מבצע קדש ב־1956 ואחר כך לפרוץ מלחמת ששת הימים. בשעתו אמר ראש אמ"ן עמוס יריב: "אם ישראל לא תגיב על סגירת המיצרים, לא יהיה עוד כל ערך לאמינותה ולכושר ההרתעה שלה. מדינות ערב יפרשו את חולשתה כהזדמנות להתנכל לביטחונה ולעצם קיומה". היום הסחורות שמגיעות לנמל אילת עוברות בלא קושי דרך המיצרים, כלומר כמעט כל המכוניות שמגיעות מהמזרח הרחוק.

חלפנו על פני המיצר קצת לפני השקיעה המרהיבה. הים הפך לאפל, מיליוני כוכבים נזרעו בשמי סיני, אפשרות מצוינת למפקד הספינה לשאול את חייליו איפה כוכב הצפון וכיצד ניתן לזהות את הדובה הגדולה. את שובל המים החמים שהשאירה אחריה הדבורה עיטרו פלנקטונים זוהרים. היה ברור מדוע החיילים אוהבים את ההפלגה הזו. "אני מקווה שיום אחד גם יצא לי לצלול כאן בשביל ההנאה", נאנח כהן לפני שנכנסנו לאימון "על רטוב". מטרות הוצבו במים לצורך האימון, המקלעים הכבדים טרטרו בהמשך. בין היתר הייתה שם תרגולת במקרה של תקיפה מהמיצרים. קצת לפני חצות קיפלו ציוד והחלו לעשות את המסלול הארוך חזרה לבסיס באילת.

כבר קרה בפעמים קודמות שאת הדרך הם עשו בליווי גלי ענק של שלושה מטרים, בפעם אחרת מנוע אחד הלך ובקושי הגיעו. הפעם הכל זרם פיקס לפי התוכנית ובשעה 7:00 כבר היינו עגונים ומוכנים, כשחיכו לנו בזרועות פתוחות מפקד זירת ים סוף ומפקד הפלגה.

“אני בתפקיד לא הרבה זמן", סיפר סא"ל נחבס. "אחד הדברים הראשונים שעשיתי זה לקחת סטופר. אני אומר למפקדים 'יש לכם דקה להגיב', כי זה מה שיש לנו כאן. דקה להחליט אם האירוע תמים או שצריך לטפל ולנטרל. זה נראה מהחוף שאין אירועים באילת, אבל כל יום אנחנו עובדים ופה בקרבה של הגבול לטאבה, כי לוקח ממצרים פחות מדקה להגיע למלון הנסיכה". מפקד הפלגה, רס"ן גורדון, הוסיף: "זירת ים סוף שונה מהים התיכון. שם יש מרחבים גדולים. פה מתאמנים להזדמנות הראשונה, כי לא תהיה הזדמנות נוספת. צריך לעבור מאפס למאה בשלוש שניות".

סרן כהן שלח את בחוריו לטיפולים אחרונים, לאחר מכן מנוחה קצרה וכמו שהבטיח, בערב כבר יצאו לפעילות בט"ש ארוכה בים. נותרו שלושה ימים עד שיחזרו שוב לבסיס. לא עוד שארם ונואיבה, אלא הגנה על אילת וסביבתה.

“סיפרו שעברו השנה באילת כשלושה מיליון תיירים", אמר סא"ל נחבס, "דיברתי עם הלוחמים ואמרתי שידעו שהם הגנו על מספר עצום, משהו כמו חצי מדינת ישראל".