בערבו של יום שבת האחרון שהה הרב נחמיה לביא בביתו שבעיר העתיקה עם רעייתו וילדיו, כשלפתע שמע צעקות מגיעות מהרחוב. הוא ירד במהרה במדרגות והבחין במחבל פלסטיני דוקר את אדל בנט, שבעלה אהרן בנט נרצח באותו פיגוע. לביא נאבק במחבל, שדקר אותו למוות וחטף את נשקו. "כשאני חושב על המפגש המזעזע הזה של נחמיה עם המחבל, אני לא יכול לחשוב על שני הפכים גדולים יותר. נחמיה הוא סמל השלווה הפנימית העמוקה, ואותו מחבל הוא בדיוק ההפך מזה", אומר אחיו אלקנה.
לביא, בן 41 במותו, היה אב לשבעה ילדים בני שנתיים וחצי, 4.5, 7, 10, 11, 13 ו־14.5. הוא כיהן כרב בישיבת "עטרת כוהנים" ושירת כלוחם ומאוחר יותר כרב צבאי. אלישיב רייכנר, עיתונאי "מקור ראשון", כתב עליו כי היה אדם עדין נפש, איש רך וצנוע מאוד. "כששוחחנו לפני כחצי שנה הוא אפילו לא סיפר לי שהוא רב ושהוא מכהן כרב בישיבה, הוא רק אמר לי שהוא 'עובד עם הרב אבינר'. הוא היה לוחם שבקיץ האחרון התנדב להמשיך את שירות המילואים שלו כרב צבאי. הוא היה תלמיד חכם ועדין נפש שיצא להגן על יהודים, ושילם בחייו".
מבין הסיפורים שמספרים עליו בני משפחתו, תלמידיו וחבריו מצטיירת דמות מעוררת השראה, צנועה ואוהבת אדם. "כשנחמיה היה נתקל במבקרים ברובע הוא היה שואל אותם אם יש להם מקום לאכול בו ומזמין אותם להתארח אצלו. הוא דאג לכולם, חי כולו למען האחר, למען הציבור. ולראיה: אף שכבר היו לו ילדים והיה פטור משירות מילואים, הוא הלך לעשות קורס רבנים צבאיים כדי שיוכל להמשיך להתנדב", מספר עליו אחד מתלמידיו בישיבה.
"נחמיה ראה בצבא דבר של קודש, למרות הקשיים שיש לחיילים דתיים, למרות האתגרים שהצבא מציב בעבורם. כשחזר משלושה שבועות במילואים בפעם האחרונה, שאלו אותו איך היה והוא אמר 'זה היה כמו שלושה שבועות של מקווה טוהרה'", משחזר התלמיד ומוסיף: "החיים ברובע המוסלמי לכל מי שחי בו הם חיים של שליחות, והדרך שבה סיים הרב את חייו היא המשך ישיר לדרך שבה חי אותם. הוא לא היסס כמו שבן אדם נורמלי היה מהסס. הוא לא חשב על עצמו. אפילו אשתו צעקה לו לרדת לעזור. אלו אנשים ברמה מוסרית אחרת".
מכתב למילואימניקים
כשהחליט לביא לעזוב את פלוגת המילואים שבה שירת ולעבור לחטיבת בנימין, הוא כתב מכתב פרידה לחבריו. "זה כמה שנים, מאז נולד ילדנו השישי, הנני במעמד מתנדב - כאשר המתנדבת האמיתית היא אשתי שבעורף, שהעמיסה על כתפיה לבדה את כל שגרת חיי הבית בימי היעדרותי ('הבעל יוצא לאימונים, האישה יוצאת לקרב')
"צה"ל בכלל, ומערך המילואים בפרט, הוא בעיני שיאה של אהבת ישראל בדור שלנו, ושיאה של אהבת המדינה. עלית על מדים - השארת בצד את כל הפרטיות והאנוכיות, השתחררת מכל חילוקי הדעות הקלים והקשים בין חלקי עמנו האהוב ומכל המהומה הפוליטית והתעלית אישית לגובה אחר, במיוחד ביחידות הלוחמות, שבהן כל אחד מסור לחבריו ולעמו, עד כדי נכונות למסירות הנפש עבורם, ובאופן מיוחד יותר ביחידות המילואים - שביסודן הן התנדבותיות לאין ערוך לעומת המערך הסדיר. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו (הרמטכ"ל לשעבר יואב בן־צרויה, שר צבא דוד המלך)".
את המכתב חתם לביא במילים הבאות: "תכלס, לבי אתכם, ובאמת אשמח לשמור על קשר - בדגש על ביקורים מזדמנים בכל עת בביתי בירושלים העתיקה, חמש דקות מהכותל המערבי".
"האור גדול מהחושך"
בהלווייתו ספד רבו של לביא, הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת "עטרת כוהנים": "במוצאי שבת נרצחו אנשים טובים שהלכו ברחוב לתומם - אחד מהם הוא הרב נחמיה לביא. אדם עדין נפש, רך וטוב, שמעולם לא עשה רעה לאף אדם - לא יהודי ולא ערבי. על הרב נוכל לומר בביטחון מוחלט: לא יוכל לבוא אדם ולספר עליו דבר רע. הוא היה אדם מורם מעם, חמוש במידות טובות, כולו חסד - ומעולם לא אמר דבר רע על אדם".
"מאז תחילת שיבת ציון והקמת המדינה, הרבה דברים קשים עברו עלינו. אבל יש לראות את הדברים בפרופורציה, בפרספקטיבה. האור גדול לאין ערוך מהחושך. כמובן, הצער על כל יהודי שנרצח צורב את הלב, וקל וחומר אם זה ידיד טוב, קרוב אל הנפש שנים רבות כל כך. יחד עם זה, אין זה משבית את שמחתנו על כל הטוב", אבינר הוסיף, "הרי לטרור אין כוח ממשי. הוא לא יכול להכריע מאורעות פוליטיים, אלא הוא לוחמה פסיכולוגית שמטרתה לשבור את הרוח ולהחליש את אמונם של האזרחים במדינה, במנהיגים ובצבא. עברנו משברים גדולים לאין ערוך והתגברנו, ובעזרת השם נתגבר גם הפעם".
אחיו של נחמיה, אלקנה, מספר כי פעם אחד האחים, עמיחי, מיהר לטקס ובטעות שרט רכב של תושב ערבי בזמן שהחנה את מכוניתו. "מפני שמדובר במשפחה ישרה כמו סרגל, על שמונת ילדיה כולל ההורים, עמיחי השאיר, תוך כדי הלחץ, פתק על שמשת המכונית עם כל הפרטים. בעל הרכב התקשר והם קבעו מתי ואיפה עמיחי יעביר לו כסף לתיקון השריטה. בגלל שהם קבעו במזרח העיר, ועמיחי חשש מהמקום ומבעל הרכב שאולי יהיה עצבני, הוא ביקש מנחמיה להתלוות אליו. למרות הסיטואציה הטעונה, נחמיה הגיע איתו לבחור הערבי ופשוט קיבל את פניו בחיוך גדול ושאל 'מה שלומך, איך קוראים לך ובמה אתה עוסק?'
"דרך הסיפור הזה רואים כמה הוא מאיר פנים ובעל לב רחב, לא רק ליהודים. הוא באמת התעניין בחיים שלו. כשהבחור הערבי סיפר לו שיש לו חנות בעיר העתיקה, הוא אמר לו 'כן, אני מכיר את החנות הזאת, איזו חנות יפה יש לך!', זה נחמיה שלנו".
"אני זוכר ונוצר בלבי את המפגשים איתו", מספר תלמידו, "כל מפגש היה מלווה בחיוך. למשל, לפני כמה ימים הוא העלה את הבן שלו על מונית ומיד החל לדבר עם הנהג הערבי, לשאול אותו מאיפה הוא. הוא שמח לשמוע שהם שכנים, והכל נעשה במאור עיניים. הוא היה פשוט אוהב אדם. הייתי מתאמץ להגיע ראשון לעונג שבת בגלל החיוך שלו וההרגשה הנהדרת של הכנסת האורחים שהוא העניק. הם היו מארחים אנשים מכל הלב".
"המוטו שלו היה: 'בניין האומה באהבת חינם'. הוא ממש חי את זה. הוא חי את חייו בלי כעס. אפילו אחותו לא מצליחה להיזכר מתי הם רבו, אפילו כילדים. בבגרותו, במקרים שלא היה תועלת בהעברת ביקורת או שהייתה ירידה לפסים אישיים, הוא היה אומר: אנחנו לא מתעסקים בזה. בניין האומה באהבת חינם".
הלוויתו של לביא. המוטו שלו היה: "בניין האומה באהבת חינם". צילום: הדס פרוש, פלאש 90
"קשה מאוד לתאר חיים שלמים", אומר האח אלקנה, "שמעתי את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים כשאדם נפטר, ועכשיו לצערי אני מבין את זה. לפעמים בשבעה האבלים מגלים צדדים באישיותו של הנפטר שאחרים לא הכירו. כאן לא היו הפתעות. יש המון סיפורים שלא הכרנו אבל הכל מצטרף לאישיות אחת: אדם בעל מידות טובות, בעל שמחת חיים. מישהו שלא היה יכול להרים את הקול. נטע, אשתו, סיפרה שגם לאחר 16 שנה של נישואים היא מעולם לא שמעה אותו מרים את הקול, הוא לא היה מסוגל לכעוס".
"נחמיה היה איש שכל כולו רצון לעזור לאחרים, לעזור לעם ישראל, ובה בעת להיות עם המשפחה. המוטיב החוזר של כל אדם שבא לפה, בין אם הכיר אותו ובין אם לא, וכולם חוזרים על אותו הדבר, זה החיוך שלו. שמחת החיים. מאור העיניים. הטוהר הזה הוא בלתי נתפס. מה שקצת קשה לי בדרך שהוא הלך, זה הניגוד בין נחמיה האדם, הנעים, הרך, זה שמעולם לא הרים את הקול, לבין האלימות הנוראה שבה הוא נרצח", מוסיף אלקנה.
בגיל 14 עזב נחמיה את היישוב בית אל ועבר להתגורר בירושלים. הוא למד בישיבה לצעירים שליד מרכז הרב קוק, ובכיתה י"ב הצטרף לישיבת "עטרת כוהנים" של הרב אבינר, שם למד כמה שנים לפני הצבא.
"כשהתגייס הוא היה 'זקן הפלוגה', תרתי משמע. גם הכי מבוגר וגם עם זקן", ממשיך אחיו, "הוא נראה כמו איזה אברך נעבעך, ואנשים לא מבינים באיזה כושר גופני גבוה הוא היה. הוא תמיד הקפיד על כושר גופני, גם בגלל שהאמין שהגוף משמש את הנפש, וגם כדי להיות בכשירות לצבא. הוא שירת ביחידה רגילה, לא של בני ישיבות, כי לא רצה לבדל את עצמו מעם ישראל, שזה ערך שהוא האמין בו מאוד. את שירותו הוא סיים כמצטיין פלוגתי. הוא לא הצטיין בצבא עבור קריירה צבאית, אלא בגלל שהוא הצטיין בכל דבר".
"איבדנו אדם מדהים"
לאחר השחרור חזר לישיבה ושם הכיר את נטע, שנולדה במושב מעגלים שליד נתיבות. כעבור שנה הם עברו לעיר העתיקה. הם גרו בחלל אחד, שתפקד כסלון וכמטבח במשך היום, ובלילה היו מותחים וילון, פותחים את הספה ומניחים מזרנים לילדים. הם לא הרחיבו את ביתם עד שהיו להם ארבעה ילדים.
"זאת המסירות שבה הם חיו, והם מעולם לא התלוננו. הם בחרו בחיים של פשטות ואפילו לא ראו בזה משהו מיוחד. הוא מעולם לא דיבר על עצמו, על ההישגים שלו", מספר אלקנה.
הבית הקטן היה תמיד פתוח לכולם. "בכל פעם שהיינו באים היו שם אנשים שמעולם לא ראינו בעבר, והם היו מציגים לנו אותם כ'חברים הכי טובים'", מספר האח, "כשהם קלטו אנשים זה לאו דווקא לארוחה, יש כאלה שנשארו לחודש־חודשיים, והם אף פעם לא קראו להם 'אורחים' אלא 'חברים'. במהלך השיחה היינו מגלים ש'החבר טוב שלי' זה מישהו שהם פגשו לפני כמה שעות. ככה הוא ראה את זה. הם, מבחינתם, חברים טובים".
בשנותיו האחרונות המשיך הרב לביא ללמוד בישיבה, ובו בזמן גם לימד בה. התפקיד שלו היה לקלוט את התלמידים החדשים וללוות אותם. בסבר פניו המאיר היה מקבל את התלמידים, דואג להם, בודק שהם אוכלים וישנים ומתאים לכל אחד את השיעורים שעשויים לעניין אותו.
בשנה וחצי האחרונות נחמיה לימד במכינה בבית מאיר, והפך במהרה לדמות אב עבור רבים מהתלמידים שלו. "הם מגיעים הנה ולא מצליחים לדבר מרוב בכי", אומר אלקנה, "הם מרגישים שאיבדו אבא. לצערנו, אנחנו איבדנו אח ועם ישראל איבד בן ואדם מדהים".