פורשים כנפיים: האם היום שבו טייסים ייכחדו מן העולם הולך וקרב?

"אין יותר סיבה לסכן בני אדם. אין סיבה לשים טייס בתוך מטוס”, אומר רום, צוער בקורס מפעילי כלי טיס בלתי מאוישים, שצפוי להסתיים בעוד שבועיים. “נכון שמטוסים מאוישים ימשיכו לטוס עוד שנים רבות, אבל גם כשאנחנו פוגשים בכירים בחיל, הם אומרים שהמערך שלנו כאן בשביל להישאר ולנצל את יכולותיו עד הסוף”.

רום, בנו של מפקד טייסת, גדל בבסיס חיל האוויר בחצרים, הטיס טיסנים לאורך ילדותו והתרגל למראה ההמראות והנחיתות, אבל בעוד אביו ראה את המטרה מלמעלה, במהירות מסחררת, הוא יצפה בה מתוך קרון אטום. “כשהגעתי לקורס, השיחות עם אבי היו לרוב על כמה שאני משפיע כשאני יושב על הקרקע, רחוק ומנותק”, סיפר. “אני חושב שגם הוא מבין שחיל האוויר מוליך את עצמו לעולם הזה”.

רום, צוער בקורס מפעילי כלי טיס בלתי מאוישים, "יש לי חברים בצנחנים ובסיירות, ויום אחד אקטין את האפשרות שהם ייפגעו". צילום: דובר צה"ל


מילה של מפעיל

כלי טיס בלתי מאויש (כטב”ם) הוא מטוס או מסוק שאינו נושא טייס, והכוונתו ובקרתו נעשות על ידי מפעיל מרחוק. ממדיו של כלי הטיס עשויים להגיע לאלו של מטוס קרב, מוטת הכנפיים שלו גדולה יותר מזו של מטוס בואינג, והוא יכול לשאת משקל ייעודי של כטון וחצי, כולל חימוש כבד ומערכות מודיעין. כאשר הוא נושא עליו מצלמות ואמצעים טכנולוגיים שיכולים לזהות את הסכנה מבעוד מועד, כלי הטיס הזה מהווה זרוע מודיעינית לכל דבר.

כלי הטיס הבלתי מאוישים נכנסו לשימוש בישראל בתחילת שנות ה־70, כאשר המטוסים הראשונים הועלו לאוויר לצורך ביצוע צילומי סטילס או הועברו דרך הגבול כפיתיון בניסיון לזהות מקורות ירי. אבל הזמנים השתנו, הטכנולוגיה התקדמה, ומלחמת לבנון השנייה הייתה נקודת המפנה. במהלך המלחמה ב־2006 לא מעט מהמטוסים האלה המריאו כדי ללוות את הכוחות הלוחמים על הקרקע, לאסוף מודיעין, לכוון, להזהיר ולדווח אם המטרה אכן חוסלה.

“כלי הטיס הבלתי מאוישים היו פקטור סופר־משמעותי בצוק איתן, וככל שעוברים סבבים נוספים של לחימה מבינים כמה הם משמעותיים”, מסביר סא”ל שי, מפקד בית הספר למפעילי כלי טיס בלתי מאוישים בבסיס פלמחים. “החבר’ה הירוקים בעצמם אומרים שהם צריכים את הכלי כחלק ממערך הקרב, כמו תצפיתן או צלף. אתה הרי רוצה לוודא שאף אחד לא תוקף או מחכה להם מעבר לסמטה”.

סא”ל שי הצטרף למערך לפני 15 שנים, אחרי שהעביר שנה וחצי בקורס טיס. “אמרו לי אז שאני בחור על הכיפאק, אבל אין לי ידיים להטיס אף־16”, הוא מודה. “לכן מי שמגיע לקורס שלנו אלה חבר’ה שהעבירו לפחות שנה בקורס טיס”.

קורס ההכשרה למפעילי כלי טיס בלתי מאוישים אורך תשעה חודשים. בחצי השנה הראשונה מתבצעת הכשרה מקצועית שבה החניך לומד להטיס את הכלי, לתפעל את המכשורשיש עליו וגם לקבל החלטות בזמן אמת. לאחר סיום הקורס יוצאים הצוערים לשלושה חודשים של אימון מבצעי ולאחריו משתלבים באחת הטייסות.

על כל משימת טיס מופקדים שניים, שיושבים בתוך קרון: המפעיל, שאחראי על הטיסה ועל תפעול המכשירים השונים, והמפקד, שאחראי על הקשר עם החיילים על הקרקע ועל מטוסי חיל האוויר שבסביבה.

חלק גדול מהייעוד של כלי הטיס הבלתי מאויש הוא לתצפת ולהכווין את כוחות הלחימה בתוך שכונה צפופה בעזה למשל, תוך זיהוי אזרחים חפים מפשע שבהם אסור לפגוע. האתגר של המפעיל הוא לתפעל את כלי הטיס מקרון אטום וסטרילי בבסיס פלמחים, כשהמידע שהוא מספק לכוח הקרקעי בשדה הקרב עשוי להציל את חייו.

“בביצוע המשימה מפעילים נדרשים לאותה רמת ביצוע כמו טייסים”, טוען סא”ל שי. “לקחת סט של דברים, שאיתו הם מתמודדים, לאסוף את כל הנתונים ולקבל בזמן קצר החלטה שיכולה להכריע גורלות. מבחינת הביצוע, זה לא דומה להטסת מטוס בגובה 30 אלף רגל, וזה חלק מהדיסוננס שקיים אצלנו. כשאתה בקרון, בפעילות מבצעית, אתה מרגיש חלק מהקרב ב־100%. אתה מרגיש את האדרנלין, אתה בקשר עם כוח צנחנים שהולך בשטח, שומע את המ”פ צועק, אבל כשזה נגמר - אתה יוצא החוצה ואתה בעולם אחר, בפלמחים”.

“עניין המרחק יכול לשחק תפקיד אצל המפעיל”, אומר גם רום. “בזמן שיורים על החייל בשטח, המפעיל יכול לחשוב שבטוח לו מתחת לפלורסנט. לכן עובדים איתנו המון על קבלת החלטות ועל דמות המפעיל. אתה קולט שהמרחק עושה משהו מבחינה שכלית, גורם לך להיות רגוע. במהלך קרב מפעיל כלי הטיס הבלתי מאויש נותן מילה והולכים לפיה, כי הוא מגיע ממקום שקול. המג”ד יושב בשטח ומדבר עם מפעיל כלי טיס שנמצא בדיוק מעליו. המג”ד לא רואה מה שקורה עשרה רחובות צפונה, המפעיל כן”.

זו אחריות רבה.
“אני לא מחפש היום את הכיף בלהטיס, אני מחפש לשמור על מה שקורה במתחם האווירי ומה שקורה על הקרקע. ראינו עכשיו סרט שבו המג”ד והכוח נמצאים בתוך בית, ועל הגג ממוקמים מחבלים. המפעיל אומר: ‘אל תדאג, אנחנו מעליך’. זה אחד הדברים שעושים אותי גאה. יש לי חברים בצנחנים ובסיירות, ויום אחד אני אקטין את האפשרות שהם ייפגעו”.

“המהפכה החלה"

ישראל הייתה מחלוצות התחום של כלי טיס בלתי מאוישים, אבל בשנות ה־90 האמריקאים הבינו שהעתיד נמצא במטוסים ללא טייס והשקיעו בתחום כסף רב. הם עשו קפיצת מדרגה, והיום הם המובילים בעולם, אבל לדבריו של סא”ל שי, אנו נמצאים לא הרחק מאחור, לצד הצרפתים והגרמנים. “היתרון המשמעותי שיש למדינת ישראל הוא הניסיון המבצעי”, טוען סא”ל שי. “לכאן, לבית הספר, באים הרבה מאוד אנשים מכל העולם כדי ללמוד”.

הדרישה למפעילי כלי טיס בלתי מאוישים גדולה מאוד, והדבר ניכר גם בקורס הנוכחי, שמספר הצוערים בו הוא הגדול ביותר אי פעם. במחיר של מטוס הקרב המתקדם אף־35, שצפוי להגיע לישראל ב־2017, אפשר להקים טייסת שלמה של כלי טיס בלתי מאוישים, שלא לדבר על העלות הזולה של שעות הטיסה.

בבית הספר למפעילי כלי טיס בלתי מאוישים יש גם מפעילות, אחת מהן סגנית מפקד טייסת, ובימים אלה כבר מדסקסים שם עם חיל האוויר את האופציה לשינוי השם. הרי מה זה כלי טיס לא מאויש? בוודאי שהוא מאויש.

“המהפכה כבר החלה”, אומר סא”ל שי. “במדינת ישראל יש תקציב חברתי, תקציב ביטחוני והרבה קונפליקטים שצריך להתמודד איתם, אז השיקול הכלכלי הוא משמעותי, ואם יש לך משימות שכלי טיס בלתי מאויש יכול לבצע, אתה לא מסכן חיים. המערך שלנו ממשיך בהתעצמות ובגדילה כדי שנהיה לפחות צעד לפני כל מי שסובב אותנו”.

לאן התחום הזה הולך?
“כלי הטיס הבלתי מאוישים היום דומים למטוס שהאחים רייט העלו בפעם הראשונה לאוויר, בתחילת המאה שעברה”, אומר רום. “מתקופתם ועד האף־16 עברו כל כך הרבה שנים וטכנולוגיות. היום אני בקורס מספר 26 ואני משוכנע שבקורס 80 או 100 דברים ייראו לגמרי אחרת. הטכנולוגיה תהיה שונה בתכלית, והביצוע יהיה כל כך כירורגי”.

האם ייתכן קרב היום שבו לא יהיו יותר טייסים?
“האמריקאים הצהירו שהאף־35 הוא מטוס הקרב המאויש האחרון שהם מייצרים”, אומר סא”ל שי. “הם הבינו שלא צריך להיות יותר בן אדם שיושב בתוך המטוס ומסכן את חייו לחינם. לשם זה הולך, אבל כמה זמן ייקח לחיל האוויר להפוך לחיל שרוב אמצעי הלחימה שלו בלתי מאוישים? לא חושב שזה ייקח שנה ולא שנתיים, אבל קצב ההתקדמות הוא היסטרי”.

“אני יכול לשער שהרציונל של לשמור על חיי אדם רק ילך ויגדל”, מסכם רום. “המכונות לא עושות כלום, הבן אדם עושה את המכונה, אבל כשאני רואה מה הם עושים ביחד, לפעמים אני יושב ותופס את הראש”.