הטייסים המיתולוגיים שהנחיתו בישראל את ה-F-15 מתכנסים לראיון מיוחד

לפתע נכנס איתן בן אליהו ואחריו משתרכת הילה של כוכב רוק. היה מי שהצדיע בחצי חיוך, בכל זאת מפקד חיל האוויר לשעבר. "אחרי 40 שנה אתה לא מוצא חמישה אנשים שהתחילו יחד, זה פשוט מדהים", התפעל יואל פלדשו, חבר מרכזי בכנופיה, "הרי אנחנו לא בדיוק עסקנו בענייני ביטוח. מדובר בסקטור שונה. תחפש במטוסי הפנטום, בסקייהוק, ולא תמצא את המקימים. חלק בקבר, ולא בדרך הרגילה".

חמשת הגברים שהתכנסו בלשכתו של סא"ל מיכה, מפקד טייסת 133, אבירי הזנב הכפול, הם כנראה מהאחראים לשינוי המשמעותי ביחסי הכוחות האוויריים במזרח התיכון ולכך שחיל האוויר נכנס לליגה לגמרי אחרת.

לפני 40 שנה חמשת הטייסים הביאו לישראל את מטוסי ה־15־F. הם הקימו את הטייסת שבה ישבנו. בן אליהו היה מפקדה הראשון. 

"אתה שואל איך הייתה הטיסה הראשונה ב־15־F?", מלניק חייך כששמע את השאלה, "זה היה כמו לנהוג בפרארי אחרי שכל החיים התרגלת לפיאט 600".

פלדשו המשיך: "אתה מתחיל להרגיש את זה כשאתה טס מול הג'וקים האחרים שהיו בסביבה, הכפירים והסקייהוקים. גם אם היית לוקח ילד בן 5, הוא כנראה היה מסתדר. זה באמת כלי אחר".

סיימון נזכר באותם ימים: "מה שעשינו בשנה הראשונה בתרגילים מול שאר המטוסים היה פשוט לא הוגן. היינו טסים אחד מול שניים, או שניים מול שלושה. עלינו לאוויר והייתה מצלמה שתיעדה. אחר הצהריים, במשך שעה וחצי, היינו רואים סרטים של עשרות הפלות רק מאותו יום". סא"ל מיכה, מפקד הטייסת הנוכחי, מכיר היטב את הנפשות הפועלות. מבחינתו הם חלק מהמיתולוגיה החילית. בן אליהו היה מפקד טייסת בגיל 29, מלניק היה הראשון בעולם שהפיל מטוס עם 15־F, צינקר היה הראשון בעולם שהפיל מיג 25 מתקדם. הם מורשת הקרב, מי שכתבו בעצמם את הסיפורים.

"גדלתי על ברכיהם", מודה סא"ל מיכה, שנולד שבועיים לאחר שהמטוסים הראשונים נחתו בישראל. "מלניק מגיע לעתים כדי לדבר בפני הטייסים הצעירים, מעביר את המורשת והסודות, כי אין יותר קרבות. אנחנו מתאמנים הרבה כדי לוודא שבמקרה הצורך העליונות שלהם תישמר".

כשמטוסי ה־15־F הגיעו לארץ זו הייתה מציאות אחרת, עולם אחר, יחסי כוחות שונים לחלוטין. באמצע שנות ה־70, חוץ מהעימות עם המדינות השכנות, הסובייטים תמכו בסורים מול האמריקאים, ששמרו בכל כוחם עלינו.

אחרי מלחמת יום כיפור הטראומטית היה ברור שחייבים לשקם את יכולות ההרתעה שלנו ולחזק את כוחו של חיל האוויר. בעקבות בחינה מדוקדקת של מועמדים ומחקר מקיף הוחלט לבחור ב־15־F כמי שיוביל את טייסי החיל אל שנות ה־80 וה־90. לשם כך הוקמה נבחרת מצומצמת של טייסי עילית, שהייתה אמורה לצאת לארצות הברית כדי ללמוד על הכלי המתקדם.

בני פלד, מפקד החיל באותם ימים, בחר בבן אליהו, שפיקד במלחמת יום כיפור על טייסת 201, כמי שייקח על עצמו את הפרויקט היוקרתי.

"הטרידה אותנו אז שאלה חצי פילוסופית", מספר האלוף במיל' בן אליהו, "מצד אחד, אתה מביא אנשים שיש להם ניסיון בכלים הקודמים, כי אתה רוצה טייסים שאפשר לסמוך עליהם. מצד אחר, אומרים על הגנרלים שהם תמיד נלחמים את המלחמה הקודמת. הסכנה היא שבמקום שנתקדם עם מה שהמטוס יכול להציע, נמשוך אותו אחורה ונפעיל אותו כמו פנטום משופר. מלניק היה סגני. אמרנו שנחפש בהיסטוריה התעופתית מקרה דומה ומצאנו שהמוסטנג נכנס באמצע מלחמת העולם השנייה. לא עוד מטוס שהוא קצת יותר טוב, אלא אחד שנתן קשת רחבה של שימושים. שאלנו את עצמנו האם הטייסים שם לא עשו טעויות משום שטסו כמו במטוסים הקודמים?".

צינקר נזכר שפלד דרש שהטייסים הנבחרים יהיו בעלי פוטנציאל לקבל דרגת תת אלוף בבוא הזמן. כל הנוכחים בחדר הגשימו את החזון חוץ מסיימון, הצעיר בחבורה, שאז היה סגן בין ארבעה עונדי פלאפלים, טייסים מעוטרים. 

"הייתי הכי צעיר", הוא נזכר, "כולם ידעו שיוצאים למשימה הזאת רק חבר'ה מנוסים, אז התבוננו עליהם מהצד. חודש לפני ההקמה קרא לי מפקד הטייסת בחצרים אליו הביתה. בדרך כלל מפקד טייסת לא מזמין. הוא אמר ‘נבחרת ל־15־F'. הוא לא היה בחור עם חוש הומור, אז משהו לא הסתדר לי. יותר מדי הזוי".

מלניק חייך מהצד: "לקחו צעיר כדי שיסחוב לנו את המזוודות".

סיימון זוכר איך ישב בזמן הלימודים בארצות הברית לצד הקצינים הבכירים שבאו ללמוד איתו על המטוס החדש. ארבעה טייסים עם אגו גדול, כאלה שמתווכחים על כל דבר.

עד היום הם לא שוכחים שבאחת הנסיעות פלדשו ביקש לרדת מהרכב באמצע האוטוסטרדה, אבל בן אליהו, המפקד, ביקש מצינקר שימשיך לנהוג.

"הגענו לאמריקה כמורים ל־15־F ולא כתלמידים. חמישה פסיכים", מספר פלדשו, "את קורס ההסבה בכלל עשינו בארץ, לבד, עם חוברות שקיבלנו ורק עליהן האמריקאים היו יכולים לפתוח בחקירה, כי זה חומר שלא היה אמור לצאת. ישבנו בשיעורים וכל הזמן תיקנו  את המדריכים, עד שהם אמרו ‘תנו כבר ללמד'. המחשב לא בחר פסיכים, מפקד חיל האוויר בחר".

העסקה בין ארצות הברית לישראל הייתה אמורה לשגר את המטוסים ארצה רק בסוף 1977 תחילת 1978, אבל מאחר ששני הצדדים רצו להזיז את העניינים במהירות, האמריקאים הציעו לנו לבחור ארבעה מתוך עשרה מטוסים ששימשו אז לניסויים. אותם מטוסים נחתו כאן ב־10 בדצמבר 1976.

בן אליהו מחזיק עד היום תמונות שבהן הוא נראה באותו יום שישי עורך תדריך לראש הממשלה יצחק רבין על המטוס החדש. קבלת הפנים החגיגית הייתה העילה לנפילת הממשלה, משום ששיירת ראש הממשלה חזרה לירושלים אחרי כניסת השבת. שניים משרי המפד"ל נמנעו בהצבעת אי האמון וב־20 בדצמבר רבין נסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו.

"זו הייתה ההפלה הראשונה שלנו", צינקר צוחק, ופלדשו מיד מוסיף: "זה היה תירוץ, כי הקואליציה הייתה אז חלשה מאוד".

אם הסקייהוקים והפנטומים נקלטו בתקופות מלחמה וקרבות אוויר, לחמשת הטייסים האלה היה זמן להתארגן בנינוחות עד שיגיעו מטוסים חדשים וטייסים נוספים. אבל לא רק ה־15־F הבליט אותם באזור: מתברר שחצי השנה שהעבירו בארצות הברית שינתה אצלם את כל הגישה.

"עשינו מהפכה תרבותית בחיל. אתה רואה את הטייס שיושב מולך", מלניק מתגאה ומצביע על סא"ל מיכה המדוגם, "ב־75' זה בחיים לא היה נראה ככה. בשנים לפני, אם היו לך נעליים מלוכלכות ולא קשרת את השרוכי; אם היה לך שיער מגודל והסרבל היה פתוח עד הפופיק - אז נחשבת לגבר־גבר. אחרי שחזרנו אפילו היו לנו צעיפים וכובע טייסת. מבחינת החיל נראינו כחייזרים. התחילו לצחוק עלינו במסיבות, התחפשו לדמויות שלנו, השפריצו בושם אחד על השני. עשו עלינו מערכונים, אבל המשכנו בדרכנו".

"באתי לטייסת 140 שישבה אז במדבר", צינקר נזכר, "נכנסתי לחדר ועמדה מולי חבורה עם טי־שירטס, שורטס וכפכפים. שאלתי אותם ברצינות ‘תגידו, כולכם כאן טייסים?'".

העליונות של המטוס החדש בלטה בתרגילים ובביצועים. היו לו מערכות מכ"ם עילאיות ונשק מתוחכם. הוא קרע את כולם לגזרים, אבל הכריח את הטייסים האחרים לשנות טקטיקה ותורת לחימה.

"כשבאנו עם יכולת התמרון אף אחד לא ידע איך להסתדר איתנו", מספר בן אליהו, "אבל השינוי שבא אחרי היה מעניין מאוד. המטוסים האחרים למדו איך לחמוק מהיתרונות שלנו ואיך לנצל את היתרונות שלהם. הם צוידו בנשק מתאים. לנו, לפתע, הייתה נפילה גדולה. התחלנו לנתח איך אנחנו מתמודדים עם סגירת הפער. עשינו ניסוי ארוך טווח והבנו שממד התמרון הוא דבר אחד, אבל נכנס לסיפור ממד הזמן. אם פעם קרב אוויר ממוצע היה לוקח בין שתיים וחצי לארבע דקות וההכרעה במפגשים נעשתה כשהמטוסים ראו אחד את השני, קלטנו שאנחנו צריכים לפתח את תורת הקרב עוד לפני המפגש. תביא לידי ביטוי את היכולת שלך כמה שיותר מהר".

פלדשו: "המטוסים עלו 25 מיליון דולר וזה היה המון. אתה ממריא בהתחלה ואומר ‘יש עליך ים של אחריות'. לא אשכח שבאותו זמן בנו את בית חולים ‘כרמל', שעלה 25 מיליון דולר, ממש כמו המטוס שבו אני טס".

מבחינת החיל זה היה שווה כל סנט. החברים כאן לא שוכחים את ההפלה הראשונה, בכורה עולמית של ה־15־F. מלניק עד היום מגניב חיוך מנצח כשמדברים על הנושא, בכל זאת הוא זה שזכה בתהילה.

עוד בזמן הלימודים בארצות הברית, באחד הלילות, מלניק ישב בבר עם טייסי הניסוי האמריקאים, סיפר להם שיש לו כבר שש הפלות והתחייב שגם עם ה־15־F הוא יהיה הטייס שיפיל ראשון.

באותו קרב, ב־27 ביוני 1979, ארבעה מתוך חמשת טייסי העבר בחדר היו באוויר. מלניק, בן אליהו, פלדשו וצינקר. 

"הייתה הסכמה לא חתומה שכל עוד הסורים לא טסים דרומית מהקו שמחבר בין דמשק לביירות, אנחנו לא נדרדר את המצב", הסביר בן אליהו את הרקע. "הסורים התחילו לגרד ולהטריד, וככה העסק התחמם. היה ברור באותו יום שהולכת להיות הפלה".

צינקר מיד הוסיף: "מלניק שיגר שני, אבל הטיל שלו פגע". מלניק המשיך לחייך: "שנינו שיגרנו ושנינו פספסנו את השיגור הראשון. אני אחרי זה רק פרעתי את החוב לאמריקאים". פלדשו התערב: "גם לי הייתה נעילה על אותם מטוסים, פשוט ראיתי שאחד מסתובב והבנתי שזה אבוד. אתם התעקשתם ושיגרתם". 

בן אליהו צוחק: "יואל קיבל בונוס של 250 אלף דולר אחרי הפרישה בגלל שחסך טיל".

בן אליהו הפיל באותו יום מיג סורי באמצעות התותח. סא"ל מיכה, שחי את הסיפורים האלה, הסביר שבמילון הטיס הבלתי כתוב הפלה כזו היא כמו דקירת חרב במרכז הלב, דה בסט.

"המטוס הסורי התחיל להתחמק ונכנס לצלילה ספירלית לתוך הוואדיות", מספר בן אליהו. "150 רגל. אחרי שהם כבר סיימו להפיל אני עוד הייתי אחריו, רדפתי עד שהוא קיבל".

מטוסי ה־15־F וה־16־F שהגיעו אחריהם היו מהגורמים העיקריים לכך שבמלחמת לבנון הראשונה חיל האוויר הישראלי הפיל 86 מטוסי אויב, כמעט ללא תחרות.

"השיא שלנו היה ב־1982", משוכנע פלדשו, "העברנו מסר למדינות השכנות ‘חבל לכן על הזמן, אל תתעסקו איתנו'. הן הרימו ידיים בכל הקשור לקרבות אוויר. ברגע שיש לך מטוס 15־F זו עליונות טוטאלית. בראייה היסטורית, הכנסנו נוקאאוט. וכשאתה רוצה להרוג מישהו, תן לו מכה כשהוא קטן. הם קיבלו חזק על הראש".

בן אליהו, שלעתים משמש כפרשן, התנדב להסביר: "בספורט מגרש המשחקים הוא קבוע, במלחמות לא. במלחמת לבנון קרו שני דברים דרמטיים: הראשון, הבשילה מערכת הירי ממרחק. הרי טילי הנ"מ נמצאים על הקרקע והם מייצרים מין כיפה כזו במרחק של עד 30 ק"מ. אם אתה נכנס לתוכה, אתה חשוף לפגיעה. ואם לא נכנסת, בעצם שינית את כללי המשחק. 

"ומה היה באוויר? עד אז כדי שתתרחש הפלה צריך היה להפגיש בין המטוסים. הטייסים היו עיוורים, הבקרה הייתה מכוונת אותם. כעת היינו יכולים להסתובב מעל קו החוף בלבנון ואף אחד לא סיכן אותנו. לא היו טילים ולא מטוסים. כשהמטוסים הסוריים המריאו ראינו אותם על הרדאר עוד לפני שחצו את הגבול. הם לא ראו. לא היו להם מערכות כמו שלנו. כבר שם התחלנו ליירט אותם".

פלדשו: "חצי אורגזמה". 

מלניק: "למה חצי?".

פלדשו: "בעצם הרבה יותר, זה אדרנלין".

צינקר: "יש מסורת, ממלחמת העולם, שאחרי שאתה מפיל אתה בא ועושה רול ניצחון כזה".

סא"ל מיכה: "אם תפיל, ייתנו לך".

לאנשי ה־15־F יש מלא סיפורי קרב. צינקר יכול לכתוב ספר איך המטוס שלו התחזה לפנטום פראייר והפיל בפח מיג 25, הטייס הראשון בעולם שעשה זאת. "הייתה טייסת רוסית בסוריה שכל הזמן ניסתה להפיל פנטום שלנו שצילם את הגזרה", הוא סיפר, "אחרי ההפלה, במשך שישה חודשים הרוסים קורקעו, כי הם לא הבינו מה קרה. עלה מטוס שיצא ליירט פנטום ולא חזר".

רק שעם כל סיפורי הגבורה, כשמעלים את מבצע "אופרה", הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ביוני 1981, משהו שם נסדק. עד היום כואב לטייסים הוותיקים שאת התהילה ההיא לקחו מהם טייסי ה־16־F והם רק נקראו לעבוד בחיפוי.

צלניק, שהיה אז מפקד הטייסת, נזכר כמה נלחם כדי להיות בכוח שמפציץ וכמה טייסים רצו להיות שייכים לחבורה המצומצמת שהייתה בסוד העניין. הנושא הגיע עד לרמטכ"ל, ואיתן בן אליהו, שכבר היה בתפקיד אחר, הלך למפקד חיל האוויר ואמר שלא יכול להיות שהוא, מקים טייסת 133, לא ישתתף במבצע. הוא צורף כמובן.

"כדי לצאת למבצע, לכאורה הייתה לנו בעיית מכלי דלק, אז הלכתי ושאלתי מה צריך לעשות כדי לפתור אותה", צינקר נזכר. "מטה חיל האוויר לא היה בטוח שאפשר לפתור את הבעיה בזמן. שלחנו טכנאים לתעשייה אווירית כדי לעזור, אבל המכלים הגיעו רק כמה חודשים לפני המבצע. חיל האוויר, בצדק, לא רצה לקחת צ'אנס וה־16־F יצאו כשהם היו ממש על קצה הדלק. תקלה הכי קטנה והיה יכול להתפתח סיפור קשה. התאכזבתי, הייתי ממורמר. לא יכולתי לדבר עם אף אחד, כי המבצע היה סודי ביותר. התאמנו כאילו אנחנו הולכים לתקוף".

אם זה לא מספיק, כשהגיע לאימון בארצות הברית לקחו את צינקר לשיחה עם מזכיר ההגנה האמריקאי קספר ויינברגר, שרצה לדבר איתו על הפצצת הכור.

"הוא אמר ‘יש לי שתי שאלות אליך'", צינקר נזכר. "הרי האמריקאים חשבו אז שהם יודעים הכל והוא התפלא ‘איך הסתרתם מאיתנו את האימונים?' עניתי ‘אנחנו טסנו, תשאל את האנשים שלך איך הם לא ראו'. הוא שאל אותי ‘באיזה נשק מתוחכם השתמשתם?', לא הבנתי על מה הוא מדבר. אני יודע שהשתמשו בפצצות רגילות. הוא המשיך, ‘אתה יכול להגיד את האמת, אנחנו בני ברית. הרי אם זו המטרה וכל הפצצות פגעו בה ואחת לא, זה סימן שהנשק החכם סטה ממסלולו'. אמרתי לו ‘זו הייתה החטאה'".

סא"ל מיכה שמע כבר את הסיפורים. הוא טייס מ־1998, אבל כמו חבריו אף פעם לא השתתף בקרב אוויר משום שהאחרון היה ב־1985. "אף אחד מאיתנו לא היה גומר היום קורס טיס", בן אליהו ביקש להצטנע, "הם יותר מוכשרים מאיתנו, הם מגיל קטן מתמחים במכשירים".

פלדשו הרגיע: "המל"ט יתפוס בסוף את מקומם של המטוסים האלה. האדיר (35־F) יהיה המטוס האחרון. בסוף יכניסו אותי לאיזו ואזה ויספרו ‘זה היה פעם טייס קרב'. זה ייגמר, חבר'ה. בעוד 20 שנה, עוד 30, אבל ייגמר".

צינקר סירב להקשיב לתחזיות: "אין סיכוי. תמיד יהיה חוד החנית, היחידות המובחרות, כי בסוף צריך החלטה של בן אדם".

סיימון, שעזב את הצבא בגיל צעיר יחסית בגלל בעיה בריאותית, סיפר כי לפני שבע שנים היה באזכרה לזכרו של רס"ן גיא גולן, טייס שנהרג ב־1979. הוא שמע שם שיש כוונות לסגור את הטייסת, לסיים את פרק ה"בזים", מטוסי ה־15־F. "אני לא חושב שבהיסטוריה של התעופה היה מטוס קרב שנשאר בחזית 40 שנה כמוביל", הוא אומר.

סא"ל מיכה הרגיע את הנוכחים: "הטייסת אומנם בת 40, אבל היא לא חווה את משבר הגיל. היא חוותה אותו בסביבות ה־30. אז באמת היו דיבורים על סגירה, אבל היום מדברים על הארכת השימוש במטוס עד 2030. הוא יטוס כמעט 70 שנה, אין לזה אח ורע. עדיין, מכל מחזור מביאים אלינו את הטייסים הטובים ביותר".