אמו של מפקד הטנק שנפל לפני עשור: "היה נחמד אם גלעד שליט היה מגיע לאזכרה"

יום ראשון, 25 ביוני 2006, נראה די שגרתי. נלי ברק התעוררה מוקדם והביטה בפניו המודאגות של בעלה, דודי, שהתקשר לאחד מבתי החולים בארץ. הוא שמע ברדיו כי כוחות צה"ל נתקלו במחבלים שחדרו דרך מנהרה לאזור כרם שלום, והתעניין אם שמו של בנם, סגן חנן ברק, נמצא ברשימת הפצועים. נלי חייכה וביטלה את דאגתו. הרי יומיים קודם לכן התקשר הבן וביקש מאמו כי תכין לו עוגת גבינה משום שהוא מגיע בשבת הקרובה.

דודי נרגע ויצא מהבית, ואילו נלי לבשה שמלה פרחונית עולצת והתיישבה ליד הדלפק במטבח, למעין רגע של שלווה לפני היציאה לעבודה. היא לגמה באטיות מכוס הקפה, ראשה היה ריק ממחשבות. הטלוויזיה, באופן חריג, הייתה כבויה. גם העיתון נותר סגור. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדו שלושה קציני צה"ל. עיניה של נלי נפערו ומפיה נפלטה רק מילה אחת. “לא", היא זעקה בעוצמה וטרקה את הדלת. רק כעבור כמה שניות פתחה אותה שוב כשרגליה כושלות.

עשר שנים עברו מאז אותה בשורה. הטרגדיה האישית הפכה גם לאחת הפרשות הביטחוניות המוכרות במדינה עם חטיפתו של גלעד שליט. באותו בוקר חדרו לישראל שבעה מחבלים, ושניים מהם הגיעו בהיחבא לטנק של חנן והרגו אותו ואת הנהג פבל סלוצקר. הטען רועי אמיתי נפגע ואיבד את ההכרה, ואילו שליט ששימש כתותחן יצא מהטנק ונלקח בשבי. כחמש שנים אחר כך הוא הוחזר לישראל בעסקת שבויים שנויה במחלוקת, תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים ומתכנני פיגועים.

גם השנה תגיע נלי לאזכרת בנה בערד, העיר שאותה עזבה לפני כשלוש שנים לאחר מותו של בעלה מדום לב. היא תשב על כיסא פלסטיק לבן ותבהה במשך דקות ארוכות באבן הבוהקת הנושאת את שמו של חנן. כמו באזכרות האחרונות, תישא בתה, עטרה, דברים לזכרו של חנן ותספר לו על הגעגועים ותחושת ההחמצה שמסרבים להרפות. לאחר הטקס, שאליו מקפידים להגיע חבריו של חנן לשירות וכמה מפקודיו לשעבר, יציג אחד מהם סרטון מיוחד, המגולל עשור של כאב.

רק אדם אחד, כנראה, יבלוט בהיעדרו גם השנה. מאז שחרורו משבי חמאס, הגיע שליט לאזכרה הראשונה של חנן, ואחר כך נעלם. הוא אינו מגיע או מתקשר גם בימי הזיכרון לחללי צה"ל, אף על פי שחנן השקיע בו את מרצו, טיפח אותו ונאבק כדי להפוך אותו ללוחם.

מפריע לך שנראה כאילו גלעד השאיר את הפרק הזה מאחוריו?

“באיזשהו מקום, כן. אני יכולה להבין את הרצון שלו להתרחק קצת מהטראומה ולבנות את חייו מחדש, אבל נראה לי שהוא התנתק מספיק. עברו חמש שנים, שבהן שיקם את עצמו ויצא ללימודים, אז להגיע לאזכרה פעם בשנה לא נשמע לי מורכב. הרי חיילים אחרים של חנן מגיעים מדי שנה פעמיים. אפילו רועי שנפצע בתקרית מקפיד להתייצב ליד הקבר למרות הקושי הנפשי ואף על פי שאין לו רכב".

מי יודע, אולי הוא יפתיע עם ציון עשור למותו של חנן ולחטיפה.

“אם גלעד יגיע לאזכרה, זו בהחלט תהיה הפתעה מבורכת מבחינתי, וכל הבא ברוך הבא. עם זאת, היום כבר לא אכפת לי. אני לא כועסת, רק כואבת. מי שרוצה מוצא את הדרך להגיע, לכבד או לשמור על קשר".

מה תאמרי לחנן מעל לקבר?

“אני לא מתכננת כרגע להכין נאום מיוחד, אבל אולי אשנה את דעתי. עם מותו של בעלי לפני ארבע שנים, ומאז שאני עוברת טיפולי דיאליזה, אין לי כוחות נפשיים ופיזיים. הישיבה מול הקבר הופכת להיות קשה יותר משנה לשנה".

הצעצוע המשפחתי

חנן, שטרם הספיק לחגוג 21, גדל בערד כבן זקונים של נלי ודודי ואח לשי ועטרה. הוא היה ילד חייכן ושקט, שהעריץ את אחיו הגדולים ממנו ביותר מעשר שנים. כשהיה בן 3 חווה חנן את המפגש הראשון עם הטנקים כאשר הגיע עם הוריו לסיום המסלול של אחיו. הרגע שבו כיסה את אוזניו בבהלה, למשמע שקשוק זחל הטנק, הפך לאחת הבדיחות הפנימיות של המשפחה. “כל אמא תאמר את זה על הבן שלה, אבל חנן באמת היה נשמה טובה", מספרת נלי. “כילד הוא הצטרף לטיולים שארגנתי כרכזת קליטה במועצת הפועלים בערד, ותמיד היה ממושמע. לא הרים קול, לא ברח, לא התפנק".

כשבגר היה חנן תלמיד ממוצע, אולם בלט מיד בכישרון הציור שלו ובאהבתו הגדולה לספורט. הוא הפליא בריקודי סלסה והיפ הופ לצד יכולות מרשימות בכדורגל, כדורסל ושחייה.

“במשפחה התייחסנו אליו כמו אל צעצוע, כי הוא נולד 15 שנה אחרי אחיו הגדול", מחייכת נלי. “הפעם הראשונה ששמתי לב שהתבגר הייתה כאשר היה בכיתה י' והחליט לגלח את ראשו לאות הזדהות עם שי שחלה בסרטן. הפעם השנייה שבה הבחנתי בהתבגרות הייתה בצבא. כבר בהתחלה הוא הצהיר שילך בדרכם של שי ועטרה, שהייתה מדריכת שריון, אבל קיבל זימון לקורס טיס. בסיום המבדקים אמר לו הרופא שיש לו בעיה קלה בעיניים, וחנן שמח לעבור לטנקים".

בנובמבר 2003, לאחר שסיים את התיכון במגמת מדעי החברה, התגייס חנן לצה"ל. את הטירונות והמסלול של השריון הוא סיים כחייל מצטיין, והמשיך לקורס מפקדי טנקים. כשסיים, התקבל מיד לקורס קצינים. כשבוע לפני שהוענקה לו דרגת סג"מ החליט חנן לפרוש מיוזמתו ובניגוד לעצת מפקדיו.

“באותם ימים בעלי עבר ניתוח לב", מסבירה נלי את הצעד הלא שגרתי של בנה. “ראינו שהמצב הבריאותי של דודי משפיע על חנן. הוא אמר למפקדיו שבמצב הזה הוא לא יוכל להפוך לקצין טוב וביקש לפקד על טירונים במשך מחזור אחד. הופעל עליו לחץ לא לנשור מהקורס, אבל חנן היה עקשן. האגו לא שיחק אצלו תפקיד, אלא רק היכולת שלו להיות אחראי על חיים של חיילים. צוות הטירונים שעליו פיקד באותם ימים נמצא איתנו בקשר עד היום. אחרי שחנן נהרג הם הביאו לי את הצפרגול, אות הטנקיסט שקיבל כמצטיין, ואחר כך העניק אותו לאחד מהם. הם היו טירונים לא קלים שהפכו ללוחמים מצטיינים".

כשסיים את המסלול עם הטירונים, יצא חנן להשלמת קציני שריון וסיים את הקורס בפברואר 2006, ארבעה חודשים לפני שנהרג. הוא שובץ כמ"מ בגדוד רשף של חטיבה 188, ואחד התנאים שהציב היה לבחור בעצמו את צוות הטנק שלו, הכולל נהג, תותחן וטען. יחד עם הצוות, שכלל את גלעד, נשלח חנן לפעילות מבצעית על גבול עזה במטרה לסכל פעילות חבלנית.

“כשהגיע לשבתות בבית, הוא דיבר על חייל סגור ומופנם, שנקרא גלעד שליט, ועד כמה חשוב לו להפוך אותו ללוחם", נזכרת נלי. “חנן היה קצין וג'נטלמן שהקפיד בכבוד האדם ועשה הכל כדי שהצוות שלו יצליח ויהיה מגובש. כבר בהתחלה הוא שבר איתם דיסטנס כאשר שם לטאה על הראש, כאילו הוא לא יודע שהיא שם, ובא ככה לדבר עם החיילים".

היה ער

2006 הפכה לאחת השנים המורכבות בתולדות ישראל, שבמהלכה פרצה מלחמת לבנון השנייה. לאחר תוכנית ההתנתקות גבר ירי הרקטות מעזה לישראל, ובתגובה ירה צה"ל פצצות מהאוויר ומהיבשה. כוחות חי"ר, הנדסה ושריון שהו באופן תדיר ליד גדר המערכת בניסיון למנוע חדירות של מחבלים מרפיח. בימים שלפני החטיפה הצטברו ידיעות מודיעיניות על כוונה לבצע פיגוע באזור כרם שלום, כולל אפשרות לחטיפה. בעקבות ההתרעות, הוחלט לתגבר את הגבול בטנקים ובמארבים שבוצעו על ידי לוחמי היחידה המיוחדת יהל"ם. חנן וצוותו שהו בגזרה החמה, אולם ביום שבת בלילה, 24 ביוני, הם הוזזו לנקודה אחרת הממוקמת כקילומטר וחצי מצפון–מזרח לכרם שלום ומרוחקת כ–20 מטר מהגדר עצמה.

על פי תחקיר שערך צה"ל, חנן וצוותו היו אמורים לשהות בעמדה לאורך 12 שעות. כ–200 מטר מהם הוצב כוח מארב בנגמ"ש, אולם חייליו עזבו את המקום כחצי שעה לפני החטיפה. חנן וגלעד ישבו בכיסאותיהם בצריח הטנק, ואילו פבל הנהג ורועי הטען התחלפו במקומותיהם. כדי לאפשר ללוחמים מנוחה, עשה הצוות סבב שינה.

ביום ראשון, ב–4:45 בבוקר, יצאו שבעת המחבלים ממנהרה ארוכה שכ–800 מטרים ממנה היו בשטח של ישראל. הכוח התפצל לשלוש חוליות - שניים ניגשו למגדל התצפית, שניים לטנק של חנן ושלושה לנגמ"ש, שנמצא ריק מלוחמים. במקביל נפתחה ארטילריה מכיוון עזה, והטנק נפגע מפצצת מרגמה. חנן הורה לצוותו לצאת מהטנק ובדרכו החוצה קרא גם לגלעד, שישן בכיסאו. שנייה אחר כך נדם קולו. המחבלים שארבו מאחורי הטנק ירו לכיוונו ולעברו של פבל, תוך שימוש בנשק קל ובמטול אר־פי־ג'י, והרגו אותם במקום. מאחור נותרו רועי, שנפגע בריאותיו ואיבד את ההכרה, וגלעד שנותר בכיסא. לנוכח חוסר התגובה, טיפסו המחבלים על הטנק והשליכו פנימה שלושה רימונים. מיד אחר כך יצא גלעד החוצה כשהוא פצוע באורח קל בידו. נשקו האישי נותר מיותם מתחת למושב התותחן.

במהלך התקרית הוזעקו לגזרה כוחות נוספים. הם הבחינו במספר דמויות הצועדות לכיוון רפיח וירו לעברן, אולם לא פגעו בהן. היו אלה חמישה מהמחבלים והחייל הישראלי שנעלמו בשטח הרצועה. בסריקות שערך צה"ל בגזרה נמצא האפוד של גלעד כשהוא תלוי על הגדר ובו פגיעות מרסיסי רימונים.

תוצאות האירוע היו קשות מבחינת צה"ל. שני חיילים הרוגים, ארבעה פצועים וחייל חטוף. מאחור נותרו גם שתי גופות של מחבלים שחוסלו על ידי לוחמי גדוד הסיור המדברי. במסקנות התחקיר נכתב כי המחבלים הפגינו יכולות מבצעיות גבוהות, תוך שימוש בנשק מתקדם. הם הצליחו להסתיר את פתח המנהרה ולהפתיע את החיילים, אף שאוגדת עזה סיכלה באותה תקופה עשרות פיגועים וניסיונות חדירה לישראל.

בנוסף צוין כי ריבוי מידע התרעתי גרם לקהות מסוימת בערנות המפקדים והחיילים, והעומס על הכוחות גרם לעייפות ולפגיעה בכשירותם. בניגוד להנחיות, לא בוצעה תצפית אחורית, והטנק נותר לבדו כשחלקו האחורי חשוף. “על פי עדויות חייליו ומפקדיו, עלה כי חנן היה מפקד ואדם מיוחד במינו, בעל מטען ערכי ייחודי מהבית, רצון לתרום ולהשפיע, ונכונות ללמוד ולהשתפר כל הזמן", נכתב בסיכום התחקיר. “כמפקד גילה חנן דבקות במשימותיו ויכולת ביצוע גבוהה תוך דאגה אמיתית וטיפול אכפתי ומסור בחייליו. חנן ביקש וחתר להיות תמיד בחזית הפעילות המבצעית הקרבית, שם מצא את מותו בקרב עם המחבלים".

כיצד הגבת לפרסומים כי הצוות של חנן ישן בטנק ולא היה ער למתרחש סביבו?

“אני יודעת שחנן היה ער, כי חברתו דאז, אורית, התארחה אצלנו בבית ודיברה איתו כמה דקות לפני התקרית. אף אחד לא מצפה מהחיילים להיות ערים לאורך 48 שעות רצופות ומותר לחלקם לישון בעוד האחרים נשארים ערים".

מפגש מרגש

השיחה האחרונה בין נלי לחנן התקיימה ביום שישי, יומיים לפני שנהרג. “זו הייתה שיחה שגרתית", מצטעפות עיניה של האם. “הוא אמר שהכל בסדר, שלא אדאג, אבל לא גילה לי שהוא ליד עזה. רק ביקש שאכין לו את העוגה שאהב. דאגתי, כי איזו אמא לא חוששת לבן החייל שלה? למרות זאת לא היו לי תחושות שמשהו רע עומד לקרות, בין היתר בגלל חלום שהיה לחנן כמה שבועות קודם לכן. הוא סיפר שבחלומו ראה את השטן מתקרב אליו, ואז שמע מאחוריו קול תפילה. ככל שהתפילה התגברה כך השטן הלך והתרחק, עד שנעלם לחלוטין. הייתה לי תחושה שיש על חנן שמירה אלוהית, וזה הרגיע אותי. אחרי שהוא נהרג חשתי מרומה".

עוד במהלך השבעה על מותו של חנן יצרה משפחת ברק קשר עם הוריו של גלעד, אביבה ונועם. עטרה הקפידה להגיע לעצרות ולצעדה שארגנה משפחת שליט, נלי ודודי הגיעו גם למאהל המחאה שהוקם מול בית ראש הממשלה בירושלים. נועם מצדו הגיע בתחילה לכל אזכרה של חנן. הסטטוס קוו בין המשפחות נשמר עד ל–18 באוקטובר 2011, יום השחרור של גלעד מהשבי. כשלושה חודשים אחר כך, ב–31 בינואר 2012, הגיעה משפחת שליט לביתם של נלי ודודי בערד, כשהיא מלווה באנשי צבא. גלעד נראה נרגש לפגוש את בני משפחת ברק וסיפר להם בכנות על כניעתו ועל תקופת השבי. “ראינו שלא קל לו, אז לא הכבדנו עליו בשאלות", אומרת נלי. “היה לי חשוב לראות את החייל שחנן פרש עליו את חסותו, וזה הספיק לי. גלעד סיפר ששוביו ניסו לשכנע אותו להתאסלם וששמע תחנות רדיו מישראל, וכך ידע שעומדים לשחרר אותו. הרגשתי שחנן שמר עליו בשבי גם לאחר מותו, לא הפקיר אותו לרגע".

חנן היה מסוגל להיכנע וליפול בשבי ללא קרב?

“לא נראה לי. זה לא הסגנון של חנן".

היה לך קל יותר לדעת שגלעד נלחם במחבלים שרצחו את הבן שלך?

“לא בטוח שהוא היה נשאר בחיים לספר את מה שקרה. זה היה גלעד נגד שני מחבלים, ולא התרשמתי שמדובר בטיפוס של לוחם. אני מאמינה שהוא נלחץ באירוע. גלעד היה ילד שניסה להינצל, ואין בלבי כל כעס עליו, רק הזדהות. בסופו של דבר אחד המחבלים לפחות וגם המתכננים חוסלו".

איך הרגשת כשגלעד שוחרר?

“שמחתי בשביל משפחת שליט, ולא פעם אמרתי שהייתי מוכנה להתחלף איתם. עם כל הקושי, לאורך חמש שנים הייתה להם תקווה. הם ידעו שגלעד חי ויחזור באחד הימים. לי לא הייתה התקווה הזו".

מתי נפגשת לאחרונה עם גלעד?

“ראיתי אותו בעיקר בתקופה שמיד לאחר שחרורו. חוץ מהביקור אצלנו בבית, הוא הגיע לאזכרה הראשונה מאז שובו מהשבי ולתחרות היאבקות על שמו של חנן. כשבעלי נפטר לפני ארבע שנים, גלעד הגיע גם לשבעה. מעבר לכך אין כל קשר בינינו ואני לא מתכוונת ליצור קשר ביוזמתי. היה נחמד אם הוא היה מגיע מדי פעם לאזכרה. אני מדברת מדם לבי ויודעת שחנן לא ויתר עליו כאיש הצוות שלו, אז הייתי שמחה לראות שגלעד מחזיר לו את אותה הערכה. גם שיחת טלפון שנתית תספיק".

בלי חלומות

מאז נפטר בעלה לפני ארבע שנים, עקרה נלי מהבית שבו גדל חנן ועברה לכפר סבא כדי להיות קרובה לעטרה ולשי. היא ארזה את בגדיו של חנן בשתי קופסאות קרטון, כיסתה את המדים בשקית אטומה ותלתה את תמונותיו על קירות הדירה החדשה. “אני לא נקשרת לחפצים, אבל נעים לי לדעת שהמדים שלו כאן", היא אומרת. “הזיכרונות מדודי ומחנן נמצאים אצלי בראש ולא מתחת למצבה".

את חולמת עליהם?

“לצערי לא. הייתי רוצה לחלום גם על הורי שנפטרו. רק פעם אחת, זמן קצר לאחר שחנן נהרג, הרגשתי אותו לידי. הייתי לבד בבית ושכבתי על המיטה כדי לנוח. עצמתי עיניים, אבל לא נרדמתי. פתאום שמעתי צעדים מתקרבים מהכניסה אל החדר ונעצרים ליד המיטה. זה היה רעש של נעליים צבאיות והרגשתי את חנן לידי. לא העזתי לפקוח את העיניים כי ידעתי שברגע שאעשה את זה הוא לא יהיה שם. רק אחרי שהשתרר שקט העזתי לקום מהמיטה. זה היה נשמע כל כך מציאותי ואני רוצה להאמין שחנן הגיע לבקר אותי".

נלי בטוחה כי בזכות חנן היא היום בחיים, כי הוא שומר עליה מלמעלה. כשלושה חודשים לאחר מותו היא ניגשה לקופת חולים בשל דלקת בדרכי השתן, אולם במקום לתת לה תרופה, החליטה הרופאה לשלוח אותה לאולטרה–סאונד. התוצאות הצביעו על גידול סרטני גדול בכליה. נלי הוכנסה לניתוח דחוף, שבמהלכו נכרתה הכליה ובלי שנשארו גרורות בגופה.

עם השנים התעייפה הכליה השנייה, ובשנתיים האחרונות מגיעה נלי לבית החולים מאיר בכפר סבא שלוש פעמים בשבוע כדי לקבל טיפולי דיאליזה. את הדרך הקצרה מביתה היא עושה ברגל, ועוצרת מספר פעמים למנוחה.

“מותו של חנן לא הוסיף בריאות לי ולבעלי", היא נאנחת ומתיישבת על ספסל בכניסה לבית החולים. “אני עדיין רואה מול עיני את בעלי שוכב על רצפת המקלחת אחרי שלקה בדום לב. הסבירו לי איך לעשות לו עיסוי לב עד להגעת האמבולנס, אבל זה לא עזר. כמו עם חנן, גם המוות של דודי נחת עלי בהפתעה, אף על פי שלא היה כל כך בריא. בכל שנה, באזכרה של חנן, אני מבקרת גם את הקבר שלו ונזכרת כמה החיים שלנו היו שונים לפני עשר שנים".

את מתכננת אזכרה שונה לציון עשר שנים למותו של חנן?

“אני יודעת שיוסי, חבר של חנן מקורס הקצינים, יקרין לנו מצגת, לאחר ה'קדיש' והנאום של עטרה. ליוסי יש בלבנו מקום מיוחד. הוא שמע לראשונה את שמה של אורית, שהייתה חברה של חנן במשך שנתיים, והיה עד לשיחות ביניהם. לאחר מותו, התעניין יוסי בשלומה של אורית, ומאז הם שמרו על קשר, שהפך אחר כך לרומנטי. לפני כמה שנים הם התחתנו ויש להם עכשיו גם ילד קטן. הם לא מפספסים שום אזכרה או יום זיכרון, והשנה הם יביאו גם את הבן".

קשה לך לחזות באורית ממשיכה בחייה?

“אורית הייתה תמיד חלק מהמשפחה. שמרנו על קשר הדוק ושמחתי על הקשר בינה לבין יוסי. עם זאת, לא הגעתי לחתונה שלהם כי הרגשתי שהנוכחות שלי עלולה להעיב על השמחה שלהם".

כשתהיי מול הקבר של חנן השנה, על מה תחשבי?

“תמיד אני תוהה איזה אדם הוא היה היום ואיך היו נראים חייו. אני מניחה שהוא היה נשאר בקבע מספר שנים ואחר כך משתחרר ויוצא ללימודי פסיכולוגיה, כמו עטרה. הם חלמו לעבוד יחד והיא תכננה להם קליניקה משותפת. המוות שלו הוא געגוע וכאב אינסופיים".

תגובתו של גלעד שליט או מטעמו לא התקבלה עד לשעת סגירת הגיליון.