הותר לפרסום: מסמכים שטרם ראו אור על פרשת "עסק הביש", שזעזעה את המדינה

יש כמה דברים תמוהים שעולים מהחלטת ארכיון צה"ל באמצעות משרד הביטחון לחשוף רק היום (חמישי) מסמכים שטרם פורסמו על "עסק הביש". אולי הדבר המדהים ביותר במסמכים החדשים היא העובדה שהמטה הכללי של צה"ל קבל סקירה רק כשלושה חודשים וחצי לאחר המקרה.

ב-1 בנובמבר 1954 כונס המטה הכללי ושני גיבורי הפרשה הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין וראש אגף המודיעין (אמ"ן) אלוף משנה בנימין גיבלי דיווחו על מה שקרה. דיין אמר על פי פרוטוקול הישיבה שנחשף כעת ונושא את הסיווג "סודי ביותר" כי "ברור שפה היתה לנו אחת התקלות הקשות לא רק מבחינה פוליטית, שרצינו לעשות פעולה והיא נכשלה, אלא שמבחינה מעשית האנשים האלה, לא עלינו יבלו שנים רבות במאסר". דיין טעה בהערכתו. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, שניים מהחברי רשת החבלה של המודיעין הישראלי שנעצרו במצרים, נדונו למוות והוצאו להורג בתליה כעבור שלושה חודשים, ב-31 בינואר 1955. שאר חברי הרשת אכן נדונו לתקופות מאסר ארוכות.

ולמרות זאת דיין סבר כי אין צורך שהמטה הכללי יחקור את הכישלון של היחידה שהפעילה את חברי הרשת – יחידה 131 של אמ"ן. "איני חושב שזה מתפקיד השולחן הזה לבוא ולחקור האם הפעולה היתה מצודקת או לא", אמר.

המטרה: למנוע מבריטניה לפנות את תעלת סואץ

דיין הסביר בהמשך כי מטרת הפעולה היתה לשבש את החלטת ממשלת בריטניה לפנות את בסיסיה בתעלת סואץ, לאחר שנשיא מצרים גמאל עבדול נאצר הורה על הלאמתה. "המטרה היתה לשבש את פינוי סואץ", הדגיש דיין, "על ידי פעולות שייראו כאילו נעשו על ידי המצרים ויביאו למתיחות בין המצרים לאנגלים".

"עסק הביש", שכונה גם בשם "הפרשה", היה לאחת השערוריות המודיעיניות ופוליטיות החמורות ביותר והמדוברות בתולדות מדינת ישראל, החל ב-16 ביולי 1954. באותו יום התלקח מתקן הצתה, שהוסתר בכיס מכנסיו של פיליפ נתנזון, אחד מחברי הרשת, שעמד להניח אותו בבית קולנוע באלכסנדריה. הוא נעצר ובהמשך עצרו המשטרה ושרותי הביטחון של מצרים 100 יהודים, שמהם 13 נחשדו כי היו חברי הרשת שפעלה בקהיר ובאלכסנדריה. הם הורשעו על ידי בית דין צבאי בעבירות של חבלה, אינפורמציה (הכוונה למסירת מידע, כלומר ריגול –י.מ.) וערעור המשטר. בתשובה לשאלת אלוף משנה יצחק רבין, אמר גיבלי כי "הבחורים הודו בכך וקושרים אותם עם שירות המודיעין הישראלי ישירות. מרבית הרשת נפלה". דיין הוסיף בהקשר זה כי "ממשלת ישראל תכחיש זאת, אך רק כלפי חוץ".

לפי הדיווח של גיבלי בישיבה, "באלכסנדרה ובקהיר קיימנו במשך שנתיים שלוש חוליות של ביצוע חבלה. עיקרם בחורים יהודים מצרים שהובאו לארץ למשך שישה חודשים עד שנה, קיבלו את האימונים וחזרו למצרים. האימון היה רב תוך הדגשה על בעיות חבלה מיוחדות, סידורי קשר על מכשירי אלחוט ועוד".

לטענת גיבלי, "התכניות שהם ביצעו כללו אובייקטים במצרים: משרדי דואר, בתי קולנוע ומשרד הספרייה האמריקנית באלכסנדריה". הוא הודה כי הוראת ההפעלה ששודרה לחברי הרשת "הושמעה בצינורות הקשר שהיו לנו ועד כמה שאני מבין היא התקבלה בצורה משובשת".

עדיין אין תשובה לשאלה "מי נתן את ההוראה"

גיבלי טען בישיבה כי קבל את ההנחיה להפעיל את הרשת משר הביטחון פנחס לבון. ראש הממשלה היה אז משה שרת, לאחר שבן גוריון פרש לקיבוץ שדה בוקר. דיין, שהיה בעת הפעלת הרשת סייר בארצות הברית, טען בדיון כי לא ידע על הוראת ההפעלה וחיזק את טענתו של גיבלי כי ההוראה הגיעה ישירות מלבון לגיבלי. לעומת זאת, לבון, שלא השתתף בישיבת המטכ"ל, הכחיש בתוקף בכל הזדמנות כי הורה לגיבלי לפתוח בפעולת החבלה במצרים. הסוגיה של "מי נתן את ההוראה" לא נפתרה עד היום.

במשך שנים אסרה הצנזורה על פרסום הפרשה או פרטים ממנה, ובתקשורת רק נרמז עליה באמצעות כינויים. לימים, בזכות עירנותו של ראש המוסד איסר הראל, התעורר חשד כי הרשת הוסגרה בידי מפעילה, איש יחידה 131 רב סרן אברהם (אברי) זיידנברג (אלעד), שזכה לכינוי "האדם השלישי. אלעד, שהצליח לעזוב בלי קושי את מצרים לאחר נפילת הרשת, הורחק מישראל כדי שיסכור את פיו, וזכה בתפקיד קוסם של נציג אל על בגרמניה. בשל התעקשותו של הראל הוא זומן בתואנת שווא לישראל ונעצר. בחקירתו, התעקש שלא הסגיר את הרשת אך לבסוף הורשע בעבירה של מגע עם סוכן זר ונדון לעשר שנות מאסר. בחקירתו הוא גלה כי גיבלי ומפקד יחידה 131 מרדכי בן צור, הורו לזייף מסמכים והדיחו אותו לעדות שקר כדי שהאשמה תיפול על לבון.

למרות זאת קיווה גיבלי ב-1958 שיקדמו אותו לדרגת אלוף וימנו אותו למפקד פיקוד המרכז, אך הרמטכ"ל חיים לסקוב, שהחליף את דיין, התנגד וכתב לשר הביטחון דוד בן גוריון: "לאל"מ גיבלי יש שם רע בצה"ל וכל עוד לא ינוקה שמו על ידי עובדות, יעמוד הדבר כמכשול בדרכו לעליה בדרגה". שמו של גיבלי לא נוקה וב-1961 הוא פרש מצה"ל בעקבות המלצת היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן.

אין במסמכים החדשים כדי להטיל אור חדש על הפרשה, שאלפי מאמרים וספרים כבר נכתבו אודותיה, ואין בהם שום גילוי סודות, ולכן נשאלת השאלה מדוע החליט ארכיון צה"ל לחשוף אותם רק עתה ולא, נניח, לפני שני עשורים.