הצל"שניק הכי מבוגר במלחמת לבנון ה-2 חוזר לרגעי הגבורה

לפני כשלושה חודשים הגיע אל"מ במיל' אבי (ברימו) כהן לרמת הגולן כדי להשתתף בעוד סיור הכרת השטח של קציני הגיס הצפוני. במשך דקות ארוכות תר מבטו אחר עומק הלבנון ועיניו בהו בשטח ההררי שהוריק באופטימיות ובהק תחת השמש. הוא הסיט במהירות את הזיכרונות הקודרים מקרב הסלוקי העקוב מדם, את ריח אבק השריפה שמילא את חלל האוויר, את המראות הקשים של הפצועים וההרוגים. מבחינתו, הפגנת רגשות והתמקדות בכאב מפחיתות מהמקצועיות הנדרשת ממנו כקצין הנדסה של הגיס, ששירת יותר מ־16 שנים מעבר לגבול.

ברימו נחשב לאחד מעמודי התווך של חובשי הכומתות האפורות. כמי שסייע לנטרל את אחד המחבלים מפיגוע הדמים בכביש החוף בשנת 1978, וכקצין שהקים את פלוגת ההנדסה והחבלה של צד"ל לאחר מבצע שלום הגליל, אף אחד לא הרים גבה כאשר החליט בגיל 49 להתנדב לכוחות צה"ל במלחמת לבנון השנייה. שלוש פעמים הוא צעד ברגל לאורך קילומטרים רבים כדי לפרוץ דרכי גישה ללוחמים, לחלץ חיילים או לפנות פצועים. בסיום הקרבות הפך ברימו לזקן המעוטרים של המלחמה, כאשר הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל על אומץ לבו, נחישותו ועמידתו במשימות תחת אש.

קשה לחלץ מברימו אמירות סנטימנטליות או אמוציות מוחצנות עם ציון עשור למלחמת לבנון השנייה. גם כאזרח מתמצים הווייתו וביטוייו בעולם הצבאי. “לא הייתי מצליח במשימה לולא רוח החיילים", הוא אומר בטון ענייני. “החלוץ שלפני המחנה הוא לוחמי ההנדסה, ההעזה שלהם היא זו שמביאה את הניצחון. לחיזבאללה כדאי להיזהר במלחמה הבאה, לא כדאי להם להיתקל בחיילי ההנדסה. הם לא ישאירו רק צלקות באדמת הלבנון אלא גם סימנים בגוף ובנפש של האויב".

איך אתה רואה את המלחמה הבאה, אם תהיה?
“השתתפתי בשתי מלחמות בלבנון ובשתיהן צה"ל חזר לישראל בלי להשיג את כל המטרות. קשה לי להשתחרר מתחושת ההחמצה, אבל אני מאמין שהפעם הבאה תהיה שונה. הקרקע בלבנון לא השתנתה מאז מבצע שלום הגליל, אבל האתגרים אחרים והטכנולוגיה השתפרה. לא תהיה בעיה לעמוד בכל היעדים בעזרת חיילי ההנדסה. הם יודעים כיצד לנצל את היתרונות והחסרונות של השטח בעת מלחמה".

כמי שרוב שירותו הצבאי היה מעבר לגבול, אתה מתגעגע ללבנון?
“הייתי שמח לפגוש את האנשים שאיתם עבדתי בצד"ל, את החבלנים שנפצעו ואת הקבלנים שסייעו לצה"ל לבנות ביצורים. כשנכנסתי ללבנון בפעם הראשונה ציפיתי שאחריה יהיה שלום, ואני מאוכזב שזה לא קרה. אני כואב על הלבנונים שנשלטים כל הזמן ומגלים בכל פעם שהבתים שלהם נמצאים באזורי קרבות. אני תוהה מתי יהיה להם ולנו שקט סוף־סוף ואז אוכל לבקר שם כאזרח".

כאן קודקוד

את ברימו לא מכירים בשם אברהם אלא בכינוי שהוצמד לו עוד כשהיה תלמיד בפנימייה החקלאית בכפר חסידים. אחת המחנכות כינתה אותו ללא סיבה על שם היסוד הכימי, ברום, והמורה לתנ"ך שינתה את האותיות לברימו. השם המשיך עמו לאורך התיכון והצבא, ובלבנון השנייה אף הוצמד לו במערכת הקשר הקוד “קודקוד ברימו".

הוא עלה לישראל בגיל 6 מאיראן, ומשפחתו נשלחה למעברה בגבעת אולגה. בתיכון חלם ברימו להתגייס לצנחנים, אולם כשהגיע לבקו"ם וראה את הציוד המכני ההנדסי שינה את החלטתו. את הטירונות החל בשנת 1976, לאחריה נשלח להקים ביצורים במיתלה ובמעבר הגידי בסיני. הוא יצא לקורס מ"כים ולקורס קצינים, ולקראת סיום ההשלמה החילית נתקל באחד הפיגועים הקשים ביותר שאירעו בישראל.

ביום שבת, 11 במרץ 1978, הגיעו לחוף מעגן מיכאל 11 מחבלי פת"ח, שעשו את דרכם בסירת גומי מנמל צור בלבנון. עם נחיתתם הם רצחו צלמת טבע, ולאחר מכן השתלטו על אוטובוס שהסיע משפחות ועובדי חברת אגד והורו לנהג להתקדם על כביש החוף לכיוון תל אביב.

במהלך הנסיעה ירו המחבלים לעבר מכוניות חולפות והרגו ארבעה אזרחים נוספים. כל ניסיונות המשטרה לעצור את האוטובוס הדוהר עלו בתוהו. רק סמוך לצומת גלילות, אז צומת הקאנטרי קלאב, הוחלט לירות בגלגליו. בתגובה פוצצו המחבלים את האוטובוס, שהפך למלכודת אש. לאורך דקות ארוכות התנהל קרב יריות מול המשטרה והימ"מ, שבמהלכו נהרגה ראש חוליית המחבלים, דלאל מוגרבי, וכן שמונה מחבריה. שניים נתפסו בחיים. בפיגוע הנחשב עד היום לרצחני ביותר נהרגו 35 ישראלים ונפצעו 71.

את ברימו תפס הפיגוע ביום שבת אחר הצהריים בעודו ממתין לטרמפ בצומת אולגה. “הייתי אמור להגיע להסעה שיצאה מירושלים לכיוון קורס שהתקיים במדבר יהודה", הוא נזכר. “פתאום שמעתי יריות והכדורים עברו מעלי. עצרתי ג'יפ אזרחי ונסענו אחרי האוטובוס, כשלידנו ניידות משטרה ומג"ב. הבנתי שמדובר באירוע עם מחבלים וחטופים".

ניסית לפעול בזמן שדלקתם אחר האוטובוס?
“לא העזתי לירות, כי חששתי שהאוטובוס יתהפך. לא שיערתי בהתחלה מהי עוצמת האירוע, ורק חשבתי איך לא אפספס את ההסעה לקורס ואם המפקדים שלי ידיחו אותי בעקבות האיחור".

הצלחת לראות את החטופים דרך החלונות?
“לא ראיתי אף אחד עד שהאוטובוס נעצר בצומת הקאנטרי. רצתי אליו ושמעתי את הפיצוץ מבפנים. הרעש היה מחריש אוזניים ואנשים קפצו מהחלונות. משום שאני איש הנדסה, לא חשבתי על חיסול מחבלים אלא איך אבדוק אם יש באוטובוס מטענים נוספים. פתאום ראיתי אמא מוציאה תינוקת דרך החלון ותפסתי אותה. היא הייתה בלונדינית ומתוקה, בערך בת שנתיים. שמתי אותה באמבולנס, וכשחזרתי לאוטובוס ראיתי אדם מתולתל לבוש במכנסיים כהים יוצא מהדלת. אנשים צעקו ‘מחבל, מחבל', והשוטרים כיוונו אליו את הנשקים. ניגשתי אליו ומיששתי את הגוף שלו כדי לראות שהוא לא נושא חגורת נפץ. כשסיימתי, כוחות הביטחון לקחו אותו".

לא חששת להיפגע בחילופי היריות?
“למדתי להסתער ולחתור למגע ולא לחשוש לעצמי. כשהאירוע הסתיים מסרתי עדות במשטרת ירושלים והמשכתי לבסיס. בדרך חשבתי על הילדה הקטנה ותהיתי אם היא נפצעה. החלום שלי הוא לאתר אותה. אני חושב שהמשפחה שלה התגוררה אז במצפה ליד כרמיאל. הגעתי פעמיים לאזכרה בכביש החוף, אבל היא ואמה לא היו שם. אולי לא הצלחתי לזהות אותן בחלוף השנים".

פנס ביד

שלושה ימים לאחר הפיגוע בכביש החוף, נכנס ברימו לראשונה ללבנון, במסגרת מבצע ליטני, ולקח חלק בפתיחת צירים בתל שרייפה ובמרג' עיון. לנהר הליטני הוא חזר גם בשנת 1981 כמ"פ צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) בגדוד המחץ.

“נכנסנו מדי פעם למובלעת הנוצרית עם ג'יפים ומכוניות צבועים באפור, כדי שלא יזהו שמדובר בצה"ל, וניקינו את השטח ממוקשים. בתפקיד הזה תפסה אותי מלחמת שלום הגליל, והמשימה שלנו הייתה לפרוץ לסיירת גולני את הדרך לבופור. במהלך הקרבות בנינו מחפורות, גררנו טנקים פגועים והקמנו ביצורים ומוצבים. נשארתי בלבנון חודשים רבים לאחר המלחמה, והפלוגה פינתה שלגים בחורף ואפילו בנתה שדה תעופה מאולתר בדאמור".

גם כסמג"ד 601 שהה ברימו בלבנון עד לנסיגה לרצועת הביטחון. בשנת 1986 יצא ללימודים בפו"ם, לאחריהם מונה לקצין הנדסה ביק"ל, יחידת הקישור ללבנון. “זו הייתה תקופה מאתגרת, במיוחד ההקמה של פלוגת החבלה בצד"ל", הוא מסכם. “הלבנונים ידעו להבחין בשינויי הקרקע טוב ממני והכירו כל אבן ושיח. אנחנו לימדנו אותם איך לגשת למטען ולפרק אותו".

בשנת 1990 לקח ברימו אתנחתא מלבנון ויצא להדריך בקורס מ"פים. כעבור שנה חזר לצפון כקצין הנדסה אוגדתי, וממשרדו בבירנית ביצע גיחות קצרות אל מעבר לגבול.

במהלך השנים יצרת קשרים אישיים עם תושבים מלבנון?
“בוודאי. בניתי בדרום לבנון מפעל בטון שנועד לסלילת צירים וניהל אותו לבנוני בשם חנא חורי. היום יש לי קשר רק עם אנשי צד"ל שמתגוררים בישראל. שלושה גדודים שלהם היו תחת אחריותי בתקופה שבה שירתי כסמח"ט ביק"ל ועד לפינוי הסופי מלבנון בשנת 2000".

שש שנים נוספות התנתק ברימו מלבנון. הוא יצא ללימודי תואר שני, שירת שנה באוגדת עזה ובסוף 2002 השתחרר מצה"ל בדרגת סא"ל. עם תחילת תקופת ההתנתקות הוא שימש כאחראי על פינוי הציוד של המפונים מטעם משרד הביטחון ועל הריסת בתיהם שנותרו מאחור. ב־12 ביולי 2006, רגע לפני שסיים את תפקידו, אירעה חטיפתם של שני חיילי המילואים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

“שמעתי את הדיווח ברדיו במשרד בקסטינה וגירד לי באצבעות", הוא אומר. “התקשרתי להנדסה בפיקוד צפון, אמרתי שאני מכיר את האזור, אבל ענו לי שלא צריך עזרה. ישבתי בבית ואכלתי את הלב. מלחמת לבנון השנייה פרצה ואני אפילו לא עושה מילואים. כשלא יכולתי יותר, התייצבתי בפיקוד והודעתי שהגעתי כדי להישאר. קיבלו אותי לצוות ייעוץ וחשיבה שנקרא ‘היום שאחרי' וכלל שישה קצינים במילואים. כבר בהתחלה אמרתי שצריך לכבוש את הבופור ואת רכס פארון ע'נדוריה כדי שנוכל לשלוט משם על הרמה ודרום לבנון. כמה ימים אחר כך נכנסנו לישיבה עם האלוף אודי אדם והוא אמר שהרעיונות שלנו לא רלוונטיים כאשר צוות של שריון וחי"ר מאוגדה 162 תקוע כבר ארבעה ימים בלי אוכל ומים משום שלוחמי ההנדסה לא מצליחים להגיע אליהם".

ברימו יצא מהישיבה מוטרד. ההערה של האלוף פגעה בו אישית. כששמע שהצוות התקוע נמצא באזור מכון המים שליד הכפר טייבה, חמישה ק"מ ממטולה, החליט לצאת לשטח. “הודעתי באוגדה שאגיע ללוחמים תוך יום, וביקשתי שלושה טנקים ושלושה טרקטורים", הוא מספר. “פעלתי הפוך מהניסיונות שנעשו. צוותי החילוץ העדיפו לפלס דרך בשטח, מחשש למטענים על צירים ראשיים, מה שגרם להתקדמות אטית ולמחסור בדלק. בהנדסה אני מלמד אחרת. יותר קל לפתוח ציר קיים מאשר לפרוץ חדש, וככה עשיתי".

ביום רביעי, 2 באוגוסט 2006, נכנס ברימו שוב ללבנון. מזג האוויר הלוהט והעלטה לא הרתיעו אותו. הוא התקדם בצעדה רגלית לבדו, ללא שכפ"ץ ועם פנס בידו, כאשר מצדדיו שני טנקים ומאחוריו הדחפורים. “הייתי גאה בלוחמי המילואים שהתלוו אלי", הוא מפרגן. “הייתה להם מוטיבציה ותעוזה. בזכותם התרכזתי רק בדרך. כשהגענו לגשרון הבחנתי במטען ועקפתי אותו. דחפור אחד הידרדר לשדה מוקשים ליד רב א־תלתין והיה צריך לחלץ אותו".

המסע שהחל בשמונה בערב הסתיים למחרת בארבע בבוקר. הצוות התקוע הגיב בהפתעה למראה חיילי ההנדסה, אולם השמחה נמשכה זמן קצר. דקות ספורות לאחר הגעתם הפגיזו אותם המחבלים בטילי סאגר. ברימו זיהה את מקור הירי וכיוון לעברו את אחד הטנקים. מיד השתרר שקט.

רק קיללתי

את השבת העביר ברימו במכון המים, כשבמקביל לתקלות בטנקים הוא התמודד עם אחד הלוחמים שלקה בהלם קרב והתחנן שיוציאו אותו מיד מלבנון. את הדרך חזרה לישראל הוא שוב עשה ברגל.

איך היה לחזור לפנים לבנון אחרי שש שנים של ניתוק?
“לא חשבתי על זה במהלך המשימה, אבל בדרך הבחנתי באלמנטים שבניתי בעבר. לוחמי ההנדסה מכירים את תוואי השטח דרך הרגליים ומותירים חותם באדמה. אם אפרוץ מנהרה, היא תישאר שם אלפי שנים".

מיד עם חזרתו לפיקוד צפון שמע ברימו כי צה"ל מתכנן להגיע לרכס פארון ע'נדוריה ולליטני. “הצעתי תוכנית קרב שונה, ובהתחלה אמרו לי שאי אפשר כי קיימת שם שמורת טבע", הוא אומר. “בתמימותי עניתי שזה מצוין, כי נוכל לאסוף לחיילים אבטיחים וענבים, אבל אחר כך הבנתי שמדובר בקוד לאזור שורץ מחבלים. הבכירים קיבלו את הרעיון שלי להתקדם דרך ואדי, והפעם נכנסתי עם כוח מסודר מגדוד 605 ועם המג"ד אושרי לוגסי, היום קצין הנדסה ראשי. הייתה לי הרגשה שזו המשימה של חיינו".

בערב 8 באוגוסט נכנס הכוח ללבנון כשפניו לכיוון נחל הסלוקי, יובל של הליטני. הם חנו בכפר רב א־תלתין ולמחרת בצהריים התקדמו 15 ק"מ פנימה. גם הפעם צעד ברימו ברגל. הגזרה הייתה שקטה, וקולות הירי נותרו ברקע. “היה חם וצעדתי בעלייה משופעת בסלעים, אבל הרגשתי בעננים", הוא מחייך. “40 חיילים ליוו אותי ולא חששתי מכלום. בדרך נפלנו על מקשה של אבטיחים וזה הצחיק אותי. כשנכנסנו ל'שמורת הטבע' הבחנו במנהרות של המחבלים, אבל הם ברחו כשראו אותנו והשאירו מאחור חומר מודיעיני ועשרות קטיושות. בסביבות השעה שבע בערב הגענו ליציאה מהערוץ, ממש ליד הסלוקי, ואז אושרי קיבל הודעה על הפסקת אש מתוכננת ולכן אנחנו מתקפלים לאחור".

שמחת?
“הייתי מאוכזב. כל הדרך החוצה קיללתי. החזירו אותנו רגע לפני שתפסנו שליטה על הגזרה. ידעתי שמדובר בהחלטה מסוכנת, כי המחבלים למדו את הדרך שעשינו. אמרתי לרמטכ"ל דן חלוץ שהשארנו מאחור שטח הפקר".

יומיים אחר כך, ביום שישי, יצא ברימו למנוחה בישראל. לקראת הערב, בעודו מתארגן לתפילה בבית הכנסת, הגיע הטלפון שהחזיר אותו ללבנון. ב־11 באוגוסט בלילה הוא שוב עשה את אותה דרך ארוכה לכיוון הסלוקי, הפעם בתוך נגמ"ש, מלווה בכוחות שריון וחי"ר. כשהגיעו לערוץ הנחל, נתקלו הלוחמים במטח של טילים ובהתנגדות עזה של חיזבאללה, שהתכונן לבואם.

הקרב נחשב לאחד הקשים בלבנון השנייה, והיה הוראה של הדרג המדיני רגע לפני כניסתה של הפסקת האש לתוקף. הבלבול בשטח היה בשיאו. בעוד הטנקים עושים את דרכם, ניהלו לוחמי חטיבת הנח"ל קרבות קשים מסביב לסלוקי בלי לדעת שתפקידם לאבטח את השיירה המשוריינת. ברגע שהטנקים חצו את הערוץ הם ספגו פגיעות קטלניות מאש נ"ט. ברימו ולוחמי ההנדסה חילצו פצועים והרוגים מתוך התופת, בעודם מנסים לגרור את הטנקים הפגועים.

המשימה הושלמה למרות האבידות הכבדות, באיחור של מספר שעות.

“זה היה טירוף", אומר ברימו בשקט. “טנק אחד איבד קנה, דחפור התהפך וכולם יורים עליך תוך כדי פינוי פצועים. הקרב הוכרע לטובתנו, אבל המטרה הסופית לא הושגה. לא השמדנו את כל תשתית המחבלים. עשר שנים אני מתכונן למלחמה הבאה בתקווה שהתוצאה תהיה שונה".

ברימו, נשוי ואב לשני ילדים, משמש כיום כאחראי על הבינוי ברשות המעברים היבשתיים במשרד הביטחון. לאחר מלחמת לבנון השנייה הוא גויס למילואים כקצין ההנדסה של הגיס הצפוני, אף על פי שגילו נושק כיום ל־60. גם במבצע צוק איתן התנדב ברימו לצה"ל ולימד את חיילי גדוד מבקיעי המרכז כיצד להשתמש במקדחים החדשים לגילוי מנהרות. הוא חבר אליהם ללחימה ובסיומה קיבלה היחידה את צל"ש הרמטכ"ל. “זו הייתה גאווה", משוויץ ברימו. “החיילים היו מעולים ועבדו תחת אש טילים ולמרות שהיו להם 11 פצועים".

התרגשת עבורם כפי שחשת כאשר קיבלת את הצל"ש האישי בעקבות פעולותיך בלבנון השנייה?
“זו הייתה הפתעה עבורי, לא התנדבתי למלחמה כדי לקבל עיטור. חשוב לי שהצעירים המתגייסים כיום להנדסה יידעו שלמבוגרים של החיל יש מה להנחיל להם. חשוב שיתגאו בשירות שלהם, כי הם אלה שפורצים את הדרך ומפנים את המכשולים ללוחמים אחריהם".