גיבוריו האמיתיים של קרב הצליחה הם התמסחים. אילו היו כלים 'יד שנייה' אלה עשויים זהב טהור ומשובצים ביהלומים, עדיין ערכם מגיע לאלפית הפרומיל של ערך תרומתם להצלחת קרב הצליחה ולהכרעת המצרים". במילים אלו תיארו האלוף (בדימוס) ג'קי (יעקב) אבן, סגנו של אריק שרון במלחמת יום הכיפורים והאחראי לניהול מבצע הצליחה של תעלת סואץ, ואל"ם (בדימוס) שמחה מעוז, שהיה עוזרו של ג'קי בהקמת ראש הגשר וניהולו וזכה על תפקודו ב"אות המופת", את אחד הסיפורים ההרואיים והמרשימים של מלחמת יום כיפור. התיאור פורסם בספרם המשותף של השניים: "בנקודת הכובד - מצביאות בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים".
רוב הקרדיט על פלא התמסחים במלחמת יום הכיפורים מגיע לאל"ם (בדימוס) יגאל יניב, שפיקד במלחמה על גדוד התמסחים 634. במהלך הקרבות הייתה כוונה להדיחו, ואחרי המלחמה הוקפא קידומו לחמש שנים, אף שרוב מפקדי צה"ל, גם הכושלים שבהם, קודמו בדרגה. לפי רעייתו, כוכבה, יגאל נָצַר את סיפורו הבלתי נתפס כמעט 43 שנים והתבודד איתו בגלל האופן שבו נהגו בצה"ל כלפיו. עכשיו, כשהוא מתמודד עם מחלה קשה וחשוכת מרפא, הוא מספר לראשונה, מערש דווי, כיצד הצליח צה"ל להפוך את קערת המלחמה על פיה ולצלוח את תעלת סואץ בזכות הגדלת ראש ובזכות הנכונות להפר פקודות ולהסתכן במשפט צבאי, במאסר ובזריקה מצה"ל.
גרוטאה, אבל לפניך
תורת הביטחון של ישראל התבססה מאז הקמתה על עקרון העברת המלחמה לשטח האויב. המטרה הייתה להרחיק את האויב מיד עם פרוץ הקרבות מהיישובים לאורך הגבול ולמנוע ממנו לנהל מלחמת התשה; להכריע אותו נקודתית ובמהירות, כי הכרעה כוללת של מדינות ערב נחשבה בעיני בן-גוריון לבלתי אפשרית, כפי שישראל למדה על בשרה במלחמת לבנון הראשונה. התפיסה גרסה כי ישראל תתקשה מאוד - בגלל משאביה המוגבלים ועקב היות צה"ל ברובו צבא מילואים - לנהל מלחמות סדירות, אינטנסיביות וארוכות כפי שמסוגלות לנהל ארצות הברית ורוסיה.
אלא שגם אחרי מלחמת ששת הימים לא שינה צה"ל את תפיסות הלחימה שלו, אף שהנתונים האסטרטגיים השתנו לחלוטין. התפיסה התבססה עדיין באופן מוחלט על העברת המלחמה לשטח האויב והזניחה לחלוטין את פיתוח תפיסת ההגנה. על רדידות מחשבתית זאת - של שר הביטחון משה דיין ושל הרמטכ"לים יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר ופקודיהם ועוזריהם במטה הכללי ובמשרד הביטחון - אנחנו משלמים עד היום.
במלחמת יום הכיפורים היה צורך לצלוח את תעלת סואץ כדי להעביר את המלחמה לשטח האויב העיקרי - מצרים. לישראל לא היו אמצעי צליחה. אומנם נשק הגנתי, לכאורה, כמו טנקים ומטוסים, ישראל יכלה לרכוש, אולם אף מדינה לא מכרה לה גשרים לצליחת מכשולי מים, שהם בעלי משמעות התקפית. גם לא "ידידתנו הטובה" ארצות הברית. צה"ל התחכם ורכש באנגליה דוברות המשמשות בנמלים לצרכים אזרחיים, והכשירן לצרכים צבאיים. אבל הדוברות לא סיפקו את חכמי צה"ל, כי הקמת גשר דוברות היא פעולה מסובכת וממושכת, ומפקדיו היו מעוניינים בגשרי סער. הפתרון נמצא בגרוטאות תמסחים.
תמסח הוא כלי רכב אמפיבי לצליחת נהרות, שפותח בעבור נאט"ו על ידי הגנרל הצרפתי ז'אן ז'ילואה ויוצר על ידי חברה גרמנית. לאחר שצבאות נאט"ו התאמנו בכלי במשך תקופה ארוכה, הם עברו לכלים משוכללים יותר והשליכו את התמסחים לגרוטאות. כך הן התגלגלו לידי צה"ל.
אל"ם (בדימוס) משה לשם פיקד במלחמת ששת הימים על פלוגת הנדסה של גדוד 603. ב־1971 הקים צה"ל את גדוד התמסחים, ולשם מונה למפקדו הראשון. "היה מדובר בג'נק תת־תת תחזוקה", מספר לשם. "החיילים האמריקאים ריסקו את הכלים. זה היה כלי אמפיבי מסובך מאוד, גדול יותר מאוטובוס, יושב על ארבעה גלגלים גדולים. הוא נסע כמו ברווז. קנינו מעל 60 חתיכות. מפעל 'מרכבים' לייצור אוטובוסים שיקם אותם בקניבליזציה. התחלנו מאפס.
הכלים פורקו לחלוטין. את המנועים שלחו לשיפוץ בארץ ואת הגוף ניקו והרכיבו מההתחלה. בתמסחים היו מערכות הידראוליות חשמליות־אלקטרוניות שסיבכו את החיים. הקמנו מחנה סודי במפרץ אמנון, מתחת לרכס כורזים בכנרת, והתחלנו להתאמן".
27 שעות ביממה
במלחמת ההתשה שאחרי מלחמת ששת הימים, פיקד יגאל יניב על פלוגת הנדסה שבנתה את המעוזים בקו בר־לב. האלוף ישראל טל פיקח על הבנייה. "הרעיון היה שהקירות יהיו עבים, ודרך החלונות יהיה אפשר לראות איפה המצרים וכך לירות עליהם אם יתחילו לתקוף", מספר יניב. "אבל לאחר שהושלמה בניית הקו התברר שאחרי ירי הכדור השלישי החדר מתמלא עשן ולא רואים כלום. כשבנו לא חשבו על אוורור, והעשן חנק את החיילים. לאחר שהמחדל הזה התגלה שמרו אותו בסוד כמוס כדי להסתיר את הבושה ואת הבזבוז האדיר של הכסף, וקיוו שאם המצרים יתקפו, אז ארטילריה וטנקים מאחור יבלמו אותם. המעוזים ישמשו רק לתצפיות. השחיתות חגגה שם: קבלנים הגישו חשבונות על 27 שעות עבודה ביממה, של כלים כבדים. מדובר בסכומי כסף עצומים".
מדוע הסכים צה"ל לשלם על חשבוניות מופרכות כאלה?
"כי רצו לסיים מהר את בניית הקו. אבל התברר שהמהירות מן השטן".
אחרי בניית קו בר-לב מונה יניב לקצין המבצעים של חיל ההנדסה ועסק בפיתוח גשרים. "האלוף ישראל טל ואל"ם דוד לסקוב החלו לפתח את גשר הגלילים", הוא משחזר. "טל החליט להעביר את תקציבי שיפוץ התמסחים לפיתוח גשר הגלילים. הרעיון היה שבמלחמה הבאה יצלח צה"ל את תעלת סואץ בגשרי סער גליליים, תוך זמן קצר מאוד, ובגשרי דוברות שיורכבו תוך זמן רב יותר. עשרים התמסחים ששופצו ושהיו כלי צליחת סער אמיתי ישמשו למעבר תעלות מים ממערב לתעלת סואץ".
לדברי יניב, בחיל ההנדסה נפוצה רכילות כי ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, ביקש בהתחלה לסלק את התמסחים מצה"ל ולהפוך אותם לגרוטאות, אבל מכיוון שהיה מעוניין לקבל את פרס ביטחון ישראל על פיתוח גשר הגלילים שלא הושלם, רקם "דיל" עם חיל ההנדסה: החיל ימליץ להעניק לו את הפרס, והוא יקצה מימון להחזקת 20 התמסחים.
באפריל 1973 מונה יניב למפקד גדוד התמסחים 634. לרשותו עמד גרעין סדיר קטן, שלא היה בו כדי להפעיל את התמסחים בזמן מלחמה. בכוננות "כחול לבן" לקראת המלחמה שהייתה צפויה לפרוץ במאי 1973 הוחלט להקצות לגדוד אנשי מילואים. יניב ראיין אנשי מילואים ובחר ב־100 מתאימים בעלי כישורים גבוהים. אך כשחלפה הכוננות באוגוסט חזר בו הרמטכ"ל אלעזר מההחלטה - והגדוד נותר שלדי.
כשבועיים לפני פרוץ המלחמה הוצמד הגדוד לתרגיל חטיבת השריון 188 של רמת הגולן. התרגיל הסתיים, לדברי יניב, ב"בריחת" הסורים - והוא ופקודיו נשלחו לנופש בעכו כדי לנוח ממה שהוא מכנה "תרגיל הבלוף". ביום חמישי, 4 באוקטובר 1973 נסע יניב לביתו ביישוב בית ינאי כדי לבקר את אשתו שהייתה אז בימים האחרונים להריונה.
ההסתננות לבור
"בחצות שבין חמישי לשישי, קיבלתי טלפון מהבור במטכ"ל", הוא מספר. "למרות שהייתי כבר חמישה חדשים בתפקיד מג"ד 634, נשארתי רשום שם כקמב"ץ חיל הנדסה, ללמדך על הברדק בצה"ל. הודיעו לי על ביטול חופשות כללי. לא התווכחתי. קיבלתי את ההודעה והעברתי אותה לקמב"ץ האמיתי וגם לגדוד בעכו. הוריתי כי בבוקר לא ייסעו מהנופש הביתה, כפי שתוכנן, אלא יחזרו לבסיסנו בכנרת. אולם הסקרנות אחזה בי. החלטתי לנסוע לבור בקריה. יצאתי מההנחה כי אם אני רשום עדיין כקמב"ץ, ודאי ייתנו לי להיכנס וללמוד מדוע יש ביטול חופשות כזה.
"נכנסתי לבור באחת בלילה, אור ליום שישי. משיחות עם חברַי שם מהתקופה שבה הייתי קמב"ץ חילי הבנתי - למעלה מ־24 שעות לפני שטלפן ראש המוסד צבי זמיר מלונדון כדי להודיע שהסוכן אשרף מרואן מסר לו את המידע - כי עומדת לפרוץ מלחמה ביום שישי או בשבת".
מכאן שאין מדובר בהפתעה כלל, בשונה ממה שמקובל לחשוב מאז?
"ודאי! כמו כן, נאמר שניתנה הוראה שלא לגייס מילואים. עוד נאמר שצה"ל לא יבצע התקפה מקדימה, אלא שיש לחכות שאנחנו נקבל מכה, כדי להצדיק את עצמנו על גיוס מילואים בפני כל העולם, בייחוד בפני ארצות הבית.
"בארבע בבוקר, יום שישי, ערב יום כיפור השחור, נסעתי מהבור לכנרת והרהרתי במצב. הייתי בהתלבטות: מצד אחד, אסור לגייס מילואים; אבל מצד שני - אם תפרוץ מלחמה, אנשי המילואים המיועדים לגדודי ייקראו ליחידות-האם שלהם, והגדוד יישאר ללא יכולת הפעלת הכלים. אם אבקש אישור גיוס חריג לגייסם, יש להניח כי לא אקבל אותו. החלטתי לגייס את האנשים ללא אישור, ללא צו 8, בקריאה שקטה, על ידי משלוח כלי רכב מהגדוד".
מדובר בהפרת פקודה בעלת משמעות אסטרטגית.
"אסטרטגיה לא עניינה אותי אז. הבנתי כי אני עובר על ההוראות המפורשות של הרמטכ"ל וכי אני עשוי לשלם על כך, אולם זה נראה לי הצעד הנכון לעשות, וקיבלתי עלי את הסיכון שאיענש. ואכן נענשתי. הגיוס התבצע כהלכה. ללא צו 8 הזעקתי מהבתים את המיועדים לצוותי התמסח, אף שעדיין לא הייתה להם כל הכשרה, וכן השלמת אנשי מפקדה ורפואה. מיד התחלנו באימוני הכשרת הצוותים. גייסתי כ-100 איש. בלעדיהם לא היה אפשר לבצע את הצליחה בתמסחים".
אימון על יבש
"ביום שני, לאחר שנכנסנו לשגרת אימוני הכשרת אנשי המילואים, טלפן אלי קצין ההנדסה הראשי, תת־אלוף יצחק בן דב, והורה לי לרדת עם התמסחים לתעלה לקראת צליחה עתידית. עניתי כי כבר גייסתי מילואים, מבלי לפרט איך ומתי ואמרתי כי יהיה אפשר לרדת לסיני כאשר יגיעו מובילים להעברת התמסחים. הוא גער בי: 'המובילים עסוקים, הם דרושים להובלת טנקים לחזית' והורה לי לרדת על גלגלי התמסח בנסיעה.
"התמסחים שיצאו זה מקרוב משיקום לא היו כשירים לנסיעה ממושכת כל כך. הם בקושי עמדו במטלות היומיום של נסיעות קצרות ואימוני שיט קצרים. הם נזקקו לטיפול צמוד: תיקונים ושיפורים. בנסיעה כזאת כולם היו קורסים בבאר שבע. עניתי כי התמסחים לא מסוגלים לרדת על גלגלים עד לסיני. בן דב לא היה מוכן לקבל תשובה זו. הוא איים עלי כי ידיח אותי מתפקידי כמג"ד אם לא אציית. עניתי כי הוא יכול לעשות כמיטב הבנתו, אבל גם אני אעשה על פי הבנתי, ולא אתן הוראה לרדת על גלגלים. הוא אכן עשה צעדים להדיח אותי, אבל מפקדיו במטכ"ל הבינו כי הוא טועה ומנעו זאת ממנו. למחרת קיבלתי הודעה כי ייעשה מאמץ לאתר מובילים לתמסחים".
אולי הוא התחיל להבין שמערך הצליחה שהוא פיקד עליו הגיע בלתי מוכן למלחמה?
"רבים הבינו זאת אז, אך פחדו לדבר וקיוו שהכל איכשהו יסתדר. האימונים להכשרת צוותי המילואים נמשכו בקצב מואץ. במקביל קיבלנו ידיעות ודיווחים מהנעשה בגולן ובסיני. היות שהיו בידינו תדרי חטיבת 188 מהתרגיל שהשתתפנו בו ימים אחדים קודם לכן, ידענו כי החטיבה מצבה קשה. קבוצה של קצינים ומש"קים מהגדוד התארגנה כדי לעלות לרמה, להצטרף ללחימה. לכאורה זה מעשה חיובי המעיד על איכותם, אולם הם רצו 'לגנוב' את הזחל"ם היחיד שהיה לנו, והם עצמם היו דרושים לגדוד כמפעילי תמסח. השתדלתי כמיטב יכולתי לשמור על רצונם להשתתף בלחימה, ועם זאת לשכנע אותם כי מקומם בגדוד ולא ברמה. אני שמח שהצלחתי.
"כאשר הגיעו המובילים ארגנתי את הגדוד בשיירות, על פי סוגי כלי הרכב ומהירות הנסיעה. הוריתי לכולם להיפגש ברפידים. את סגני, עמיקם דורון, מיניתי למפקד שיירת התמסחים. אני יצאתי בג'יפ ועברתי במפקדת קצין ההנדסה הראשי, לקבלת עדכונים אחרונים. שם פגשתי את הסמג"ד הקודם, ארנון גולן, שחזר מהשתלמות בגרמניה בצליחה אמפיבית והמתין לראות היכן יוכל להשתלב בצליחה. ארנון התנדב להצטרף לגדוד. שמחתי על כך, החלטתי למנותו לסמג"ד וקיבלתי לכך אישור. דורון הפך לסמג"ד ב'".
לכן הוא השמיץ אותך בספרו "שירות בנתיב הצליחה"?
"ברור. אבל אותי עניין אז רק דבר אחד: להצליח בצליחה. למחרת הגיעו לרפידים כל כלי הרכב, למעט שיירת התמסחים. ממש כעסתי. המובילים דרושים להובלת טנקים, וכאן אנחנו מחזיקים בהם ללא הצדקה. יצאתי עם הג'יפ מרפידים לנחל ים. הכבישים היו עמוסים וסתומים, ולאורך חלק גדול מהדרך נעתי בדיונות. כאשר חברתי לתמסחים בנחל ים, סובבתי את השיירה, הוריתי למחסום המשטרה הצבאית לאפשר לעבור. שחררנו את המובילים באיחור רב, ללא הצדקה.
"ברפידים לא היו מים להתאמן בשיט, אולם ניצלנו את הזמן להמשך אימונים: חיבור מצופים, הפעלת התמסח ביבשה, התגברות על תקלות שונות וכולי. במקביל התנהלו 'קבוצות פקודות' - מפגשים של האוגדה והחטיבה. כל זה לקח זמן רב, הן בהשתתפות והן בנסיעות בין המפגשים. באותו הזמן ניהל ארנון את חיי השגרה ואת מהלך האימונים בהצלחה מרובה".
"בזמן קבוצות הפקודות יצאו המפקדים הבכירים מההנחה כי לאחר צליחת החי"ר בסירות הגומי יגיע גשר הגלילים - הכוכב שבגינו כבר הוענק למפתחיו פרס ביטחון ישראל - ויאפשר מעבר בטוח. ציוד דוברות היוניפלוט יגיע מיד לאחר הגלילים, ואילו גדוד התמסחים יהיה עתודה. התמסחים יופעלו בתעלת סואץ רק במקרה שתהיה תקלה גדולה, לא סבירה. הייתה הנחה כי התמסחים פגיעים מאוד, לא אמינים מבחינה טכנית, ואולי לא יגיעו בכלל לתעלה".
מכאן שהדרג הבכיר בפיקוד הדרום, לרבות חיים בר-לב, שמואל גורודיש ואריק שרון, היה מנותק מהמציאות?
"כך זה היה. כולם סמכו על טליק (ישראל טל), וסגן הרמטכ"ל אכזב. בליל הצליחה שמעתי כי סירות הגומי צלחו, רשת הקשר הייתה עמוסה בדיווחים וקריאות שונות. בגלל הזלזול בנו הקצו לנו מכשירי קשר נחותים. לא יכולנו להוציא תשדורת אלא בתוך הרשת הגדודית שלנו, אולם שמענו את כל המתרחש.
לאחר זמן קצר שמעתי כי גשר הגלילים נשבר וכי עובדים לתקנו. הבנתי שלתיקון כזה יידרשו שעות. לא עבר זמן רב ושמעתי את מפקד חטיבת הטנקים אל"ם חיים ארז מורה לטנקים שלו, שגררו דוברות, להתנתק ממשימת הגרירה ולהצטרף אליו ללחימה. פירושו של מהלך זה היה ברור: גדוד התמסח עבר ממצב של עתודה למצב של 'צריך להתקדם' לביצוע הצליחה. לא קיבלתי שום פקודה מפורשת, שהרי איש לא חשב שהתמסחים מסוגלים לבצע את המלאכה, אולם הוריתי להתקדם לכיוון התעלה".
"הצירים היו סתומים. כלי רכב מנהלתיים חנו על הכביש, וגם משאיות עם ציוד, אוטובוסים, מכליות וכו'. הרבה כלי רכב היו ללא נהגים. הנהגים התרחקו מהכביש מחשש שייפגעו מההפגזות. החלטתי להתקדם בכל מחיר. הפעלתי את שני טנקי הדחפור שסופחו לגדוד, כדי להזיז את כלי הרכב שחסמו את המעבר. זו הייתה פעולה אלימה וקשה, שהסבה נזק רב לכלי הרכב. אולם חשבתי לעצמי כי לאחר גיוס מילואים ללא אישור, לאחר סירוב לרדת ללא מובילים, לאחר החזקת המובילים כיממה מעבר למוקצב ללא הצדקה - הנזק לכלי הרכב כבר זניח. אחרי המלחמה ננזפתי גם על כך".
שקט והרעשה
"בתוך זמן קצר פיניתי מעבר, והגדוד נע קדימה. ברשת הקשר שמעתי את אריק שרון שואל שוב ושוב היכן התמסחים. לא יכולנו לענות, כי רשת הקשר הפרימיטיבית שקיבלנו נחסמה בגלל עומס רשתות השריון. בזמן ההתקדמות זיהיתי את הנגמ"ש של שרון. קראתי לקמב"ץ שמוליק שכטר שיצטרף אלי, ורצנו לנגמ"ש. לא היה אפשר להיכנס אליו כי הוא היה עמוס בעיתונאים עד אפס מקום".
זיהית מישהו?
"את אורי דן. עליתי מהצד לסיפון הנגמ"ש. טפחתי על קסדתו של שרון, ואמרתי לו: 'אני התמסחים, ניתן להתקדם'. הוא הורה לי להישאר איתו, על סיפון הנגמ"ש, ונתן לי את קסדתו כדי שאורה לגדוד לנוע בעקבותינו. במקביל להוראה בקשר חזר שמוליק הקמב"ץ לזחל"ם הגדוד, דיווח לסמג"ד ארנון כי אני נשארתי עם האלוף. ההוראה נתקבלה, והגדוד החל לנוע בעקבות מפקדת מפקד האוגדה. את הקילומטרים האחרונים לתעלה נסעתי כשאני נאחז באנטנות הנגמ"ש של מפקד האוגדה".
איך היה שרון?
"שלט בכוחות ותפקד מצוין. במהלך ההתקדמות ספגנו פה ושם הפגזות קלות. חלק מהתאג"ד (תחנת האיסוף הגדודית) שלנו נפגע, אולם לא היו פגיעות בגוף או בנפש. התמסחים ה'פגיעים' הגיעו ללא פגע".
"כאשר הגענו ל'חצר', עדיין באפלת הליל, היו הצנחנים מעבר לתעלה. שקט שרר מסביב. אולם היה חשש כי יש מצרים בסביבה וכי יירו עלינו. על כן הוריתי להתחיל לפרוץ מעבר בסוללה, באמצעות טנק הדחפור. העבודה התקדמה באטיות, ובמקביל נוכחנו כי אין איום אויב. על כן החלפתי את הטנק בטרקטור 980. את הטרקטור הפעיל עודד, בוגר בית הספר 'נעורים'. הוא התקדם לאט בפריצת המעבר. אחד מאנשי מפקדת האוגדה ביקש להחליפו. הוא הציג עצמו כמפעיל טרקטור במחצבות כפר גלעדי. החילוף בוצע והטרקטוריסט התגלה כמעולה.
"בתוך זמן קצר נפתחה הפרצה והכלים החלו לגלוש למים ולהתחבר. עם אור ראשון שלחתי את דורון לגדה הרחוקה כדי שיאתר מקום מתאים לפריקת הכלים. התחלנו להעמיס טנקים ולהעבירם לגדה הרחוקה. הצליחה התקדמה ללא בעיות ויכולנו להעביר מספר רב של כלים. אולם במטכ"ל היה חשש להעביר מספר רב של טנקים לפני שיוקם מעבר קבוע; על כן ניתנה ההוראה להפסיק את ההעברה. העברנו ברצף רק כ־20 טנקים, ולאחר מכן היה תגבור מועט, פרטני, של מעבר של כלים נוספים.
"במקביל איתרו המצרים את הצליחה והחלו להפגיז אותנו. גם הצנחנים מעבר לתעלה החלו להיפגע ופינו פצועים לאחור. הקמנו תאג"ד ב'חצר' שטיפל בפצועים שחזרו. השופל מילא תפקיד חשוב בפינוי. הוא קיבל לתוך הכף את הפצועים שחזרו בסירות הגומי והעבירם בכף לתאג"ד. עודד המפעיל, שעבד תחת אש ללא מיגון, המשיך ללא חת. הוא קיבל על כך צל"ש".
"היות שהכרתי את מבנה החצר והמעוזים מתקופת שירותי בתעלה בהתשה, ידעתי היכן נמצא בונקר קרוב. הוריתי למי מהחיילים שלא היה חיוני באותו הזמן להיכנס למחסה בתוך הבונקר. כל מי שהיה צריך לתפקד בחוץ היה חבוש קסדה ולבוש אפוד מגן. ללא ספק המזל הטוב היה לצדנו. אבל צריך לסייע למזל. משמעת מבצעית והקפדה על כללי ההתנהגות סייעו לנו; היו לנו מעט פצועים ואף לא הרוג אחד".
"ההפגזה הלכה והתגברה. נפגעה דוברה, ועל פי הוראתי הספיקה להתקרב לגדה המזרחית לפני ששקעה לגמרי. למרות ההפגזות המשכנו לתפקד. ההנחיות מהפיקוד היו שלא להעביר במלוא היכולת, אולם היכולת והנכונות היו במלואן. אין ספק כי הכוח הראשוני שהעברנו ושפעל בעורף המצרים תרם רבות למהפך בלחימה. לאט־לאט החלו להגיע דוברות היוניפלוט. נוכחות התמסחים אפשרה לדוברות להתחבר לגשר, ללא צורך לתפקד כדוברות תחילה.
"הקמנו תאג"ד, והוא ריכז אליו את כל הפצועים באזור. חפרנו מחפורת ובה מוקם התאג"ד, אולם החפירה הייתה רדודה מאד. לא היה אפשר להעמיק, בגלל מי התהום הגבוהים באזור. הרופא הגדודי ד"ר עוזי ברוק וצוות החובשים תפקדו במסירות וביעילות, למרות המחסור הגדול בציוד - חלקו נשרף בדרך כשנפגע בהפגזה. ד"ר ברוק צוין לשבח על תפקודו בתאג"ד. במהלך ההפגזות נפגעה דוברת תמסח נוספת, אולם הגדוד המשיך לתפקד בצליחה והעביר כלים עד ה־20 בחודש, יום הפינוי מהחצר. אני נפצעתי מרסיס שריסק לי את המרפק. טופלתי בתאג"ד הגדודי ולאחר מכן פוניתי לאחור, לבית החולים".
האם בתחקירים אחרי המלחמה חשפת את כל המחדלים?
"דיברתי בקול רפה כדי שלא יכעסו עלי. פחדתי מישראל טל ומאריאל שרון. בן-דב חיפש אותי. לא הבלטתי את האמת. גערו בי על שגייסתי מילואים בלי רשות, על שלא נסעתי עם התמסחים לרפידים על גלגלים, על שפיניתי כלי רכב בלי לחכות שייתנו לי פקודה להתקדם. הייתי אז סגן-אלוף בן 36 ורציתי להתקדם בדרגה ולמשוך את שירותי עד גיל הפנסיה, 40. אבל מפקדים אמרו בתחקירים דברים שלא היו ולא נבראו".