"המעבר בין פעילות מבצעית לגידול הילדים הוא חיינו": הכירו את הזוג שמפעיל מל"טים

אין היום משימה בצה"ל שאנחנו לא מתלווים אליה בצורה כזאת או אחרת", אומרת רס"ן קרן בביתה שבבסיס חיל האוויר בתל נוף. דלת הבית נפתחת לפתע, והיא קוטעת את דבריה. בפתח ילד קטן עם תיק גדול, בנה בן ה־8 ששב מבית הספר. "רצית כתבה עם ילדים, אז הנה", מחייך סא"ל אופיר, היושב מעברו השני של השולחן, ומבאר לילד את המחזה המוזר המתרחש בסלון ביתם.

"רק שהם בצבא", קרן מחייכת, ובעלה אופיר מוסיף: "הם יודעים שזה המטוס של אבא, וזה המטוס של אמא. הגדול שלי בן 8, אז אני פחות מדבר איתו על הסוגיות הערכיות בעבודה שלי. הם יודעים שאבא ואמא מפקדים ושיש על כתפיהם אחריות גדולה, אבל להתעסק בדיוק במה אנחנו עושים? הם עדיין ילדים".

קרן: "מה שכן, הם כבר יודעים לזהות סוגי כלי טיס. לא רק להגיד: 'הנה מטוס', אלא ספציפית. 'זה בז, זה יסעור, זה קרנף'".

ארבע שנים מפרידות בין קרן לאופיר. ב־2006 באו בברית הנישואין וקבעו את ביתם בתוך בסיס חיל האוויר תל נוף, סמוך לעיר רחובות. בשלב ההוא כבר היו שניהם עמוק בשירות קבע בחיל האוויר. לא טייסי קרב בעלמא, אלא מפעילי מטוסים בשלט רחוק. מה שפעם כונה בלשון העם מזל"ט הפך למל"ט, ואז זכה לשמות הקליטים כטב"ם (כלי טיס בלתי מאויש) - וכיום כטמ"ם (כלי טיס מאויש מרחוק). הסמנטיקה הזאת, מתעקשים שניהם, משמעותית.

"בסופו של דבר, מי שממלאים את המשימה הזאת 24 שעות ביממה הם אנשים", אומר אופיר, "אז מי שבא ואומר 'בלתי מאויש', קצת חוטא למטרה. הניואנס הזה חשוב מאוד, כי לבן־אדם שבתוך המערכת הזאת יש משמעות כבדה מאוד, והאחריות המוטלת עליו גדולה. אם הוא עושה טעות מבצעית, זה עליו. זו לא עבודה של רובוטים".

אין זה סוד שמדובר במהפכה של ממש. בשנים האחרונות פעילות מערך הכטמ"ם הולכת ומתרחבת, מוטת כנפיה חולשת כמעט על כל פעילות צבאית קיימת - וככל שהיא מסוכנת ומסווגת יותר, כן גדלים הסיכויים שהרחק מעל יימצא אחד. הכטמ"ם מלווה כוחות קרקעיים בעומק שטח האויב, אוסף מידע על מאן דהוא ולעתים גם מסייע לפעילות ההתקפית. בהבדל אחד, סמנטי כמעט: את תא הקוקפיט הסקסי מחליפה מכולה פשוטה למראה מבחוץ - ומשכללת בטכנולוגיה מתקדמת מבפנים.

"קוראים לזה 'קרון' או 'תא'", אופיר מבקש לדייק. "בגדול זה תא משימה, אבל בתוך התא זה הקוקפיט שלנו. ההבדל בין מערך מאויש למערך מאויש מרחוק הוא שהקוקפיט שלנו הוא על הקרקע. וזה אחד היתרונות הגדולים שיש לנו במערך. אנחנו טסים מתוך הדבר הזה". סרבל הטיסה, עם זאת, דווקא נשאר; שריד למגמה הולכת ומצטמצמת של משימות טיסה קלאסיות, של מטוסי קרב גדולים עם טייס בשר ודם בתוכם.

"עולם הכטמ"ם מתרחב מאוד בשנים האחרונות. לא רק בארץ ובחיל האוויר, אלא בכלל, בכל העולם", מוסיף אופיר. "זה מטוס שיכול להיות באוויר הרבה זמן. אתה לא מסכן את הצוות. אנחנו מתייחסים ברצינות גמורה אם חס וחלילה נופל מטוס כזה, אבל היתרון הוא שלא נהרגים אנשים. אז מבינים בשנים האחרונות שהיתרונות המבצעיים של המערך הזה הם בווקטור מאוד גדול. רואים את זה גם במספר הטייסות שנפתחות ובמספר המשימות שמערך הכטמ"ם מקבל על עצמו".

"מה יהיה בעוד מאתיים שנה? אני לא יודע. אני חושב שמה שיפה בצה"ל ובחיל האוויר בפרט הוא שכל מערך מביא ערך מוסף אל תוך שדה הקרב או המשימות שאנחנו נדרשים למלא. הסימביוזה הזאת בין מערך הכטמ"ם למערך מטוסי הקרב, למערך המַסקָ"ר (מסוקי קרב - ע"ר), למערך המַסעָ"ר (מסוקי סער - ע"ר) ולמערך התובלה, העא מה שהופך את צה"ל למה שהוא היום. נכון שיותר ויותר משימות עוברות למערך הכטמ"ם, יותר ויותר כלי כטמ"ם מצטרפים. אבל האם זה יחליף לחלוטין? אני חושב שלא. יש יכולות ספציפיות שקשה להחליפן. מה שאני כן רואה הוא שיש טייסות שנסגרות וכטמ"מים שמצטרפים".

"צריך להבדיל בין סוגי המשימות. יש יותר משימות שיעברו, אני בטוח שזה ישפיע על המערך המאויש. הלכה למעשה יש פחות צוותי אוויר שמסיימים קורס טיס בשנים האחרונות. אבל השילוב בין טייסות מאוישות, המביאות יתרון יחסי שהיום מערך הכטמ"ם לא יודע לקחת, לבין מערך כטמ"ם שמתעצם - הוא היתרון הגדול".

"לנהל קרב אוויר מרחוק - עוד לא פיתחו יכולת כזאת בכטמ"ם. יכול להיות שבעוד 30 שנה יפתחו, כיום אין. אבל הסיבה שמערך הכטמ"ם מתעצם הוא שסך זמן השהייה של המטוס הוא ארוך מאוד".

"בהרבה מובנים כן, משום שאני לא נמצא בתוך הקוקפיט. אני נמצא באווירה סטרילית. המתח קיים, אבל העובדה שאתה לא מושפע מנתונים פיזיולוגיים כאלה ואחרים - כוח ג'י, חום, קור, טיסה שעות רבות בלי לעזוב את הקרקע והחלפה מדי כמה שעות בצוות רענן, כשהמטוס נשאר באותה נקודה כל הזמן - מאפשרת לנו למלא את המשימה בסביבה נוחה. הוורסטיליות שיש למטוסים האלה חשובה, ובמדינת ישראל העובדה שהרוב מיוצר כחול־לבן מקנה יתרון אדיר במערך. זה מאפשר לנו להכניס שינויים בזמן מאוד קצר".

ואכן, כשמדובר במטוסים מאוישים מרחוק, התעשיות הביטחוניות כחול־לבן ממלאות תפקיד דומיננטי מאוד. גם בשמי הארץ - אבל גם הרחק מחוץ לגבולותיה. כך למשל כבר בסוף שנות ה־90, סמוך לגיוסה של קרן, הפעיל צבא ארצות הברית כטמ"ם ישראלי - אז עוד 'מזל"ט' - מעל שמי קוסובו, בעבור חיילי צבא נאט"ו שהשתתפו חלק במלחמה הקשה שהתחוללה שם בשנים ההן. שנים מעטות לאחר מכן דיווחו כי הצבא הגרמני הפעיל מזל"ט כחול־לבן בעבור חייליו שפעלו בראשית שנות האלפיים בקאבול, בירת אפגניסטן. זה היה גם הזמן שבו, אחרי מגוון תפקידים בחיל האוויר, החליטה קרן לעשות הסבת תפקיד - וכמו בעלה לימים, לשמש מפעילה של הכלים המסתוריים הללו, ששמעם יצא למרחוק. אופיר, מצדו היה אז שקוע בלימודי התואר הראשון, רק כדי לשוב ולשמש מפקד גף - אגף, בעגת חיל האוויר - בטייסת הכטמ"ם, ולאחר מכן מפקד בית הספר למפעילי כטמ"ם ומפקד טייסת של ממש. בין מלחמת לבנון למבצעים עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן - שבכולם היה למערך הכטמ"ם תפקיד נרחב ומכריע - נולדו לקרן ולאופיר שלושה ילדים.
 

"קרן מכירה לחלוטין כמעט כל פעילות שאני עושה, ואנחנו מדברים באותו שיח ויכולים לייעץ זה לזה ולתמוך זה בזה. ההיבט הזה נוח מאוד. אין הרבה מקרים כאלה. באירועים עצימים, שבהם צריכים אותה 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע בטייסת, וגם אותי - שם זה הופך להרבה יותר מאתגר".

קרן: "העובדה שאנחנו בני זוג שעושים את זה יחד יוצרת מערכת אילוצים מורכבת מאוד. אבל בסופו של דבר זה מאפשר יותר, גם מבחינה נפשית. יש גם יותר הבנה. אני יכולה להבין מה עובר עליו, הוא יכול להבין מה עובר עלי. כשאתה לא חי את זה גם כן, תמיד יהיה גבול שבו בן הזוג יגיד: 'לא יכול להיות שכך וכך קרה בפעילות'".

"האמת, ממש לא בא לי לדבר עם בעלי על המבצעים", קרן צוחקת. "אני מעדיפה לדבר איתו על החוג של הילד או מה קרה היום בגן".

אופיר: "גם המערכת הצבאית באה לקראתנו במובן הזה. לא ישימו אותי בקיבינימט ואותה במקום אחר. יש הסתכלות מערכתית על הדברים האלה. בסוף לא יכולים לשים בעל בעובדה ואישה ברמת דוד, אף ששניהם מאוד מתאימים לתפקיד הזה. כי איפה יגורו הילדים? בבקו"ם? אז המערכת מבינה שצריך ליצור אווירה שפויה, מבינים שזה לא טריוויאלי".

"'חיל האוויר' פירושו לעשות מאה אחוז בכל מקרה", אופיר פוסק. "אין להיות פחות טוב. גם קרן עושה את זה".

לאורך כל שנות הפעילות הארוכות- שבהן צברו אינספור שעות טיסה עשו ימים ולילות רבים מדי בלא שינה והתקדמו בסולם הדרגות - דבר אחד לא השתנה: המרחק האווירי בין תא הטייס שלהם לבין סלון ביתם שבשיכון העובדים שבו הם מתגוררים היה ונותר לא יותר משתי דקות.

"פשוט מאוד", קרן אומרת. "כשנגמר יום העבודה, באים הביתה, וזה עוד סוג של עבודה. יותר כיפית, כן? אבל זה לא נופש".

אופיר: "תראה, זה רלוונטי לכל מי שמבצע פעילות מבצעית, בטח לכל מי שגר פה בשיכון. אבל גם אם אני גר בגבעתיים או בתל אביב, בהחלט יש מקומות שאתה מבצע פעילות מבצעית רגישה ולפעמים אתה רואה מראות ועניינים - ואתה חייב לעשות את הסוויץ'. יש פה מבצעים צבאיים, שאתה יודע שעכשיו אתה מזדכה על הילדים והם נכנסים עם ההורים שלך לצו 8. אבל המעבר הזה, בין פעילות מבצעית לגידול ילדים, הוא החיים שלנו. זה נכון גם לאיש מילואים שבא לפה לפעילות וצריך לחזור הביתה".

"אני יכול להגיד לך שבתהליך ההכשרה שלנו אנחנו מתמודדים עם הדבר הזה. ויש פעולות יזומות של מי שמתמודד עם הדברים האלה, של ליווי וחיזוק מנטלי. אתה לומד לפתח לעצמך את המנגנונים האלה. ביומיום, אגב, זה די פשוט. באירועי קיצון זה סיפור קצת יותר מאתגר".

אופיר: "אתה זוכר שהמשפחה היא המעגל הכי חשוב ושהילדים לא צריכים להיות חלק מהדבר הזה. ואם צריך לחזור בחצות כדי לתחקר איזה אירוע כזה או אחר, אז אתה עושה את זה ואחר כך שם את זה בצד".

קרן: "זה כמו כל לחץ אחר, אצל כל בנאדם זה נתפס אחרת. כמו מישהו שעובד ברפאל או בתעשייה האווירית ואחראי לפיתוח ה'חץ', והדבר הזה מתפוצץ לתוך אוכלוסייה אזרחית".

קרן: "זה משהו שאתה גדל לתוכו. כמו סדנת שבי או מילוט בקורס טיס".

אופיר: "זה משהו שאתה מסגל למפעיל מאז היותו סג"ם. בונה חוסן מנטלי לדברים האלה. כשאתה נמצא מעל 15 שנה במערך, וזה לרוב אנשים עם משפחות וילדים, אתה יודע לפתח מנגנונים נכונים כדי שלא להביא את זה אל תוך המשפחה. הילדים לא צריכים לחוות מה שאני חווה בתוך התא". אחד מילדיהם שב אל הסלון, וקרן שולחת יד ומאמצת אותו אליה. "אני חושבת שזה אפילו עוזר לך", היא אומרת, "אתה בא הביתה ורואה מה חשוב".