להבה הציתה את השמיים מעל המושב הצפוני שאר ישוב בערב שלישי, 4 בפברואר 1997. שני מסוקי יסעור, שהמריאו משדה התעופה מחניים ועליהם 73 לוחמים ואנשי צוות, התנגשו. מסוק אחד צלל והתרסק מיד בנחל ליש, השני טס מאות מטרים נוספים ונפל בשאר ישוב, ליד עץ האלון הוותיק של אחת ממשפחות המושב.
צה"ל הכריז על כוננות מלאה בגזרה. מדינה שלמה ישבה דרוכה אל מול מהדורות החדשות. "האסון הלאומי הכבד ביותר שידע צה"ל", יאמר הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק. מההתנגשות הזו לא נותר איש בחיים. "רצינו לעזור", התייפחה דליה גולן, אחות המושב. "צעקנו אם מישהו שומע אותנו. שמענו רק אנחה, וזהו".
שמונה קילומטרים הפרידו בין גופות הלוחמים לגבול לבנון, שעליו יצאו להגן. על המסוק שעשה את דרכו למוצבי צה"ל ברצועת הביטחון היו לוחמי פלוגת ההנדסה, פלוגת עורב של הנח"ל, גולני, חיילי שריון, כלבנים, קציני סיוע ארטילרי ואנשי מודיעין, חימוש, חיילי מפקדה וגם שמונה אנשי חיל האוויר - טייסים, נווטים ואנשי צוות. 73 צעירים שיישארו צעירים לעד.
"ההלם והתדהמה, הכאב והיגון הם נחלתם של כל אזרחי מדינת ישראל, המבכים את טובי בניה", אמר שר הביטחון איציק מרדכי לאחר האסון. "אנו נחושים לחקור ביסודיות את הסיבות שגרמו לאסון הכבד, על מנת להגיע לחקר האמת ולהפקת הלקחים במלואם". מרדכי מינה את האלוף דוד עברי לעמוד בראש ועדת החקירה לבדיקת נסיבות התאונה, והיא פרסמה דוח מסכם 72 יום לאחר האסון. 37 ישיבות, 109 עדים ולמעלה מ-200 מוצגים לא הצליחו להביא את הוועדה לגילוי הגורם להתנגשות.
"הוועדה, על אף מאמציה, לא הצליחה להגיע למסקנות ברורות וחד־משמעיות באשר לסיבות התאונה", נכתב בדוח. "האירועים בשניות האחרונות לקראת ההתנגשות יישארו תעלומה. השחזור, כפי שנעשה על ידי המומחים, בוצע על בסיס הערכות שייתכן והן קרובות מאוד לאמת, איך אין ודאות מוחלטת שאכן כך היו פני הדברים. לצערנו האמת נלקחה עם קורבנות האסון לעולמם".
באתר חיל האוויר מצוין כי מבדק שנערך במתקן הסימולציה של נאס"א בקליפורניה, העלה כי כדקה לפני ההתנגשות הקטין מסוקו של הקברניט אבישי לוי ז"ל את מהירותו, ואילו מסוקו של הקברניט רס"ן ישיש עדן ז"ל עבר להיות קדמי יחסית למסוק של לוי. כ־20 שניות לפני ההתנגשות החל מסוקו של לוי להאיץ ולסגור את הפער בינו לבין מסוקו של עדן, עד לנקודת ההתנגשות.
בעקבות מסקנות הוועדה ערך חיל האוויר שינוי ארגוני והוכנסו מספר שינויים בפקודות הנוגעות להפעלת מערך המסוקים. המרכזי שבהם הוא החמרת מגבלות הטיסה, בעיקר באימונים משותפים עם כוחות חי"ר, שבהם מוטסים חיילים. שינויים נוספים הם איחוד והתאמת נהלים בין טייסות "אחיות", המטיסות מסוקים מדגמים זהים.
הסוף, וההתחלה
במגדל העמק כולם ידעו שבכל מקום שבו נמצא רפאל, הבן של אתי ומכלוף בללטי, תקיף אותו חבורה קולנית ושמחה. קל היה לזהות אותו: מיתמר מעל כולם, רזה וחייכן. כל סיבה הייתה טובה למסיבה, כל יום פנוי היה נכון לטיול עם המשפחה. במרץ 1995 התגייס לצה"ל. המסלול היה ברור: כבן לאיש צבא הקבע ששירת בגולני, התנדב לשרת בפלוגת הנדסה של חטיבת הנח"ל ומונה למאגיסט של היחידה.
מאז הלילה ההוא, שבו נהרג עם חבריו, עוסקת משפחתו בהנצחה. לצד העובדה שבמגדל העמק נערכים הפנינג בריאות, מסע אופניים וצעידה, וכן ניטע גן לזכרו, החליטו בני דודו, האחים רוני ואלעד מגבעת אלה, להפוך ללוחמים. הפור נפל על גדוד של אגד 282 בסוללות מקבילות. אצל אביהם, דקר בללטי, שמורות באהבה הבובות שרפאל נתן לרוני כשהייתה תינוקת בת שנה.
"אמא של רפאל הייתה הגננת שלי בגן חובה", מספר אלעד. "ומאז האסון בכל שנה מתקיים טקס בגן רפי, שבנו לזכרו. שמעתי עליו הרבה מאבא, הם היו חברים מאוד טובים והכל עשו יחד. אני אפילו נקרא על שמו: רפאל אהב את השם עדן, ורצה שלבנו יקראו כך. כשנולדתי, אבא שלי החליט שמהסוף של רפאל, אני אהיה ההתחלה - בגלל זה קרא לי אלעד, הסוף של רפאל וההתחלה של עדן".
"מאז שהיינו קטנים, אבא סיפר עליו. הוא מאוד אהב אותו וזה ניכר בכל. יש לנו תמונה ממש גדולה שלו על מדים בבית", מוסיפה רוני. "אני זוכרת שכילדה ניסיתי לחפש דברים שדומים ביני לבין רפאל. דמותו תמיד ליוותה אותנו".
כשהשכול הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור המשפחתי, לא נותר אלא לשאול מה מביא צמד אחים, שהפרש הגילים ביניהם כה קטן, לרצות להיות לוחמים.
אלעד: "כשהייתי מועמד לשירות חשבתי להיות ג׳ובניק, כי לא היה נראה לי להיות לוחם. אני וחבר קיבלנו יחד את ההודעה שאנחנו בתותחנים. היה לי מסלול מאוד קשה ומאתגר בשבטה, בסיס הכשרת תותחנים. אחרי האימון המתקדם יצאתי לקורס לוחם נהג וסיימתי כמצטיין מתוך 60 לוחמים. אבא שלי סיפר שהשינוי ברפאל הורגש מאז שהתגייס להיות לוחם בחטיבת הנח״ל. בבת אחת הוא נהיה מחוספס, הילד שבו נעלם כלא היה.
"כשקיבלתי את ההצטיינות, וכל הישג שהגעתי אליו בחיים, זה התפרש כהמשך דרכו של רפאל. עמדתי על כך שהחיים שלי יהיו מלאים, כאילו אני חי בשביל שניים. זה לא רודף אותי כל יום, אבל זאת הדרך שאני הולך לאורה. זה כשנה אני בסוללה, והיא כמו משפחה שנייה עבורי".
אילו לבטים ליוו אתכם בבחירת המסלול הצבאי, אם בכלל?
אלעד: "אבא התנגד לבחירה של רוני. אבל רוני היא אדם אסרטיבי ויוזם, והיא מקדשת כל דקה ודקה בתפקיד שלה כמפקדת באימון המתקדם בגדוד. לי היה קשה להסתגל, אני אוהב את החופש והמרחב שלי, אבל ברגע שמצאתי את מקומי במערכת הגדולה הזאת, הכל השתנה לטובה. אני מוכן לקחת את האחריות הגדולה: אני עדיין עושה יוזמות כלוחם, אבל התפקיד המשני שלי הוא לדאוג לחברים שלי, לדעת בראש שקט שאני זה שמוביל אותם ובאופן ודאי להוביל אותם בשלום למחוז חפצם".
רוני: "לוחמה זה לא דבר פשוט. בגלל שאבא התנגד, זה קצת ערער בי את הרצון. בסוף אני מרוצה, אוהבת את מה שאני עושה ואת זה שאני מפקדת. עם הזמן אבא למד להעריך את זה. אני מתחברת לארץ שרפאל אהב, ולמשמעות האמיתית של הגנה על גבולותיה ופיקוד על הדור הצעיר. חשוב לי להנחיל ערכים של מסירות, אהבת הארץ והתמדה, שבהם הוא האמין.
"תמיד סיפרו לנו על כוח הרצון וההתמדה של רפאל, וזה מזכיר לי את השינוי שראיתי באלעד מאז שהתגייס. אבא התנגד מפני שפחד מהשירות הקרבי, לעומתו אמא תמכה ואמרה שאעשה מה שעושה לי טוב. עכשיו אבא מתפוצץ מגאווה. הוא רס"ן בשב"ס, וכשהסוהרים שלו מתבכיינים, הוא אומר להם: 'הילדים הלוחמים שלי נמצאים עכשיו בשטח, בקור ולא מתבכיינים כמוכם'".
להמשיך את המסורת
גל סגל מיקנעם, מש"קית קליעה בגדס"ר גולני, אומנם לא הכירה את דודה אבישי גדרון שנפל באסון המסוקים, אבל הסיפורים עליו ועל החטיבה החומה ליוו אותה כל הדרך אל הגיוס. "הבחירה להמשיך את דרכו בחטיבה הייתה לי ברורה", היא אומרת. "במהלך כל ילדותי גדלתי על המסורת של גולני. סבי, רפי גדרון ז״ל, הנציח לאורך השנים את אבישי בהרבה אתרים, ולכן היה לו חשוב, וגם לי, שאשרת בגולני. היה לי חשוב לבצע תפקיד משמעותי ולתרום מכישורי לחיילי גולני, ולכן בחרתי בתפקיד מש"קית קליעה".
אבישי, בן 19 בנופלו, היה הבן היפה שנולד על כתף הכרמל לעמית ורפאל, אח צעיר לאורלי ולמירב. הוא גדל והתחנך בקריית מוצקין, היה ספורטאי מצטיין, התנדב להדריך ילדים ממשפחות מצוקה וילדי עולים בפנימיית יום בקריית מוצקין.
בנובמבר 1995 התגייס אבישי לצה"ל והתנדב לשרת בחטיבת גולני כמאגיסט. חודשיים לפני האסון, במהלך חופשת שבת, נודע לאבישי שחבריו עלו על מטען בלבנון. לאחר שביקר בבית החולים החליט שהוא חוזר ליחידה. "החבר'ה שלי במצב רוח ירוד, אני לא יכול להישאר בבית", אמר.
סגל נולדה עשרה ימים לפני האסון. "אבישי לא הספיק לבקר בבית החולים ולכן היה חשוב לו לצאת ולראות אותי. הוא הגיע ישר מהבופור ליקנעם ובהתרגשות קנה לי חליפה. לאחי עידן, שהיה אז בן 4 וחצי, הביא מסוק צעצוע במתנה. זאת הפעם היחידה שנפגשנו. במשך השנים שמעתי עד כמה הוא היה רגיש, בעל נתינה אינסופית, אכפתי, אהוב מאוד על חבריו וכל מכריו. כל אדם שמדבר איתי עליו מספר כמה הוא אהב לתת מעצמו, למשפחה ולחברים. לגדול על המורשת ועל הסיפורים של גולני ועל המקום שבו אבישי היה, גרם לי לרצות להמשיך את הדרך שלו ולראות באמת איפה הוא היה, מה הוא חווה ומה הוא עבר".
הנטייה הטבעית היא לחשוב שבשל הסיפור המשפחתי הכואב שמרחף מעל, תבחרי את ההפך. מה בכל זאת הוביל אותך להיצמד לרעיון?
"לפני הגיוס לצה"ל שקלתי אופציות אחרות. חשבתי שזה גדול עלי, אבל לקראת מועד הגיוס סבי דיבר איתי על המשמעות שבדבר ועל כמה שאוכל ללמוד על אבישי ועל עצמי כמובן. אין ספק שזה היה לו חשוב. מבחינתו, גולני זאת משפחה. סבא נפטר לפני כחצי שנה ואני בהחלט מרגישה שהוא גאה בי על הדרך שבה אני עוברת בתפקידי ובהמשכת המסורת".
פנים רבות להנצחה
בשנת 2001 קיבלו שופטי בג"ץ את עתירת משפחותיהם של חללי אסון המסוקים ופסקו שעל משרד הביטחון לשנות את הכיתוב על מצבות הנופלים מהנוסח "נהרג בתאונת המסוקים בשאר יישוב" ל"נהרג באסון המסוקים, בדרך לפעילות מבצעית בלבנון".
הגלעדים הפזורים ברחבי הארץ מספרים את סיפורם של 73 החיילים שלא שבו לביתם. ליד בית העלמין של קיבוץ דפנה הוקמה אנדרטה בצורת מסוק יסעור. במחנה בית ליד ישנה אנדרטה לזכר ההרוגים מחטיבת הנח"ל. חלק מן האתרים נושאים את שמותיהם הפרטיים של ההרוגים בהם "גבעת תום ותומר", הגן הבוטני שליד קיבוץ נגבה הקרוי על שם תומר קידר ותום כיתאין והאנדרטה לזכר פאדי קזאמל ליד נחל כזיב. אל אלו מצטרפים אתרים נוספים כמו בית הכנסת "אור וגיל" ברחובות, לזכרו של גיל שרעבי, ופעילויות הנצחה, בהן מרוצים, מסעות, טיולים, הלחנת שירים למילות הלוחמים ועוד.
במלאת 20 שנה לאסון, החליטו האחים, האחיות וילדיהם של הנופלים להקים מיצג ייחודי לזכרם: מוזיאון שיוקם בתוך אוהל ענק, שיוצב במשך כשבוע בכיכר רבין, ויאפשר לכל אחד ואחת להגיע ולבקר בו, ללמוד, להיזכר ולהתחבר. בפרויקט שיצא לדרך בהדסטארט, הם פועלים לגיוס של 100 אלף שקל ומסבירים: "כל הכספים שייתרמו יועברו ישירות לעמותה להנצחת חללי אסון המסוקים, לטובת הקמת המיזם ולפעולות ההנצחה".