דוח צוק איתן לא הפתיע את הלוחמים: "מצאנו מנהרה ונאלצנו לאלתר"

"העיסוק במנהרות בדוח הזה הוא מסך עשן", פותח רועי עידן. "זאת מלחמה שהפסדנו אותה, לגמרי. הם ירו במשך חודשיים, שיתקו את מדינת ישראל, שיתקו את נתב"ג, ובסוף חמאס הפסיקו לירות לא כי פגענו להם בטילים, אלא כי הם קיבלו את כל מה שהם רצו. היחידים שנאלצו לוותר זה אנחנו. ולא מדברים על זה הרבה".

אם שמו של עידן מצלצל מוכר, זה מפני שבימים כתיקונם הוא פובליציסט ואושיית רשת. אך אחת לכמה זמן הוא עולה על מדים ונשלח לתפקד כקצין בשירות מילואים. גם זמן קצר לאחר שהחל מבצע צוק איתן הוא נקרא לדגל והדרים אל שטחי הכינוס שעמדו בפתח הרצועה. לא כדי להיכנס אל הרצועה, אלא כדי לעקוב אחר המתרחש מלמעלה. מבחינה זאת, עדותו על מה שהתרחש שם היא ייחודית. "אני קצין, אומנם ביחידה קרבית, אבל אני לא ממש מסתובב ויורה באנשים", הוא מבהיר. "מצד שני, במהלך המבצע ישבתי שם במפקדת האוגדה וראיתי איך העניינים התנהלו, גם בשטח אצלנו וגם אצל האויב, בעיניים".

יום לפני שפורסם דוח המבקר בעניין לקחי מבצע "צוק איתן" השבוע, שיתף עידן בחשבון הפייסבוק שלו פוסט שכתב ב־26 באוגוסט 2014, ביום שבו הפסקת האש האחרונה נכנסה לתוקף וכוחות הצבא האדירים של מערך הסדיר והמילואים שנקראו ללחימה, החלו להתקפל חזרה. "הדבר היחידי שמעודד אותי בכל הצוק איתן הזה הוא שוועדת החקירה הולכת להיות מעניינת כל כך", כתב אז.

שנתיים וחצי אחרי, הוא מסביר: "המנהרות הן נושא טקטי שבגדול עבד די טוב, כולם ידעו על זה הרבה לפני צוק איתן, ידעו פחות או יותר איפה הן, מהתחלה. ידעו על כולן כמעט. היו מעט מאוד מנהרות שהפתיעו. העניין הבעייתי המרכזי זה בכלל מה היו המטרות. אנשים לא מבינים מה הלך שם. צה"ל הסדיר כולו גויס למשימה. שלוש אוגדות מלאות, כל החי"ר הסדיר, כל השריון הסדיר, כל צה"ל. אבל רובם נשארו בשטחי הכינוס. אם ידעת מראש שאתה לא הולך להילחם כמו שצריך, אז למה?"

כמו עידן יש לא מעט. לוחמים ותומכי לחימה בשירות מילואים וסדיר, שבראשית קיץ 2014 התגייסו למבצע צוק איתן ותוך כדי תנועה חשו על בשרם את הבלבול וחוסר הבהירות. לא ברמת הדרג הצבאי, אומרים כולם, אלא הרבה מעל.

סתם ארוך

הדוח החריף של מבקר המדינה מתאר, בין היתר, בעייתיות בהתנהלות הקבינט המדיני־ביטחוני, בתיאום בין הדרגים האחראים ובמוכנותם לקראת יציאה למבצע רחב היקף שכזה. עם זאת, עולה הרושם כי הדוח לא חידש הרבה לחלק ממי ששירתו שם. לאורך השנים שחלפו מאז המבצע, שבשורות צה"ל גבה את חייהם של 68 חיילים והיה אחראי לפציעתם של 1,620 מהם, הלך והתבהר הכיוון שאליו הדוח הולך. ובכל פעם כזאת הלכו וגברו קולות מתוך שורות הצבא – בסדיר או מילואים – שמתארים תחושת אי בהירות גם ברמת השטח. למעשה, אלה החלו לצוץ עוד כאשר היה המבצע בעיצומו, והרבה לפני שהיה נראה כי הוא עומד להוליד דוח נוקב.

"כמו ברווזים במטווח", תיארו לוחמים לכלי התקשורת את הסיטואציה שבה עמדו בלחימה בעזה. אחד מהם תיאר בחדשות 10 "רעד בידיים" והסביר: "אני עומד מקדימה ומנסה לחפש את האויב, והחיילים למטה בנגמ"ש צועקים: 'מה קורה'. דוחות אלטרנטיביים שהוציאו בחודשים שבאו לאחר המבצע ארגונים דוגמת שוברים שתיקה ואמנסטי, ניסו לעגן את זה בקונטקסט רחב יותר של ההשלכות ההרסניות של ההתנהלות במבצע על הצד שכנגד, תושבי עזה. גם הם עשו זאת תוך הסתמכות על עדויות קצינים וחיילים ששירתו במבצע, תיארו אי בהירות בפקודות הפתיחה באש ובגבולות האיזון בין ביטחון החיילים לפגיעה בתושבי עזה שאינם חלק מהמערך הלוחם.

"בין זה (הדוח, ע"ר) ובין הטענות הערכיות שעלו לאחר המבצע שהופעל כוח לא פרופורציונלי, שגרם להרס והרג לא מידתי לצד השני, אין שום דבר", טוען אביחי שורשן, שבמהלך המבצע גויס ליחידתו בגדס"ר גולני, כדי להחליף את כוחות הסדיר במוצבים לאורך גבול הצפון, כדי שהאחרונים יוכלו להדרים לרצועת עזה ולהצטרף ללחימה שם. הביקורות הללו של ארגוני הסיוע הביאה אותו להקים ארגון בשם "האמת שלי", בניסיון להשיב על הדיווחים על אודות הפרת זכויות אדם מצד חיילי צה"ל בצוק איתן, בעדויות אחרות. ואולם, כאשר הוא נדרש לשאלה שדוח המבקר נדרש לה – התיאום והמוכנות של צה"ל למבצע – הוא מתאר מצב דומה. "אני חושב שהיו כשלים שיש לתקן אותם, אין שאלה", הוא אומר. "את זה אני אומר אפילו מבלי לקרוא את הדוח. לדרג המדיני יש דברים שבהם הם נכשלו, לקחים שחייבים להפיק אותם, בזה אין שאלה, וגם לדרג הצבאי הטקטי".

עם זאת, לדבריו, נבירת יתר בביקורת על מי עשה מה תוביל למצב בלתי אפשרי של רפיון וגמגום של הדרג הלוחם בעימותים העתידיים. "מנקודת המבט שלי היו פה שגיאות לכל הדרגים", הוא מדגיש. "אני חושב שכל אחד שגה בתחומו בכל מיני רבדים, וצריך לראות איך כל צד מפיק את הלקחים לעימות הבא. אבל צריך להפיק לקחים לעימות הבא, כי זה לא ייגמר. 35 למלחמת יום כיפור ועדיין יש שם מלחמת האשמות. אם נתעסק במי הכי צודק ומי הכי לא צודק, לא נגיע לכלום. אותי, כחייל ולוחם, מטריד שטובי המוחות עסוקים רק בלחפש את האשמים ולא במהות הדברים עצמם".

כלומר?
"מדברים בדוח על המנהרות. חבר'ה, זה משהו ישן. אני עוד ב־2007 חיפשתי מנהרות באזור נתיב העשרה. לא ידענו בדיוק איזה מנהרות חודרות, איזה מנהרות הגנה, לא ידעו בדיוק מאיפה ולאן, אבל היו מנהרות וסימנים ברורים. אז קצת מצחיק אותי שמדברים על זה כאילו שלפו איזה שפן מהכובע. יכול להיות שלא ידעו את הכמות, אבל זה שזה קיים, והם משתמשים בזה כחלק מהמערך האסטרטגי שלהם בצפון הרצועה, זה כבר מזמן. אותי כלוחם מעניין שהצבא יתעצם, שיבינו את הטעויות. להעיף את הראשים זה לא באמת יפתור שום דבר".

מתן כצמן, גם הוא מראשי "האמת שלי", מסכים. "אני קצת מופתע", הוא אומר. "במבצע, הפלוגה שלי בעיקר תפסה קו בעזה. כשהגענו כבר ידענו על המנהרות, וזה לא היה איזה משהו מפתיע. באימונים לפני צוק איתן, כל הזמן דובר על מנהרות, לא הרגשנו שזה לא משהו שהכרנו. אני יכול להגיד לך שבסופו של דבר, לי יש הרגשה שהייתה התמהמהות, הדרג המדיני לא ידע מה לעשות". בצוק איתן שירת כצמן כמפקד פלוגה בחטיבת הנגב והוצב סמוך למעבר "כרם שלום". המנהרות, הוא נזכר שנתיים וחצי אחרי, היו המשימה העליונה. "לא הרגשתי שהיה איזה יעד ברור אחר", הוא אומר. "אני לא יודע אם הייתה פה חשיבה מעבר למנהרות, הבנו שיש פה איזה ניסיון לעצור את הסיפור של המנהרות, ברגע שהן יושמדו, אז המבצע ייגמר. כל הזמן דיברו רק על זה. הייתה תחושה שזה האיום העיקרי. כיפת ברזל עצרה את רוב הרקטות, וזהו. בכלל, הייתה תחושה שזה היה מאוד ארוך סתם. אין מה להגיד, בתור חייל אתה מרגיש את זה".

מבודדות לעשרות

ס', לוחם גולני שגויס למערך המילואים שנכנס לרצועה וביקש להישאר בעילום שם, אומר גם הוא שקיום המנהרות לא הפתיע אותו ואת חבריו. ההיקף שלהן, לעומת זאת, דווקא כן. "היו לנו מנהרות שהוגדרו כמשימות, זה לא שהתעלמנו מהן לחלוטין, מה שהפתיע אותי זה היה הכמות. בהתחלה באנו עם (ידע על אודות) כמה בודדות, ויצאנו עם כמה עשרות".

בכל זאת, כלוחם מן המניין שמקבל פקודות מן הדרגים שמעליו, ס' מסייג ואומר שמטרות העל הפרדיגמטיות של מבצע רחב היקף שכזה לרוב אינן מגיעות אליו. "אתה עובד עם משימה אחת קדימה", הוא מסביר. "אם אומרים לך שהולכים לשג'עייה, אתה הולך לשג'עייה. המיקוד הוא המשימה שאתה מקבל ואיך אתה מתמודד איתה. והיו לנו שינויים, אתה יכול להיכנס ואחרי כמה שעות אומרים לך לעשות פרסה ולחזור. אני ברמה האישית לא מצפה לקבל איזו פריסה עד היום ה־50 למבצע".

אבל לאף שידע מראש על הימצאות מנהרות, וגם אם ציפה להיקפים צנועים בהרבה, הוא הופתע בעיקר כאשר גילה שאין תו"ל (תורת לחימה) ברור בשאלה מה לעשות כאשר נתקלים באחת. "בסוף כשאתה מוצא מנהרה, אתה שואל את עצמך מה אתה עושה איתה. אז יש לך פתח כניסה ויש פתח יציאה. עכשיו מה אתה עושה – נכנס או לא נכנס? שולח רובוט או לא? ממלכד? אלה דברים שלא היינו סגורים עליהם ואלתרנו טכניקות. בסוף הטכניקה הייתה לפוצץ את המנהרות האלה. אלה דברים שלא קיבלו נפח מרכזי לפני המבצע".

"כל ניסיונות ההטעיה שעשינו היו שקופים בעיני האויב", מוסיף רועי עידן. "לא היה מספיק ריכוך מקדים לפני שכוחות קרקעיים נכנסו. זה חלק מהסיבה שכל כך הרבה נהרגו בשג'עייה. המון־המון זיהויים שלא אישרו לנו לירות עליהם. רוב הירי של חמאס יצא מ'איתורים רגישים' (מטרות שעלולות להיות רגישות במיוחד להימצאות אזרחים ובלתי מעורבים כמו בתי ספר את בתי חולים, ע"ר). על איתורים כאלה לא השיבו אש, למרות שידעו שאין שם אף אחד. המרגמה שירתה על הילד מנחל עוז (דניאל טרגרמן בן ה־4 ז"ל – ע"ר), עוד המשיכה לירות כמה ימים אחרי. הכול היה מגושם, עם חוסר רצון להילחם. ואני לא מדבר על החיילים. הם היו מעולים. אני מדבר רק על הדרג האסטרטגי".