בחדרון קטן במוצב "דבורנית", המבוצר מתחת לפני הקרקע, קם יואל ממיטתו ומזדקף כשהוא מבחין במפקד הגדוד שלו. יואל מהסס להשיב על שאלות פשוטות, כחושש שמא נטמנה בהן מלכודת. לבסוף, בעידודו של המג"ד סגן אלוף יהודה לב הוא מתרצה.
יואל הוא חייל בודד שעלה מצרפת. משפחתו נותרה מאחור בפריז. במהלך שירותו הוא נסע לבקרם פעמיים כפי שמחויב בצה"ל בקרב חיילים בודדים. בחופשותיו הוא מתגורר בבית החייל בירושלים. כשאני שואל אותו אם יש לו קשיים, הוא משיב בשלילה מוחלטת. אין לו תלונות. לא על מפקדיו ולא על צה"ל. כל זכויותיו ניתנות לו. ובכל זאת, אני מקשה, אולי כן נתקלת בבעיה. הוא מחייך ואומר: "חשבתי שהשירות יהיה קשה יותר. בצרפת מדברים על צה"ל כעל צבא קשוח. הופתעתי".
תמיד, אמרתי לו בחיוך, תוכל לחזור לצרפת ולהתגייס ללגיון הזרים, ששמו יצא ברבים כיחידה קשה, אפילו אכזרית, שמשכה אליה הרפתקנים ופושעים, שביקשו להתנתק מעברם ובתמורה לשירותם זכו לאזרחות צרפתית. יואל, חייל בפלוגה המבצעית של גדוד שקד, מחייך בחזרה. מפקד הפלוגה רב סרן אלון שרעבי מעיד עליו שהוא חייל טוב ש"יודע לסחוב אלונקה". לב ושרעבי עושים כל מאמץ כדי שיואל יישאר בישראל בסיום שירותו הצבאי.
אפשר שיואל דמיין את חטיבת גבעתי שבה הוא משרת כמעין יחידת לגיון הזרים. ואכן בתקופה הראשונה לאחר הקמתה יצא לה שם של חטיבה פרועה, שלא רבים רצו לשרת בה. שמה נקשר בסוף שנות ה־80, בתקופת האינתיפאדה הראשונה, במעשי התעללות בפלסטינים בגדה ובגרימת מוות במכות לעזתי שהתנגד למעצר בנו. פרשיות אלה הסתיימו ב"משפט גבעתי א'" ו"משפט גבעתי ב'".
באותם ימים, בדימויה הירוד חטיבת גבעתי החליפה את זה של חטיבת גולני, שבשנות ה־60 וראשית שנות ה־70 נחשבה ליחידה צבאית נחשלת, שמעטים ביקשו לשרת בה, ורבים עשו הכל כדי להימלט ממנה. אך כשם שגולני השתחררה מדימויה השלילי והפכה ליחידה נחשקת, כך כיום גבעתי. המג"ד לב מספר במהלך הפסקה בסיור הרכוב לאורך גבול לבנון כי יחס המתגייסים לחטיבה הוא של אחד לחמש, כלומר על כל חמישה מועמדים מתקבל אחד. "אנחנו חטיבה משפחתית", הוא אומר. "משהו כמו חבר מביא חבר, או שהדברים עוברים מפה לאוזן. חבר'ה מבית ספר מסוים מהווים השראה לחבריהם שהולכים בעקבותיהם ומבקשים לשרת אצלנו, או בן במשפחה שקרוביו רוצים לשרת כמוהו בחטיבה".
ואולי מדויק אף יותר לומר כי חטיבת גבעתי היא מעין מיקרו־קוסמוס של החברה בישראל. כור ההיתוך שלה. משרתים בה מכל העדות והזרמים שמרכיבים את הפסיפס האנושי של החברה הישראלית. יש בה 60 לוחמים בני העדה האתיופית, 20 דרוזים, גששים ולוחמים ממוצא בדואי, 33 חיילים בודדים מארצות הברית, צרפת וכמה מדינות נוספות, ויש בה גם פלוגה שמורכבת מחיילים מהמגזר החרדי.
חייליה באים מכל רחבי המדינה. מהמרכז ומהפריפריה. המג"ד לב הוא מהקיבוץ הדתי מעלה גלבוע. המ"פ שרעבי הוא במקור מבית שמש. שני מפקדי הפלוגות האחרות - סרן רון חג'בי וסרן עמיאל דבוש - מגיעים מנתיבות ומאשקלון בהתאמה.
כבוד לעבר
גבעתי החדשה הוקמה ב־1983 בהוראת הרמטכ"ל דאז רב אלוף רפאל (רפול) איתן, כאחד מלקחי מלחמת לבנון הראשונה, כדי לתגבר את מערך חיל הרגלים בצה"ל. לחייליה כומתות סגולות, והם נועלים נעליים שחורות. היא נקראה על שמה של חטיבת גבעתי המיתולוגית שלחמה "בשדות פלשת" – בקרבות הבלימה נגד פלישת צבא מצרים מעזה- במלחמת השחרור. החטיבה פורקה ב־1956 ועברה גלגולים שונים במערך המילואים של צה"ל. מה שנותר מחטיבת גבעתי המקורית היה שריד ליחידת הסיור שלה, שנקראה "שועלי שמשון". אך עוד קודם לפירוק הקים פיקוד הדרום פלוגת סיור מיוחדת שנקראה "שקד" (מספרה היה 424), שעסקה בעיקר בביטחון שוטף של סיורים ומארבים במרחבי הדרום – מניעת חדירת פדאיון ומבריחים מעזה ומירדן.
כיום גבעתי היא חטיבת חיל הרגלים הסדירה הגדולה ביותר בצה"ל. יש בה ארבעה גדודים סדירים: רותם, צבר ושקד, גדוד סיור (גדס"ר) וגדוד חיל הנדסה במילואים. פעלה בה גם יחידת סיור מדברית בשם "רמון" (צאצאית של כוח סיור בשם זה שהקים בשנות ה־70 מאיר דגן, כדי להילחם בטרור הפלסטיני בעזה), אך לאחרונה היא הועברה מגבעתי וצורפה לחטיבת הקומנדו החדשה שהוקמה בצה"ל.
לא בכדי העניקו לשתי יחידות בחטיבה ("שקד" ו"רמון") שמות של כוחות שפעלו בעבר. הדבר נועד להדגיש את הכבוד שרוחשים בגבעתי לעבר, למורשת ולמסורת. מפקדים בחטיבה נדרשים לקרוא ספרים על ההיסטוריה שלה, ובהם חיבוריו של אברהם אילון, ממחלקת היסטוריה בצה"ל, "גבעתי מול הפולש המצרי" ו" חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות".
לשם הגילוי הנאות, גם אני שירתתי לפני 45 שנים בסיירת שקד. ותיקי הסיירת, בהם המפקד האגדי תא"ל אמציה חן (פאצי), מגיעים לפגישות עם מתגייסים חדשים, חונכים אותם ומעבירים להם שיעורים במורשת קרב. גם הם מודים כי החיילים של היום מקצועיים יותר, בעלי כישורים ומיומנויות גבוהות יותר בהפעלת אמצעי הלחימה והם עתירי טכנולוגיה. די במבט אחד חטוף על הציוד המשוכלל שעומד לרשות הלוחמים - מחגור הקרב ועד לנשק האישי - כדי להבין זאת. החיילים של היום עוברים אימונים מורכבים יותר.
בכניסה למחנה של סיירת שקד במשמר הנגב היה קבוע שלט: כאן נעצרות פקודות מטכ"ל. הדגש פעם היה לחשל את הטירונים ובעזרת טרטורים והשפלות להטמיע בהם נחישות וכוח רצון. היום אוי ואבוי למפקד שיעשה זאת. מטרת האימונים הייתה להפוך את הטירון לחייל טוב ומקצועי, אם כי לכך, כמובן, גם יש מחיר מסוים. אפשר שהחיילים של היום פחות מחושלים ואולי מעט רכים לעומת לוחמי העבר.
אימון גנרי
במקורה הוקמה גבעתי כדי לשמש חטיבת חי"ר ייעודית בפקוד הדרום, שאימוניה והכשרתה הועידו אותה לפתח מיומנויות למלחמות בעזה. אך גם בהקשר זה היא בבואה נאמנה לתהליך שעובר צה"ל בשנים האחרונות. כמו חטיבות חי"ר אחרות בצה"ל, לוחמי גבעתי מתאמנים בשנים האחרונות, כדי להיות ערוכים לכל תרחיש ולכל מתווה של עימות צבאי בכל הגזרות והזירות. הפיקוד העליון של צה"ל הגיע להכרה הזאת בשנים האחרונות לנוכח השינוי המתרחש בגבולות ישראל ובאופי של האיומים, שמהם נגזר הצורך להתאים את הלוחמים ואת יכולותיהם. האיומים על צה"ל וישראל אינם עוד מצבאות סדירים. מהחייל של היום ובוודאי זה של העתיד לא מצופה שיהיה מוכן נפשית, לדוגמה, לעמוד בחוויה הקשה של הפצצה של מטוסי קרב. הפעם האחרונה שחיילי צה"ל התנסו בכך הייתה במלחמת יום הכיפורים לפני 44 שנים.
כיום ניצב צה"ל מול ארגוני טרור ומיליציות, בין אם זה חמאס בעזה, חיזבאללה בצפון, דאעש ואל־קאעידה בגבול הגולן או טרור של בודדים בגדה. מול זאת מה שצה"ל דורש מהלוחם שלו הוא להיות גנרי. כזה שידע להתמודד עם מגוון האויבים העומדים מולו. תרחישי המלחמות העתידיות מדברים בעיקר על לוחמה בשטח בנוי (לש"ב) ופחות על תנועה מהירה בשטחים פתוחים כמו סיני. זה גם הניסיון שחווים וצוברים צבאות מערביים שנלחמים באפגניסטן, בעיראק ובסוריה. וכך שמים בצה"ל את הדגש על "גמישות מבצעית". ומכיוון שגרם מדרגות בבית בעזה לא שונה מגרם מדרגות מכפר בלבנון - הרי לוחם של גבעתי או בחטיבה אחרת מתאמן אימון שבמהותו הוא גנרי.
ביטוי מובהק לכך הוא בפעילות המבצעית הנוכחית של חטיבת גבעתי. גדוד צבר נמצא באזור גוש עציון בגדה. גדוד הסיור פועל בדרום רמת הגולן. גדוד רותם מחזיק את הקו בהר דב וגדוד שקד, שאליו התלוויתי, עוסק בתעסוקה מבצעית בגזרה המערבית של הגבול עם לבנון, מראש הנקרה ועד למרכז הגליל העליון.
בסיור לאורך גדר המערכת מראש הנקרה דרך רכס סולם לחניתה, שלומי ואדמית, הגליל נראה במלוא פריחתו עם בוא האביב. הנוף הירוק נקטע ונפצע פה ושם בעבודות לבניית מכשולים שנועדו להקשות על חיזבאללה לחדור לשטח ישראל, כפי שמפקידו מצהירים שינסו לעשות במלחמה הבאה אם וכאשר תפרוץ.
חיזבאללה עוקב אחרי כל תנועה ותנועה בצד הישראלי. אנשיו מתקרבים מפעם לפעם לגבול. לעתים הם נוגעים בגדר, כדי לבדוק את הערנות של התצפיות והסיורים של צה"ל. לעתים הם שולחים למשימה זו איש מודיעין, שמסתווה כרועה צאן תמים או דייג שמפליג בים התיכון ליד ראש הנקרה.
לוחמי חיזבאללה לא נושאים נשק, כפי שהחלטת מועצת הביטחון 1701, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה לפני 11 שנים, קובעת. אך מכלי הרכב שלהם מבצבצים כלי נשק. הם מתצפתים ומסיירים לאורך הגבול כדי לאסוף מידע ומודיעין על האויב מעברו השני של הגבול. משימה נוספת של גדוד שקד בפעולות הביטחון השוטף שלו בגבול לבנון היא למנוע הברחות של סמים, שמתבצעות באמצעות הטלת חבילות מעל לגדר. ניסיונות כאלה יש כמעט כל יום.
השקט הוא פסטורלי. אך בצה"ל מרבים לדבר על "שקט מתעתע". הם חייבים לעשות זאת כדי לשמור על הערנות והמוכנות. לפי כל ההערכות, הסיכוי למלחמה כרגע הוא נמוך ביותר.