חצי שנה שכבה סג”מ מיטל סמט־כהן במחלקת השיקום של תל השומר, לאחר שנפצעה באורח אנוש מרכב שפגע בה בכניסה לבסיס. היא הייתה בת 20, סגנית קצינת נפגעים בגבעתי, שלא תכננה שירות ארוך טווח, אלא רק קבע ראשוני ולימודים. “כפצועה נחשפתי למערך שלם של נתינה וחיבוק בצה”ל והבנתי שהייעוד שלי הוא להיות חלק קבוע ממי שנותן תמיכה”, היא מספרת כעת. “כשגיליתי שאנחנו הצבא היחיד בעולם שיש לו מערך נפגעים, הייתי מאוד מופתעת. זה נראה לי טריוויאלי לתת את המעטפת עם כל העוצמות של המערכת הצבאית, והיה לי ברור שאני צריכה להיות חלק מזה”.
13 שנה עברו מאז, וכיום רס”ן סמט־כהן, נשואה פלוס שלושה בנים, היא קצינת הנפגעים של חטיבת הנח”ל. בבניין המגורים שלה, בשכונת אם המושבות בפתח תקווה, מתגוררת גם רס”ן מישל מידן־ינקו (37), קצינת הנפגעים של חיל ההנדסה הקרבית. “מישל היא מקור הכוח שלי וחלק מהבית שלי”, אומרת סמט־כהן. “יש דברים שבהם רק אנחנו יכולות להבין אחת את השנייה”.
“אני בכלל ירושלמית”, מספרת מידן־ינקו, “אבל מיטל שכנעה אותי לבוא לגור לצדה, וזה הצעד הכי חכם שעשיתי. כאמהות שעוסקות בתפקיד כל כך רגיש ואינטנסיבי, אנחנו קבוצת התמיכה האחת של השנייה. הרבה פעמים אני מציצה מהחלון ובודקת אם הרכב של מיטל בחניה. לפי זה אני יודעת אם משהו קרה, או שהיה יום שגרתי”.
מה גרם לך לבחור בתפקיד הזה?
“לא התגייסתי בהתחלה למערך הנפגעים, אבל לפני קורס הקצינות שמעתי שמחפשים קצינות נפגעים, והצורך שלי בנתינה הוביל אותי לשם. היה לי ברור שזה מאפשר לגעת במקום הכי אמיתי שיש בחברה הישראלית. מאז אני כבר 17 שנה בתפקיד. אין דבר יותר משמעותי מזה”.
העיסוק האינטנסיבי בשכול בוודאי אינו קל. היו רגעים שחשבת לעזוב?
“היו לי רגעים, אבל גיוונתי במחלקת נפגעים במקום קצת שונה. התפקיד הזה מניע את עצמו. אי אפשר לעשות אותו בלי להתחייב לכל החיים. אם נכנסת פעם ראשונה למשפחה ביום האבל הכי קשה שלה, את כבר מחויבת להיות שם עבורם תמיד”.
עוזבות הכל ובאות
מדור נפגעים הוקם בצה”ל לאחר מלחמת יום הכיפורים. כיום פועלים בצה”ל כ־70 קציני וקצינות נפגעים, שמתוקף תפקידם מלווים את המשפחות השכולות ותומכים בהן מרגע קבלת הבשורה המרה, שמשנה את חייהן לעד. “מרגע שמתקבלת ידיעה על נפילה של חייל, התפקיד שלנו בשלב הראשוני מתבצע מול היחידה שבה זה קרה ובעיקר מול המפקדים”, מספרת סמט־כהן. “ברגע שאני מקבלת את הטלפון, לא משנה אם זה חג או שבת, אני עוזבת הכל ונוסעת למפקד”.
“דבר ראשון אנחנו מוודאות שהמפקדים אוספים את חיילי היחידה ודואגות ששום אינפורמציה לא דולפת בטרם המשפחה קיבלה את ההודעה”, אומרת מידן־ינקו. “אנחנו גם מסייעות בארגון הלוויה ומוודאות שיש מי שאוסף את כל החפצים של החייל מהארונית שלו, על מנת להעביר אותם למשפחה באופן מכובד. אנחנו מעבירות למשפחה את כל מה שלא ספוג בדם. אם זה דיסקית, מברשת שיניים, תחתונים, נעליים, גרביים, הכל. כל מה שספוג בדם, לפי ההלכה, צריך להיקבר יחד עם החייל”.
מה התפקיד שלכן מול המפקדים בשלב זה?
סמט־כהן: “אנחנו אוספות אינפורמציה על החייל: מי הוא היה, מי היו חבריו, מה היו תכונותיו ומסייעות למפקדים להכין הספד. אנחנו גם מעדכנות אותם על האופן שבו המשפחה קיבלה את הבשורה ומתדרכות אותם לפני הפגישה הראשונה עם המשפחה. אם יש למשפחה בקשות, למשל לראות מפקד מסוים, אנחנו מוציאות זאת לפועל”.
רבים מזהים את התפקיד עם הדפיקה הנוראה בדלת שכל משפחה בישראל חוששת ממנה.
“על הדלת נוקשים מודיעי נפגעים. זה מערך שעובד בתיאום איתנו ולמעשה מחליף את מה שהיה קרוי בעבר קצין העיר. מדובר באנשי מילואים שנמצאים תחת פיקוד של קצין בסדיר. הם עוברים הכשרה מיוחדת ומתנדבים לשמש בתפקיד בדרך כלל ביחידות שבהן שירתו בסדיר. רבים מהם נשארים ללוות את המשפחות גם בהמשך”.
אלא שעיקר התפקיד של קצינות הנפגעים הוא ליווי המשפחות השכולות. “הקשר עם המשפחה נבנה בהדרגה”, מספרת סמט־כהן. “אנחנו מתלוות למפקד לפגישה עם המשפחה עוד בטרם הלוויה וגם במהלך השבעה. כך אנחנו מתוודעות אליה. בשלב הראשון אני רק מציגה את עצמי ולא צוללת יותר מדי, אבל בהדרגה הם מתרגלים לנוכחות שלי. לאחר השבעה מודיעי הנפגעים מסיימים את תפקידם, והמשפחה עוברת לאחריותנו. אז אנחנו עושות שיחת היכרות עמוקה עם המשפחה. בהתחלה אנחנו מסייעות מול הבירוקרטיה, מבניית המצבה ועד חיבור למשרד הביטחון וענייני כספים. בהדרגה מתפתח קשר. אנחנו זמינות אל המשפחות 24/7 בכל שאלה”.
איך משמרים את הקשר עם המשפחות לאורך השנים?
מידן־ינקו: “הקשר הוא גם על בסיס אישי וגם באמצעות טקסים. חודש לפני מועד האזכרה השנתית אנחנו מתקשרים לכל משפחה שכולה ומציעים לה לקיים אזכרה צבאית עם חזן צבאי. בנוסף, ישנו טקס האזכרה השנתי של החטיבה כולה. אנחנו דואגות גם לקיים אירועי שימור הקשר בתוך החיל, כגון נופש משפחות שכולות, יום הפגתי בגדודים ומפגשים שנתיים של המפקדים עם המשפחות”.
סמט־כהן: “בכל חג אנחנו מרימות
למשפחות טלפון ומאחלות חג קל. אנחנו דואגות גם לתזכר את המפקדים בתאריכים החשובים ולשמר את הקשר האישי בינם לבין המשפחות”.
מה ההכשרה שניתנת לקצינות נפגעים?
סמט־כהן: “יש קורס בסיסי, אבל חשוב להדגיש שהכשרה היא תמידית ומשתנה על רצף הזמן. אנחנו עוברים קורסים אצל טובי הפסיכולוגים שעוסקים באובדן ושכול אצל מבוגרים ואצל ילדים, אבל בעיקרון ההכשרה היא מקצועית ולא אקדמית. אחת לשבועיים יש לנו מפגש של קבוצת תמיכה. מה שבעיקר צריך לתפקיד הזה הוא לב מאוד גדול”.
“לא חיה סביב המוות"
במסגרת תפקידן סמט־כהן ומידן־ינקו משמשות חלק מקופסת הזיכרון הגדולה של צה”ל. כל אחת מהן מפקדת על צוות לא גדול של מש”קיות ורכזות, שמסייעות להן לשמר את זיכרונם של 738 חללי חטיבת הנח”ל ו־622 חללי ההנדסה הקרבית. “באמצעות הזיכרון אנחנו דואגות לתת משמעות לכל חייל או חיילת שנפלו”, אומרת סמט־כהן. “הבן שנפל נשאר חייל לכל החיים, ולכן הליווי שלנו הוא לכל החיים. הביקורים הכי משמעותיים הם פעמים רבות אצל המשפחות הוותיקות, שיקיריהן נפלו לפני עשרות שנים, וחטיבת הנח”ל עדיין זוכרת את הבן שלהם. שימור הזיכרון של החטיבה מעניק כבוד לחייל ולמשפחתו ובאותה מידה גם מעצים את הזהות של היחידה והמורשת שלה”.
מה גורם לכן להישאר בתפקיד עם כל כך הרבה עצב?
מידן־ינקו: “זה לא תפקיד שאפשר להשאיר אותו מאחור. מרגע שנכנסנו לבית של משפחה שכולה, יש לנו אחריות ללוות אותה. יש הרבה סיפוק ומשמעות לראות אחרי שנתיים של ליווי את הפעם הראשונה שאם שכולה מוכנה להתאפר או מרשה לעצמה לצחוק, או כאשר הורים שכולים ואלמנות משתפים אותך בדילמות אישיות ואת חלק ממי שעוזר להם לקבל החלטות. הקשרים שנוצרים הם עוצמתיים”.
סמט־כהן: “אנחנו נוגעות בעצב, אבל אני לא חשה כמי שחיה סביב המוות, אלא סביב אלו שנשארו בחיים. התפקיד שלנו הוא לתת יד להורים, לילדים ולאלמנות ולצעוד איתם בשביל החיים החדש. המסר שלנו הוא שהחיים לא נגמרו, אלא השתנו. אלו חיים קשים ועצובים, אבל עדיין יש בהם משמעות”.
מהיכן שואבים את הכוחות?
מידן־ינקו: “יש רגעים חזקים, למשל, כאשר אמא מבקשת ממני לשבת לידה ולהחזיק לה את היד. אני מבינה שהייעוד שלי הוא לחזק אנשים. זה כשלעצמו נותן לי כוח. זה לא שאין לי פחד. עברתי דרך ארוכה כדי להרות וחוויתי הריונות שלא צלחו. אני לא משווה את זה לאובדן של ילד, בעל או בן. אבל אובדן הוא חלק מהחיים שלנו. כשאני באזכרות אני דומעת, אבל המדים מחזקים אותי. הם נותנים לי את המסגרת ומזכירים לי שאני בתפקיד”.
סמט־כהן: “כשהייתי בהריון והייתי על אזרחי, היה לי יותר קשה. המדים מכניסים אותנו למסגרת שבה אנחנו שמורות ושומרות. בלי מדים אנחנו חשופות”.
היכן רגעי התסכול?
“אנחנו פוגשות משפחות מכל הארץ. כל משפחה היא עולם אחר, וכל הרוג הוא ייחודי. אני הרבה פעמים חושבת כמה חבל שלא הכרתי אותו כשהוא היה פה, ובנוסף כמה חבל שאני לא יכולה לגעת בכל המשפחות”.
מידן־ינקו: “שימשתי בעבר כקצינת העיר בירושלים. התפקיד שלי היה לחנוך את מודיעי הנפגעים. הייתי במעגל בלתי נפסק של הודעה, לוויה ושבעה בלי לראות את הצמיחה המחודשת של המשפחה. זה היה הרבה יותר קשה. אבל גם שם המשמעות היא עצומה”.
איך עוברים את רגע ההודעה?
“רגע ההודעה למשפחות הוא קדוש. אי אפשר לתאר במילים. זה כרוך בכאב פיזי. מגיעים שלושה מודיעים, לכל אחד יש תפקיד מוגדר. קשה לשמוע את הצעקות, וגם המיידיות של הדברים היא קשה. ברגע שיש אירוע ההתארגנות היא בתוך שניות, וישנה הידיעה שלאחר ההודעה שלנו חיים של אנשים לא יחזרו להיות אותו דבר. הקפדתי שתהיה אישה בכל צוות, כדי שניתן יהיה לחבק ולגעת”.
סמט־כהן: “יום שישי אחד הייתי בתורנות בחמ”ל הנפגעים, והתקבלה הודעה על הרוג. התקשרתי למודיע על מנת לוודא שהמשפחה קיבלה את ההודעה. הוא אמר לי: ‘רגע, הם שרים שירי שבת. תני להם עוד רגע לפני שעולמם מתהפך’. אז הבנתי את המקום הזה. מרגע הדפיקה הכל משתנה. הרבה משפחות פותחות את הדלת ואומרות ‘ידעתי’”.
משפחות מפנות אליכן כעסים?
“אנחנו נציגות המערכת, וכעס הוא תגובה לגיטימית. אני רואה את עצמי ככלי שצריך להכיל את מה שהמשפחה צריכה לשפוך. ברור לי שזה לא קשור אלי באופן אישי. התפקיד שלנו הוא להקשיב ולנסות למצוא פתרונות לכל מה שניתן. אנחנו ממש לא העיקר בסיפור הזה”.
באיזה אופן התפקיד משפיע על החיים האישיים?
סמט־כהן: “כל אדם שנולד לו בן בארץ - חושב על הצבא, אז תחשבי מה קורה אצלנו. לי ולמישל יש בנים, אבל מבחינתי אין לי ארץ אחרת”.
מידן־ינקו: “אני בהבנה שהחיים יכולים להיגמר בכל רגע, וזה גורם לי לא לדחות שום הנאה ולרצות לנצל את הזמן במלואו. ליהנות מזמן עם המשפחה, ליהנות בחגים. לחיות את החיים בעוצמה”.
סמט־כהן: “הפרופורציות שלנו הן אחרות. הידיעה שאסונות יכולים לקרות בכל רגע נתון גורמת לנו להתמודד עם בעיות היום־יום בצורה הרבה יותר קלה. הרי הכל יכול להיגמר בשנייה”.
איך המשפחות שלכן מתמודדות?
סמט־כהן: “זכינו במשפחות מאוד תומכות. אני יכולה לחגוג עם בעלי או עם הילדים יום הולדת, וברגע אחד אני צריכה לעלות על מדים ולנסוע. המשפחה שלי יודעת שיש ארבעה ימים בשבוע שבכל רגע נתון אני מקפיצה מישהו, והם מאוד מגבים וגאים. בעלי הוא שוטר יס”מ, והוא הפך להיות מדריך לוחמים, כדי לאפשר לי להיעלם מהבית כשצריך”.