"אין אווירה של חגיגה": לוחמי הגדוד המעורב מרגישים שהם עושים היסטוריה

ספיר ארליך ממגדל העמק, בת לאב ישראלי ולאם פיליפינית, עומדת מולי עם מבט קשוח ורובה 16־M בהצלב. ארליך, שנמצאת בימים אלה בתהליכי גיור מתקדמים, היא סמ”פ בגדוד “לביא הבקעה” המעורב והלוחמני. בסוף המסלול היא יכולה לראות את עצמה אפילו כמפקדת פלוגה. “אני אזרחית ישראלית לכל דבר”, אומרת ארליך, ששום דבר במראה החיצוני או בדיבור שלה אינו מסגיר את שורשיה מהמזרח הרחוק. “אמי ניסתה להתגייר כמה פעמים ולא הצליחה. היה לה קשה עם השפה והלימודים. אחי, לעומת זאת, התגייר לפני שבע שנים, הקים בית, וזה אורח החיים שגם אני רוצה. היום, תוך כדי השירות, אני מנסה לנצל את הזמן הפנוי כדי להשלים את הגיור. זה לא קשה, אבל התהליך מחולק לשלבים, ואני מנסה לסיים בלי שהקידום ייפגע. חשוב לי להיות חלק מדבר יפה כמו היהדות”.

כמי שהתגייס לצבא בשנות ה־80 של המאה הקודמת ורגיל למפקדים, לטייסים, לאלופים ולרמטכ”לים, המראה הזה של גדוד מעורב, של בנים טירונים עומדים בפני הקצינה ושוטחים בקשה בכבוד רב, הוא כמו תמונה לא הגיונית, שמסרבת להיקלט במוח.

בימים ההם, אם אישה הייתה משרתת בקרבי, היא הייתה פקידה פלוגתית במקרה הטוב, זו שאחראית על העלאת המורל בשוחות ועל סנדוויצ’ים בסוף הקאדר. “אני לא רואה שום הבדל בין בנים ובנות בהקשר של לוחמים”, אומר סגן יעקב חזות, מפקד הפלוגה. “כולם יכולים להיות, ולא משנה אם התעסקו בעבר עם בובות או במכוניות על שלט. הכל תלוי בהכשרה. נכון שיש הבדלים גופניים, ובנים מותאמים לשאת משקלים כבדים יותר, אבל מתאימים את סרגל המאמצים למבנה הגוף של הבנות, ואפשר להגיע למצב שהלוחמות פה יהיו הכי טובות. הייתי לא מזמן בפולין וליוותה את המשלחת אישה בת 50, מדריכת פילאטיס. היא רצה איתי כל בוקר 12 קילומטרים, בקצב שלי, ויכול להיות שהיא הייתה יכולה גם לעקוף אותי. אם היא מסוגלת, אז גם הבנות פה מסוגלות”.

כן, המפקדת

בסיס האימונים של גולני, אי שם ליד קיבוץ רגבים, טובל ביופי של האביב. הצבע השולט בנוף הוא ירוק, וצעקות משותפות של בנים ובנות, ששוכבים זה לצד זו בזמן המטווחים, נשמעות למרחוק.

גדוד "לביא הבקעה", שנמצא בימים אלה בשלבי הקמה, הוא גדוד חי”ר קל והגדוד המעורב הרביעי אחרי קרקל, ברדלס ואריות הירדן. "לביא הבקעה" אמור לתפוס את ההגנה על גבולה המזרחי של המדינה בדרום הבקעה ובמרחב יריחו, לסכל פעילות עוינת בגזרה ולהבטיח את שלום התושבים. הגדוד נמצא באחריות חטיבת הבקעה והעמקים, ובמרץ 2017 התקיים הגיוס הראשון אליו.

"בפעם הראשונה כשכולם התכנסו היה איזה 'וואו' ענק", מספר סגן חזות, "אלה החיילים הראשונים של גדוד 47. המ"מ שלי זה האריק שרון של ה־101, והמ"מ השני הוא מוטה גור. מפה אנחנו מתחילים".

“רוב החברות שלי התגייסו לתפקידי לוחמה”, מספרת לין חיון, טירונית טרייה בגדוד. “מג”ב, גדודים מעורבים. אנשים כבר לא מופתעים שבחורה היא חיילת קרבית. לפני הרבה שנים אולי היו בשוק, היום אנחנו במציאות אחרת. זה נורמלי, סבבה. יש הרבה דברים שחושבים שבנות לא יכולות, והן מוכיחות שהן כן”.

מטריד אותך כשכן מרימים גבה?
“אני מדפדפת את זה הלאה. אני יודעת ממה אני בנויה ועל איזה ערכים גדלתי. אנחנו ארבע בנות ואבא שלי, בכל דבר שהיה צריך עזרה, בחיים לא אמר ‘שבי בצד’. אף פעם לא הרגשתי זלזול מצד החברים ואנשים שסביבי. גם אם היו באים ואומרים שאני לא יכולה, הייתי אומרת ‘נדבר אחרי ואז תגידו אם אני מסוגלת’”.

“תכננתי להגיע לחי”ר רגיל והגעתי לחי”ר מעורב”, מספר רוני חיזוורג. “בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד. היו סטיגמות ולא רציתי, כי זה עם בנות וחשבתי שלא יהיה מספיק אקשן. לפני הגיוס ניסיתי לקרוא באינטרנט ולא מצאתי חומר. זה היה חדש ופשוט התגייסתי, אבל אמרתי ‘ננסה’. במקביל חברים התגייסו לחילות רגליים, עשינו השוואות והבנתי שאנחנו לא פחות מהם. היום אני ממש מרוצה”.

חיזוורג התגייס לגדוד “אריות הירדן”, שם הכיר את רותם זלדיס, לוחמת. שניהם היום סמלים אחרי קורס מ”כים, מפקדים על הטירונים שאמורים להרכיב את "לביא הבקעה".

“לבנים אולי היה קשה לקבל בהתחלה את העובדה שיש להם מפקדת”, אומרת זלדיס, “אבל מהר מאוד הם הבינו שככה זה עובד. אין הבדל. ואם אני נותנת פקודה והוא נותן, יש לזה אותו ערך. בנות עושות פה דברים שלפני 60 שנה לא היו חולמים עליהם. בכל פעם מגלים דברים חדשים, ועדיף מאוחר מאשר אף פעם”.

הגדוד החדש יבצע את אותן משימות שמבצעים הגדודים המעורבים האחרים; מחסומים, מעצרים, חיפושים אחרי אמל”ח. אין פה הנחות. מי שמתחייב, הולך עד הסוף. “אמא מפחדת ואבא גם, כי בכל זאת זו לא הקריה”, מודה נועה אלון־יצחק ממבשרת ציון. “אבל הם שלמים עם ההחלטה. אני רואה את זה כמעין שליחות, משהו שאני צריכה לעשות, והרבה זמן לפני הגיוס החלטתי על קרבי”.

למה?
“לאור המציאות שבה אנחנו חיים, שיש הסרת אחריות של נוער ומבוגרים. התנערות מהמדינה ומהערכים הציוניים הבסיסיים. רציתי משהו שידגיש שיש גם נוער אחר. אני מגיעה ממשפחה ציונית, אכפתית. אף פעם לא אמרו לי לעשות. אני ידעתי שאני רוצה”.

עד קצה גבול היכולת

אלה הם רק השבועות הראשונים של הבנים והבנות ביחד. ממש בהתחלה, כמו בבית הספר, כל אחד הלך למחנה שבו הוא הרגיש הכי נוח. אחרי תקופת התאקלמות קצרה ובמסגרתה פעילות משותפת, היה אפשר כבר לראות שהמחסום המגדרי נשבר.

“זה ממש מעניין, כי זו סיטואציה שיוצרת מפגש בין בנות ובנים, מפגש שאף פעם לא היה לנו”, אומרת אלון־יצחק, “בכל זאת עוברים כאן מטווחים, משמעת קשה, צעקות של מפקדים. המעמד הזה יוצר השלמה של שני הצדדים או חוסר השלמה לפעמים. רוב האנשים פה נמצאים כי הם רוצים להוכיח, במיוחד לעצמם, שהם מסוגלים להגיע לקצה גבול היכולת. הם לא צריכים את הבן או הבת שלידם כדי שידחפו אותם”.

פיזית לא קשה לכן יותר מאשר לבנים?
“להיות לוחם קרבי זה לא רק כוח פיזי, כי אם זה היה העיקר, בנות באמת היו נשארות מאחור. להיות לוחם זה מגוון של דברים. אחד מהם הוא פיזיות, שני מנטליות, והרבה בנות כאן מוכיחות את עצמן בתחום אפילו יותר מבנים. לכן כל אחד עוזר בתחומו ונוצרת מערכת שוויונית, אבל שוויון לא בעובדה שכולנו מרימים את אותו משקל, אלא שכולנו נותנים משהו. תקרת הזכוכית זה דבר שהחברה יצרה, אבל ככל שהזמן עובר היא נשברת, כי היא לא צריכה להיות”.

“לא באתי לפה במטרה להראות שאני יותר טובה מבנים”, ממשיכה לין חיון את הקו. “אני תורמת את ה־200% שלי וככה אני מצפה מהבנים שאיתי. כל משימה שנותנים - יודעים שיש אפשרות שנוכל לעמוד בה”.

אל השיחה מצטרף ירדן שביט מגבעון החדשה, צלע גברית בחבורה. לשביט יש אח שהיה קצין בנ”מ, אח אחר הוא לוחם בסיירת גבעתי ואילו אותו “תקעו” עם לוחמות, נשים. “האחים שלי לא ייחסו חשיבות לעובדה שהתגייסתי לגדוד מעורב”, הוא מספר, “בינתיים אני גם לא רואה הבדלים כאלה גדולים. יש דברים שבנות עוזרות בהם הרבה יותר. אולי בגלל שאני מאמין בשוויון מגדרי והאמנתי בו עוד לפני הגיוס. אני לא רואה סיבה שאישה לא תעשה מה שגבר עושה”.

המ”פ חזות התחיל את השירות הצבאי בצנחנים. עד שהמפקד שלו שאל אם הוא רוצה לנסות משהו חדש, הוא תמיד היה בין גברים. לאחר ראיון, החליט לקחת את האתגר. היום חזות נמצא עדיין בשלבי לימודים. מערכת ההפעלה של נשים היא אחרת לגמרי, ובגלל זה הוא בחר סמ”פ אישה, שתסייע לו. “גבר שמתרגש מתנהג אחרת. וגם כשהוא כועס”, הוא מסביר, “לגבר יש מניפולציות כאלה ולאישה אחרות. זה מאתגר פיקודית. הבחירה בספיר כסמ"פית היא כדי שיהיה מי שישלים אותי. יש דברים שאני לא יודע ואני מתייעץ איתה. היא החברה הכי טובה שלי ביום־יום. אני תמיד יכול לשאול ‘קרה ככה וככה, מה עושים?’”.

תן דוגמה לככה וככה.
“כשדיברנו על מניפולציות, אז יש נשים שישר הולכות על בכי ורחמים, אז בהתחלה אתה לא יודע איך לגשת”.

ארליך: “אני ישר אומרת לה ‘תאספי את הדמעות ותמשיכי’”.

חזות: “למפקדת יהיה הרבה יותר קל להסתכל על הסיטואציה, אז לומדים ממנה. היו לנו מספיק הכנות בסגל, גם לחבר’ה שהגיעו ממקומות של גברים וגם לאלה שזו פעם ראשונה בתפקיד פיקודי. מדברים יחד, מגבשים זהות לפלוגה, איך אנחנו רוצים שהיא תיראה. עושים סימולציות. ‘מה אני עושה? מפעיל סמכות או מדבר מהרגש?’ כשאני מסתכל על החיילים שלי, אני לא מסתכל אם היא אישה או גבר. אני מסתכל על חייל. לוחם זה לוחם, וזה תלוי בתהליך שאני עובר איתו. אם הוא מסוגל לסחוב אחרי הגיוס 20 קילו, משם הוא רק יעלה. אם היא מסוגלת לבצע רק עליית מתח אחת, לקראת הסוף היא כבר תעלה 12 פעם”.

אחד החששות של רבנים דוגמת הרב יגאל לוינשטיין, המתנגדים לגיוס לוחמות לצה”ל, הוא מכניסתם של ארבעה חיילים וחיילות לתוך טנק סגור וקטן. במקום להילחם, חלילה, עוד יתפתח לו רומן סוער. בכל זאת, מדובר בבנים ובנות בגיל הנכון ועם יצרים.

“זה כמו שבאזרחות גבר ואישה יכולים להיות ידידים במקום העבודה”, אומרת אלון־יצחק, “ברור שהצבא מזמן סיטואציות שהן יותר קרובות, ואין בושה בזה. השאלה אם אנחנו רואים את עצמנו כבני אדם שמסוגלים לשלוט ביצרים או לא. אני מאמינה שכן. יש מקום לרומנטיקה או למיניות בחיים ויש מקום למקצועיות. פה כולם מגיעים בראש מסוים. אף אחת לא באה לחפש חתן. אם אתה בא בראש מקצועי, אז אתה הופך למקצועי עם האנשים שלידך, וזה לא משנה, נשים או גברים. שם זה נגמר ושם גם נקבעת האווירה. עד עכשיו אין פה אווירה של חגיגה”.

גם חיון נותנת את הצד שלה: “לא חששתי מזה כשהגעתי. גם חברות שנמצאות בגדודים מעורבים סיפרו שהבנים שאיתן במחלקה הם יותר כמו משפחה. שמים כאן הרבה דגש על שילוב ראוי. שילוב בן ובת עד לקרבה מסוימת”.

גם שביט מצהיר על מקצועיות: “הנוכחות שלהן לא פוגעת בריכוז שלי, לא משפיעה עלי בכלל. עדיין יש לנו הווי בין הבנים, כי אנחנו נמצאים בחדרים נפרדים, כמו גדוד חי”ר רגיל, אבל כשאתה יוצא לפעילות, זה מזכיר לי את בית הספר. מסגרת חברתית עם השינוי הקל שיש לך רובה ביד”.

המ”פ חזות מפרט את התדרוך שהוא נותן לסגל במקרה של אזעקת אמת על יחסי קרבה. “אם יש התפתחות, אלה אנשים מספיק בוגרים ומקצועיים לבוא ולספר למפקד”, הוא מספר, “יש הפרדה בין הפלוגות, כדי שלא ניפגע מקצועית. אנחנו לא אלוהים, לא יכולים לשחק ברגשות. השאלה איך מגיבים. אנחנו מבינים שקשר כזה הוא לא מקצועי, ואת זה גם החיילים יודעים. אז אם מצאת את אהבת חייך בצבא, אין בעיה. נפריד ביניכם, תמשיכו להיות חברים - אתה במחלקה איקס והיא במחלקה וואיי. עדיין תעשו את אותו תפקיד. לא כועסים עליכם”.

“אבל זה לא כל כך קורה”, אומרת ארליך, “בת שחוזרת אחרי תרגיל היא לא מגיעה בצורה הנשית, הנפוצה”.

אין סכנה שהעדינות הנשית תשתחרר ותפגע במרקם הקשוח שהצבא מנסה לבנות?
אלון־יצחק: “נניח שאני אחווה סיטואציה בצורה רגשית מאוד ואתחיל לבכות והבנים שלידי יהיו אדישים, בסופו של דבר זה לא משנה מה אתה מרגיש, אלא מה קורה בשטח, אם נטרלנו את הסיטואציה או לא. השאלה היא אם גם הבנות הכי רגשיות בעולם וגם הבנים הכי אדישים, אם הם מנטרלים. ופה מכוונים אותנו כמו כל חייל בצה”ל”.

“בכי הוא רק צורת הבעה, הוא לא אומר כלום”, מוסיף שביט, “אולי לא ראיתי כאן בנים שבוכים, אבל ראיתי כאלה שקשה להם והם מתלוננים הרבה”.

על מי תסמוך יותר בשעת קרב, על לוחם או על לוחמת?
“תלוי כמובן במי, אבל זה נוגע גם לבנים. לא אסמוך על כל בן רק בגלל שהוא בן. אני אראה מה הוא מסוגל לעשות. אני מאמין שהמפקדים ייצרו בסוף המסלול לוחם, אותו דבר גם לגבי לוחמת”.

אישה חוצה גדר

גדודים מעורבים הם לא קישוט שבו צה”ל אמור להתהדר. בינואר שנה שעברה, לוחם ולוחמת מגדוד "אריות הירדן" ירו והרגו שני פלסטינים שניסו לתקוף עם סכינים ליד מחסום בקעות.

“לצערי זו לא הייתי אני”, אומרת סגן ארליך, “פחות התייחסתי לסכנה במקומות שנכנסתי אליהם, זה יותר היה הרצון להיות נוכחת במשימות הקשות, כי אם אתה מקבל אותן, אתה כנראה מספיק טוב. אצלי בחוליית החוד היו שני בנים ושתי בנות במקרה ולא בגלל שבחרתי בכוונה”.

המ”פ חזות מדגיש שמי שיעבור אצלו את ההכשרה, יידע שבסוף היום הוא עלול למצוא את עצמו במהלך הסתערות. “חלק מהדברים שעשינו בהכנת הסגל היה לשבור קונספציות שמדברים עליהן באזרחות”, הוא אומר, “למשל, שאישה לא יכולה לחצות גדר, ויש פה כמה בנות בגדוד שחושבות על זה אף שאמרנו לא פעם ‘אישה חוצה גדר’. אם טייסת חוצה, אז למה אני לא יכול להיכנס עם גדוד של בנות למקום שבו צריכים אותנו? השאלה היא מה התוכנית והמטרה”.

זלדיס, סמלת המחלקה, כבר חוותה אקשן גדודי לפני שיצאה לקורס מ”כים. “אנשים לוקחים את זה כאילו גדודי חי”ר קל לא נכנסים, פחות טובים, יותר חלביים’”, היא מסבירה, “חשוב לי להבהיר שהלחימה בתוך הארץ לא פחות חשובה ואולי אפילו יותר מאשר מעבר לקווים. זה השירות הכי מלהיב. ברגע שאתה מגיע למצב של פעילות מבצעית, הדבר שהתאמנת עליו חמישה חודשים, זה מרגש. אתה מבין שיש לך תפקיד, שאתה פה בשביל משהו”.

כשאנחנו מדברים על פיקוד נשי והיכולת שלו להתקדם, עד דרגת רב אלוף, למשל, מיד הביאו החיילים כדוגמה את רב סרן דנה בן־עזרא, סמג”דית החי”ר הראשונה בצה”ל. “אם יש מישהי שמספיק מוכשרת, לא צריך לקדם אותה בגלל שהיא אישה, אלא בגלל שהיא מוכשרת”, קובע שביט, “יש פה סמג”דית שאקלית. אני אומר לך בתור בן שהיא מודל לחיקוי. בדרך כלל המפקדים מכניסים ערכים, ואצלה אתה ממש מרגיש את זה”.

אלון־יצחק: “היום זו עדיין בעיה, אבל אנחנו במגמת השתפרות. אני אופטימית. מקווה שכשתגיע מישהי מספיק מוכשרת, אם היא כבר לא קיימת היום, אז שתהיה לה הזדמנות שווה. אתה רואה את הסמג”דית, דמות שאתה מסתכל עליה ואומר ‘וואלה, הייתי רוצה להיות כזו מתישהו’, ולי זה לא קרה הרבה עם מפקדים או מורים בבית הספר”.