כשבוע וחצי לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים ב־19 ביוני התכנסה ועדת השרים לביטחון (הקבינט) וקיבלה שורה של החלטות, שהן לטוב ולרע את הבסיס למדיניות ישראל גם כיום, 50 שנים לאחר אותו דיון. אולי המפתיעה והמדהימה מכולן היא זו שמדברת על כך שרצועת עזה "נכללת בשטח ישראל". כלומר, סיפוח. שלא כמו הסיפוח ירושלים, שנעשה בחוק שהעבירה הכנסת, לא חוקק חוק דומה לגבי רצועת עזה.
בדיון שררה הסכמה שתמורת חוזי שלום אפשר להחזיר למצרים את סיני ולסוריה את רמת הגולן, אם כי היו ניואנסים בין השרים. מנחם בגין, מנהיג גח"ל (גוש חרות ליברלים), שקדם לליכוד, שהיה שר ללא תיק בממשלת הליכוד הלאומי שקמה ימים אחדים לפני המלחמה, אמר: "ארץ ישראל היא ארץ ישראל, לרבות רצועת עזה". הוא הציע כי תמורת חוזה שלום תוחזר סיני למצרים בלי הרצועה, ולאחר שתפורז, וכן בתנאי שישראל תותיר כוח צבאי בשארם א־שייח', כדי להבטיח את חופש השיט לאילת. בגין גם היה מוכן שרמת הגולן תוחזר לסוריה רק בתנאי שתפורז.
השר יגאל אלון, שהיה מאוכזב שלא קיבל לפני המלחמה את תיק הביטחון, היה מוכן להחזיר גם הוא את רמת הגולן לסוריה, אך בתנאי שמקורות הירדן באזור הבניאס יישארו בידי ישראל. כמו בגין, הוא סבר כי יש להחזיר למצרים את סיני בלי הרצועה.
הוויכוח הגדול והנוקב היה על עתיד הגדה המערבית. מנחם בגין היה מוכן אומנם לחתום על חוזה שלום עם ירדן, אך בגבולותיה בגדה המזרחית. בגין הציע לספח את כל הגדה המערבית ולהכיר בערבים החיים בה כתושבים בשבע השנים הראשונות. לאחר מכן יוצע להם להתאזרח בישראל או להגר ממנה. בגין אמר עוד כי הוא מאמין כי באותן שבע שנים ראשונות ייווצר רוב יהודי "מכריע" בגדה.
במאמר מוסגר ראוי לציין כי גם כיום, 50 שנים לאחר מכן, אין בגדה רוב יהודי. חיים בה שניים וחצי מיליון פלסטינים וכחצי מיליון ישראלים, כולל בירושלים.
הבעיה הדמוגרפית
אלון מתגלה בדיון כנץ גדול אף יותר מבגין. הוא התנגד לכל הסכם שלום עם ירדן, גם לא בגבולות הגדה המזרחית. לדבריו, "יש לחדול מן הנוסטלגיה על הבית ההאשמי - עבדאללה (סבו של המלך חוסיין וסבא רבא של המלך הנוכחי עבדאללה השני - י"מ) סידר אותנו", כך אמר אלון בהתייחסו לניסיונות להגיע להבנות והסדרים עם המלך עבדאללה לפני מלחמת השחרור ולאחריה, שלא הולידו הסכם שלום כפי שקיוותה ישראל, אלא רק הסכם לשביתת נשק ופירוז באזור לטרון.
אלון הציע לספח את חבל יהודה, ירושלים והר חברון עד ים המלח לישראל. לגבי השומרון, הוא סבר כי אפשר להעניק שם אוטונומיה, ובלבד שגבולה של ישראל יהיה על קו נהר הירדן, וכך גם למנוע רצף טריטוריאלי לגדה המזרחית. אלון גם התריס נגד הבעיה הדמוגרפית ואמר כי "בשביל כמה רבבות (של תושבים ערבים) אין לוותר על חבל ארץ זה (הר חברון) מטעמים היסטוריים וגם אסטרטגיים". הוא הציע להקים התיישבות יהודית בבקעת הירדן. רעיונותיו של אלון יהחו בסיס למה שיכונה בהמשך "תוכנית אלון".
שרים אחרים שנחשבו ליונים, כמו שר הבריאות ישראל ברזילי ממפ"ם, תמכו בהסדר שלום עם ירדן תמורת החזרת הגדה. השר משה קול מהליברלים העצמאיים הציע כי הגדה תהפוך לקנטון, שינוהל במשותף בידי ישראל וירדן, רעיון שלימים גם יקבל את השמות קונפדרציה או פדרציה ישראלית־פלסטינית־ירדנית.
שר האוצר פנחס ספיר, גם הוא יונה צחורה מלובן, שם דגש על הבעיה הדמוגרפית. הוא הסביר כי שילובם של ערביי רצועת עזה וירושלים בלבד בחיי המדינה כאזרחים "ייצור מיעוט ערבי גדול, ויחד עם ערביי ישראל ימנה כ־800 אלף". לדבריו, "התפתחות כזו תסכן את אופייה היהודי של המדינה". ספיר המליץ לחפש מגע עם המלך חוסיין, כדי להגיע עמו להסדר שלום ,שבו הוא ישלוט בגדה. אגב, כיום מניינם של ערביי ישראל, עזה וירושלים מגיע לכ־3.5 מיליון.
נושא אחר שהעסיק את השרים היה בעיית הפליטים. בגין הציע להעביר את תושבי הרצועה לאל־עריש. אלון גרס כי יש להעביר פליטים לסיני ותבע כי "ממשלת ישראל תחליט לפעול מיד". בקטע זה יש כמה שורות מחוקות מעשה ידי צנזורים של אנשי ביטחון מידע, שאישרו את חשיפת המסמכים. נראה כי המחיקות מתייחסות להתבטאויות של אלון ואחרים על גירוש או טרנספר של הערבים בגדה ובעזה.
ראש הממשלה לוי אשכול הציע להעביר 50 אלף פליטים מעזה לגדה. ספיר התנגד לכל רעיון שעניינו ליישב ולשקם את הפליטים בשטחה של מדינת ישראל.
פסח על שתי הסעיפים
שר הביטחון משה דיין מיעט להתבטא בישיבה. הוא תמך ברעיון להציע למדינות ערב לכרות שלום עם ישראל, אך גרס כי ההצעה צריכה להיות מנוסחת "באופן כללי בלי לפרט תנאים והסתייגויות". עם זאת, הוא היה סקפטי מאוד באשר לסיכויים שמצרים וסוריה יסכימו לחתום עם ישראל על הסכמי שלום, וכמו אלון ובגין התנגד להחזרת הגדה לשליטתו של המלך חוסיין בירדן. בהיעדר הסכם, "המשטר יהיה צבאי", אמר דיין.
אשכול כהרגלו לא היה נחרץ ופסח על שתי הסעיפים. הוא תמך ברעיון של אוטונומיה ערבית בגדה, אך גם לא שלל את החזרת הגדה המערבית למלך חוסיין. עם זאת, הוא סבר, בניגוד לדיין, כי החלטות הממשלה צריכות להיות מפורטות ולכלול את התנאים של ישראל לחוזי השלום תמורת החזרת שטחים. עמדתו התקבלה.
בסיומו של הדיון התקבלו ההחלטות שמהן, כאמור, נגזרה מדיניותה של ישראל. בהחלטות נאמר: "1. ישראל עומדת על חתימת חוזה שלום עם מצרים על יסוד הגבול הבינלאומי; 2. כל עוד לא נחתם חוזה שלום, מחזיקה ישראל בשטחים בחצי האי סיני; 3. רצועת עזה נכללת בשטח ישראל; 4. התנאים לחוזה שלום הם הבטחת חופש השיט במצרי טיראן ובתעלת סואץ; הבטחת חופש הטיסה מעל מצרי טיראן ומפרץ שלמה; ביטול החרם הערבי לכל צורותיו; ופירוז מוחלט של חצי האי סיני, אשר תנאיו ייקבעו בחוזה שלום בין ישראל ומצרים".
לגבי סוריה החליטה הממשלה כי "1. ישראל עומדת על חתימת חוזה שלום עם סוריה על יסוד הגבול הבינלאומי; 2. כל עוד לא נחתם חוזה שלום, מחזיקה ישראל בשטחים שבידה; 3. התנאים לחוזה שלום הם: פירוז מוחלט של הרמה הסורית, שתנאיו ייקבעו בחוזה שלום בין ישראל לבין סוריה; והבטחה מוחלטת של אי־הפרעה לזרם המים ממקורות הירדן לישראל, בין אם על ידי תיקון הגבול הצפוני ובין אם על ידי הסכם בין שתי המדינות אשר יבטיח מקורות המים".
במילים אחרות, ב־19 ביוני הסכימה ישראל להחזיר את סיני ואת רמת הגולן תמורת הסכמי שלום ופירוז, אך להותיר את רצועת עזה בידיה.
לבנוגע לירדן, התקבלה החלטה על חודו של קול - 10 מול 9 - שקבעה כי יש להציע את החזרת הגדה המערבית. ההחלטה מדברת על הנושאים האלו: "1. ירושלים השלמה בתחום מדינת ישראל, ייקבעו הסדרים מיוחדים למקומות הקדושים לכל הדתות; 2. יימשך המשטר הצבאי בגדה המערבית כשלב מעבר תוך חיפוש פתרון קונסטרוקטיבי לטווח הארוך; 3. ישראל מוכנה להיפגש לשיחות עם מלך ירדן תוך מגמה לבנות יחסי שכנות טובים ולהגיע לאיחוד כלכלי בין שתי המדינות; 4. גבול ישראל עם ירדן הוא נהר הירדן".
