לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים חזרו כתבי "מעריב" אל החיילים שהפכו לסמלים הבולטים של המלחמה ההיא, מהקצין יוסי בן חנן, שהופיע על שער מגזין "לייף", דרך החלל אלדד קרוק ז"ל, שעליו נכתב הפזמון "מה אברך" ועד הצנחן ד"ר יצחק יפעת שהתרגש עם חבריו בשחרור הכותל והלוחם יעקב (יקי) חץ, שציטוטיו שובצו בשיר "גבעת התחמושת".
"ההתפעמות שלי כעת מהכותל היא אותה התפעמות כמו לפני 50 שנה, אם כי מטבע הדברים התרגשות פחתה עם הזמן", אומר ד"ר יצחק יפעת, שלעד ייזכר כאחד משלושת גיבורי צילום הצנחנים בכותל של דוד רובינגר ז"ל במלחמת ששת הימים. "הרי זה המקום שעם ישראל חיכה כאלפיים שנים כדי לחזור אליו. אי אפשר לזלזל בזה".
"אנחנו, הצנחנים, כבר היינו אחרי קרב קשה פנים אל פנים בגבעת התחמושת", משחזר יפעת. "לאחר שבבוקר 7 ביוני כבשנו את אוגוסטה ויקטוריה בקרב שלא היה מי יודע מה, הורה לנו המח"ט שלנו, מוטה גור, לפנות לעיר העתיקה. אז עברנו את שער האריות ונכנסנו אל מתחם הר הבית. בצדו הדרומי־מזרחי היה פשפש קטן. דרכו הגענו לכותל המערבי, שבתי שכונת המוגרבים היו כמעט צמודים אליו. המראה של הקיר הענק עם האבנים האדירות היה מרשים. אז נזכרתי בסבי, שהיה איש דתי עם זקן עבות, והרגשתי כחוליית המשך ליהודה המכבי, לשמעון בר כוכבא ולרבי יהודה הלוי, שסוס רמס אותו בקרבת מקום. תחושה של אושר הציפה אותנו. הנה אנחנו מגישים את הכותל המערבי על מגש של כסף לעם היהודי. דמעות בצבצו מעיני חיילים מאובקים. היו מבינינו שתחבו פתקים בחרכי הכותל. לא אני. אני לא מנהל קורספונדנציה עם אלוהים".
האם אכן בכיתם שם או שמא זאת אגדה?
"אולי רובינגר בכה".
האם הבחנת בו ובמצלמתו?
"אני בכלל לא זוכר אותו משם. בשלב מסוים נעמדנו במקום שלושתנו, חבריי ציון קרסנטי וחיים אושרי, ותוך כדי מבט מתפעל בכותל היינו מרותקים למראה של צמח, שהשתרך עליו".
וכששמעת באחרונה על מותו של רובינגר?
"לא רק שהיה לי עצוב מאוד, אלא גם הייתי בלוויה שלו. כאב לי הלב. רובינגר היה אדם יקר, ששמר איתנו על קשר. מה לעשות, ברור שזה הסוף של כולנו".
מתי הבחנת בצילום, שהפך אותך למוכר בכל העולם?
"אוי, זה היה מצחיק נורא. כשהגעתי מהמילואים לחופשה בבית, ברמת אביב, יצאתי להתאוורר בחצר שלנו. שם פגשתי את שכנתי, כשבידיה היה העיתון הפולני 'פשגלונד'. 'איציק, תסתכל, התמונה שלך בעיתון!', היא קראה לי בהתרגשות. הייתי המום. מה לי ולעיתון הזה?"
איך נראה לך הפסטיבל סביב הכותל ביום ירושלים?
"נראה לי שחשוב שעם ישראל שמח בקיומו של הכותל בידינו. זה בא לידי ביטוי בחגיגות האלה".
לפני ארבע שנים חרג ד"ר יפעת, רופא גינקולוג ביום־יום, תושב ראשון לציון, מאלמוניותו והתייצב לימין נשות הכותל בהפגנת תמיכה בהן, שנערכה במקום. "הכותל שייך לכל עם ישראל, לא רק לאיזשהו סקטור ספציפי בעם הזה", הוא סבור. "עליו להיות פתוח לכולם, כולל גויים, כמובן בתנאי שהדברים נעשים בגדר המוסר והנורמה".
מה עבר בך, הצנחן מהכותל, כשראית את צילום הנשיא טראמפ מתייחד עם הכותל? האם האמנת לו?
"למה לא להאמין לו, בוודאי לבתו היהודייה, שהם התרגשו לגעת באבני הכותל?"
האם על הכותל להישאר בידי ישראל לנצח נצחים?
"זה ללא צל של ספק. בשום פנים ואופן אסור לנו לוותר עליו או להתפשר על המעמד שלנו בו. על הכותל להישאר בידינו. אם נצטרך להילחם עליו שוב, נעשה זאת שוב, חברי ואני. כן, אפילו בגילי המתקדם".