כך היינו: המזכרות האישיות ממלחמת ששת הימים שטרם ראו אור

התמונות הפרטיות של הלוחמים משדה הקרב, המכתבים האחרונים ששלחו אלה שלא שבו עוד, הצילומים הנדירים משחרור הכותל והפריטים בעלי הערך ההיסטורי שנשלפו מהבוידעם. "מעריב המגזין" מביא את המזכרות האישיות ממלחמת ששת הימים, שנשמרו אצל החיילים ומשפחותיהם וטרם ראו אור

"אני מקווה שאינך נמצא רחוק מדי"

גלויה זו נשלחה ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים בידי רינה לבעלה משה ניר, ששירת בתעלה במהלך המלחמה. ניר ז"ל, בן למשפחת אלבה הירושלמית, שימש באזרחות מנהל בכיר בתדיראן תקשורת ובמילואים הוצב בחיל החימוש ושימש במסירות נהג בוס של מח"ט שריון. הוא הלך לעולמו בשנת 1984 בהיותו בן 49. רינה כתבה לו מהעורף, תהתה "מדוע אינך כותב מעט יותר איך אתה מרגיש, כיצד עובר היום" ומסרה ד"ש ממני, איריס, בתם בת השנתיים.

"שלך האוהב מאוד, לתמיד ולנצח"

עדנה מימון יעקוביאן, שאיבדה במלחמה את בעלה, טנקיסט בשריון, כותבת על הגלויה האחרונה:

זוהי הגלויה האחרונה שיעקב (יענקל'ה) יעקוביאן כתב ב־5.6.1967 בטנק לפני צאתו לקרב. נראה שהגלויה נכתבה באי־שקט, וגם האופי והמסר בגלויה מעידים על כך. הגלויה הגיעה לידי כשבועיים לאחר נפילתו.

יענקל'ה נפל בכונתילה ב־6.6.1967 במלחמת ששת הימים. בן 24 היה בנפלו. יענקל'ה, טנקיסט בשריון בחטיבה 8 גדוד 129, הוצב עם חבריו בגזרת כונתילה בקדמת סיני. המטרה הייתה להטות ולהטעות את הכוחות המצריים. הטנק של יענקל'ה היה בחוד הכוח, המטרה הושגה, הכוח המצרי חטף מכה ניצחת, אך לא לפני שפגע פגיעה ישירה בטנק. בו ברגע נפל יענק'לה עם שני חבריו.

בדיעבד, הבנתי שיענקל'ה חש שממשימה זו לא ישוב, כי בגלויה שהגיעה לידי לאחר נפילתו כתב לי כך: "עדנה, תשמרי על עצמך ועל הילד או הילדה כי אני אוהב את שניכם מאוד ומקווה להתראות בקרוב... שלך האוהב מאוד, לתמיד ולנצח" .

המשפט הזה חרות בנשמתי ומלווה אותי בכל מקום, יום־יום, שעה־שעה, זה 50 שנה. לאחר כחמישה חודשים נולד בנו בכורו שנקרא על שמו, קובי, אוצר יקר מפז שיענקל'ה הותיר אחריו. באזכרה במלאות 50 לנפילתו של אביו שלא הכיר אמר קובי, בין היתר: "בן 24 היית בנפלך. הספקת להתחתן, לקנות משק, בחור חרוץ, נעים הליכות, יפה וחסון.

ככה משתקפת דמותך מן התמונות והסיפורים שהשארת בלכתך. לא זכית לשמוע שירושלים שוחררה, שצבאות ערב הובסו ולעורף שלום. לא זכית לחזור למושב, למשק ולאישה שאהבת. לא זכית להחזיק אותי בידיך. לא זכית להיקרא אבא או סבא, הלכת ונשארת צעיר לנצח... אומרים שהחיים חזקים מהכל... אבל תחושת ההחמצה מתעצמת בכל נקודת זמן ובכל האירועים לאורך השנים שחולפות... רוצה אני להאמין, ולפעמים גם יודע, שאתה משקיף ושומר עלינו מלמעלה. מקווה שאתה מתבונן וגאה. נרך לא יכבה וזיכרונך לא יפוג מלבנו לעולם".

ד"ש מן השטח

בתמונה מופיעה ד"ר עדנה כצנלסון (משמאל), ששימשה במלחמת ששת הימים קצינת חינוך בג'נין בחטיבה 5, בירושלים לאחר שנכבשה. למטה: גלויה ששלחה כצנלסון ב־9.6.1967 להוריה מג'נין, מיד לאחר כיבוש הגדה המערבית, ועליה חותמות הדואר הירדני וצה"ל. “איזה רושם עושה מכתב עם חותמת ירדנית!" היא כותבת בגלויה. “מרגישה מצוין, עובדת ונהנית".

מעשה בכלי חרס

אפרים גנור, לוחם בכוח טנקים בששת הימים, מספר על הצלחת של הלגיון הירדני שנותרה למזכרת:

חטיבת השריון 60 הירדנית הייתה במלחמת ששת הימים האיום הממשי על ירושלים וסביבותיה, כולל שפלת החוף שלנו. ב־5 ביוני 1967 נעה החטיבה בפיקודו של קולונל שריף זייד בן שאכר מבקעת יריחו לעבר ירושלים עם 90 טנקי פטון 48־M.

במטכ”ל הבינו את המשמעות ושיגרו לבקעת יריחו מטוסי אורגן ו־ווטור, שהתפנו מתקיפות שדות התעופה במצרים, בסוריה ובירדן וטסו לבלום את החטיבה. היא אומנם נפגעה קשות, אך כוח החלוץ שלה, שכלל כ־20 טנקים, הצליח להגיע עד תל אל־פול, צפונית־מזרחית להר הצופים בואכה ירושלים מכיוון שועפט. שם היא נבלמה ונפגעה בידי הטנקים של חטיבה 10, שעלתה מהשפלה לעבר ירושלים דרך מעלה החמישה.

ב־7 ביוני ירדתי עם כוח טנקים והסיירת של חטיבה 10 בדרך יריחו כדי לפגוע בכוחות הירדניים שהצליחו לשרוד את המתקפה האווירית. כך הגענו למחנה בעין מוסא שבמעלה אדומים, שם התמקמה מפקדת חטיבה 60 הירדנית, שרוב קציניה וחייליה ברחו לאחר המתקפה האווירית מזרחה מעבר לנהר הירדן.

המעטים שלא הצליחו לברוח נכנעו ללא שום התנגדות, וכאשר נכנסנו לחדר האוכל של הסגל הבכיר של החטיבה, מצאנו שולחנות ערוכים בכל טוב. מתמונת המצב הבנו שהם ברחו ממש בתחילת הארוחה והתירו הכל.

הסכו”ם, הצלחות והמפות המהודרות בסגנון בית אצולה בריטי נראו הזויים וחריגים בחדר אוכל צבאי. מכיוון שלא הייתה ברשותי מצלמה לצלם את התמונה הסוריאליסטית, לקחתי למזכרת צלחת נקייה מאחד השולחנות, שכמו שאר הצלחות היה מוטבע עליה סמל הלגיון הירדני. זוהי צלחת מחרס שיוצרה בבריטניה, בבית חרושת משנת 1886, כפי שנכתב בחלק האחורי שלה.

תמונת מצב

עשרות שנים שהן הוצגו רק על גבי שקופיות ורק לפני ילדיו. לאחרונה החליט מיכאל נגל, אז קצין צעיר שנלחם בסיני, להדפיס את התמונות שצילם באזור הקרבות ולאפשר לכל מי שחפץ ללמוד על אותם ימים

כמו לכל מקום, גם למלחמת ששת הימים סחב איתו מיכאל נגל, אז קצין בן 31, את מצלמת היאשיקה הנאמנה שלו. “אני מצלם מאז שאני זוכר את עצמי, זה משהו שעבר אלי מאבי”, הוא מספר.

בזמן המלחמה היה נגל קצין בדרגת סרן, מפקד פלוגת תקשורת שהופקדה על חיבורי הקשר בין האוגדות והכוחות שפעלו בסיני. ביום השלישי ללחימה נאמר לו לקחת שיירת רכבים ולהיכנס פנימה. הוא נסע מניצנה ועד ג’בל ליבני, שם היה ממוקם שדה תעופה קדמי של חיל האוויר המצרי.

“אני לא חושב שיש מלחמה שיש בה אופוריה”, הוא אומר, “אתה רואה גם מחזות לא נעימים. לא רק מצרים מובסים, אלא גם את הצד שלנו פגוע. אבל בצילומים שלי אין הרוגים או מראות קשים. לא חושב שזה משהו שצריך להראות”.

הלחימה של הכוח שהוביל נגל לא הייתה ארוכה. היא נמשכה ארבעה ימים, אבל אחרי שהסתיימה, הכוח נשאר באזור עוד כחודש ואז היה אפשר להתחיל לתעד.

“תוך כדי לחץ של מלחמה לא הלכתי אפילו לישון”, הוא מספר, “אבל כשהסתיימו הקרבות, הסתובבנו באזור, והציוד המצרי נשאר בסיני עוד הרבה זמן”.

צילומיו של נגל מספקים עדות אילמת לניצחון הגדול של צה”ל. ליד מעבר המיתלה, שם נערך הקרב המפורסם, תפס נגל בעדשת מצלמתו שיירת טנקים מצרית עזובה. בצילום אחר הוא נראה בשער בסיס מצרי ריק מאדם.

“זה היה מחנה מצרי שנמצא לא רחוק מהמקום שבו התמקמנו”, הוא מסביר, “כנראה בית ספר לקשר, כי באחת התמונות רואים קצין מהגדוד שלי עומד ליד לוח עליו לימדו את הקשרים. היו בסביבה גם טנקים שרופים ונגמ”שים, תותחי נ”מ”.

זוהי הפעם הראשונה שנגל מפרסם את התמונות. במשך שנים הן היו רק על גבי שקופיות, ואם כבר הציג אותן, אז רק לפני ילדיו. לאחרונה סרק אותן, והיום הוא כבר מציגן בפני מי שרוצה ללמוד על אותם ימים.

“זו הייתה תקופה לא פשוטה”, אומר מי שהמשיך וסיים את השירות הצבאי בדרגת אל”מ. “אחריות גדולה הונחה על כתפינו. היה לי כוח לא קטן, ועם כל העבודה שעשינו, היה צריך לשמור על חיי החיילים”.

הכותל בידינו

משה מילוא (מילשטיין), מהצנחנים שהניפו את דגל ישראל מעל לכותל, חוזר לרגעים הדרמטיים שלפני האירוע ההיסטורי וחושף את התמונות שצילמו חבריו ליחידה

ביום רביעי, כ”ח באייר תשכ”ז, 7.6.1967, בשעה 9:45 נכנסנו לוחמי המחלקה מפלוגה א’ של יורם זמוש, מ”פ בגדוד 71 בחטיבה 55, בשער האריות מיד אחרי חפ”ק החטיבה. זינקנו מהזחל”מים ורצנו לעבר המדרגות המובילות לרחבת הר הבית. טיהרנו את הרחבה. זמוש פגש את המח”ט מוטה גור ליד קיר כיפת הסלע. חיבוק, טפיחות על השכם. חברנו לסמח”ט משה סטמפל. המשימה הייתה להגיע לכותל המערבי ולהניף עליו את דגל ישראל. סטמפל וידא שהדגל אצל זמוש, פנה בריצה מערבה וכל הכוח נע אחריו מערבה בחזית רחבה על המדרגות הרחבות.

הייתה היתקלות קצרה עם חיילי לגיון. ניסינו לאתר היכן הכותל. לפתע הגיח לסמטה ערבי לבוש גלבייה לבנה עם סרט אדום. זמוש שאל אותו: “איפה הקיר של היהודים?” הערבי, שנראה מפוחד, נרגע והשיב בעברית: “בואו איתי ואראה לכם”. הוא הוביל אותנו לשער ירוק (שער המוגרבים), ובו פשפש קטן, והושיט לנו מפתח ענק. עברנו בשער וירדנו במדרגות. לפתע מישהו צעק: “הנה הכותל! הנה הכותל!” סקרנו במבט את קיר אבני הגזית ואת הרחבה הצרה לאורכו שהייתה שוממה. “היכן מניפים את הדגל?” שאל הכתב הצבאי אלי לנדאו.

הסמח”ט סטמפל זיהה את סבכת הברזל מעל הכותל ופקד “אחורה!” חזרנו לסמטה ופרצנו שער מתכת. מימין הייתה כניסה לבית, ובפתחו עמד איש צעיר (יהודי שהתאסלם) מחבק שתי נשים. הוא ניסה למחות על הכניסה לביתו, אך נרתע מיד ופינה את הדרך. עלינו במדרגות ויצאנו אל הגג ואל ראש הכותל. זמוש הוציא את הדגל מהפאוץ’ בחגור והניח אותו על ברכיו. “תכתוב”, הורה לו סטמפל: “דגל ישראל מונף היום כ”ח באייר על הכותל המערבי על ידי חטיבת הצנחנים 55, היא חטיבת... כובשי ירושלים”. “תתקן”, הוסיף מיד סטמפל: “...משחררי ירושלים”.

זמוש לקח את הדגל ובידיים רועדות מהתרגשות פרש אותו על סבכת הברזל. סטמפל התמתח, הצדיע ואיתו כל הקצינים. שרנו את ההמנון הלאומי “התקווה”. סטמפל פנה אלי וביקש את שפופרת מכשיר הקשר שעל גבי. הוא הפנה אלי את גבו ובהתרגשות עצומה הודיע למח”ט מוטה גור: “הודעה עבורך, הכותל בידי! הדגל הונף!”

ההתרגשות אחזה בכולנו: חבורת חיילים וקצינים. זכינו לחלוק ברגע השיא ההיסטורי - שחרור הכותל והשבתו לידי עם ישראל.