את מוטק'ה צפורי פגשתי לראשונה אחרי הרצאה שלי על “עלילת דם בדיר יאסין", ב"בית יאיר" בתל אביב, בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה. ממחקרי ידעתי כי הוא בעל הדרגה הבכירה ביותר בצה"ל מקרב חברי אצ"ל לשעבר, ובעיני המפא"יניקים זה מפריך את הטיעון שהממסד הבן-גוריוניסטי של מפא"י (“המחנה הציוני") ששלט במדינה וגם במערכת הביטחון על פי שיקולים מפלגתיים, לא אפשר לחברי אצ"ל ולח"י להתקדם בצה"ל.
אבל העובדות מוכיחות שצפורי היה היוצא מן הכלל. האחרים היו מסומנים, ולמקצתם היה פוטנציאל צבאי בר–תועלת; אחד מהם היה קצין המבצעים של אצ"ל, עמיחי (“גידי") פאגלין. ידעתי שבמלחמת ששת הימים צפורי פיקד על חטיבת טנקים 14 שביצעה את המשימות העיקריות בקרב אום כתף–אבו עגילה, שנחשב לקרב השריון המקצועי ביותר במלחמות ישראל בכלל. מפקד האוגדה אריק שרון זכה בתהילה, אך את העבודה העיקרית בשדה הקרב עשתה חטיבתו של צפורי ותרומתו הוסתרה. רק בזכות זה הגיע לו להיות אלוף במלחמת יום הכיפורים, בוודאי לפני גורודיש, שבמלחמת ששת הימים פיקד על חטיבה 7.
ידעתי גם שהמהפך במלחמת יום הכיפורים נזקף לזכותו כקצין שריון ראשי, במינוי חירום, שהכניס סדר בברדק ששרר בתחילת המלחמה בגייסות השריון; שהרכיב יחידות שריון חדשות מישראלים שהגיעו מחו"ל; שהיה אחראי לשיקום הטנקים שנפגעו בקרבות ולהחזרתם לחזית ולחלוקת הטנקים שהגיעו ברכבת האווירית מארצות הברית לאוגדות הלוחמות. העובדה שהוא לא הועלה לדרגת אלוף על ידי דוד אלעזר, ושנזרק מצה"ל על ידי מוטה גור, הייתה אחד הגורמים שהניעו אותי אז להטיל ספק בתבונה הצבאית של ראשי מערכת הביטחון ושל המפקדים הבכירים של צה"ל. ביקשתי מאוד לדעת את הפרטים, והנה נקרתה לי הזדמנות.
אחרי סיום ההרצאה התגודדו סביבי כמה אנשים. אחד מהם היה צפורי שאמר: “אם אורי מילשטיין לא היה - צריך היה להמציא אותו". לבד מן המחמאה שמחתי שיש לפחות קצין בכיר אחד במיל' שלא מתייחס אלי בעוינות בגלל פרסומי החושפניים על צה"ל ועל מלחמות ישראל. ביקשתי מיד לראיין אותו והוא נענה. מאז ראיינתי אותו פעמים אחדות, ראיונות מוקלטים השמורים עמי, וגיליתי כי מדובר אצלו ב"נכות" - האיש אינו מסוגל לשקר.
השבוע מלאו 30 למותו של צפורי. בשנה האחרונה לחייו ראיינתי אותו פעמיים. עניין אותי לדעת מדוע הוא לא זכה לקידום ולהכרה שהיה ראוי להם לפי הישגיו, מדוע הרמטכ"ל גור זרק אותו מצה"ל אף על פי שצפורי היה מדריך ראשי בבה"ד 1 כשמוטה היה מפקדו, וצפורי עשה עבורו את כל העבודה. ובעיקר התעניינתי לדעת איך נהגו כלפיו חברי המטה הכללי כשסולק. רציתי ללמוד על התרבות האישית והארגונית של אלופי צה"ל ושל המטה הכללי. זה נושא חיוני מאין כמוהו שאין עליו מידע אמין, שהרי האוטוביוגרפיות של רבי האלופים והאלופים אינן כוללות פרטים מעין אלה. הרי סיפורו.
הקיפוד של ברן
“לפני מלחמת יום הכיפורים פיקד בְּרֶן (האלוף אברהם אדן) על גייסות השריון ואני הייתי סגנו. ברן ניהל אז מלחמה בשתי חזיתות: נגד טנק המרכבה שטליק (האלוף ישראל טל) פיתח ונגד הקמת מפקדת כוחות השדה שתכלול את השריון, החי"ר, ההנדסה והארטילריה. סייעו לו האלוף עמוס חורב ומלקקי הישבן בתוך הגַיִס. במפגש של קצינים בכירים בגיס הוא אמר: ‘הגיס מתנגד למרכבה. אפשר לקנות טוּבּוֹת של צנטוריון בהודו'. אני תמכתי בפיתוח המרכבה. קמתי אחריו ואמרתי: ‘כל מה שאפשר לייצר בישראל יש לייצר כאן. צריך לדאוג גם לכלכלה. אין זה נכון שהגיס מתנגד למרכבה. הרוב בעד!'.
“הלכתי לרמטכ"ל דדו, אמרתי לו שברן משקר והצעתי לקיים בנושא ישיבה במטכ"ל עם כל מפקדי השריון הבכירים. דדו קיבל את הצעתי וזימן ישיבה. טליק הציג את הטיעונים בעד המרכבה, ברן דיבר נגד. אחריו דיבר אברהם רותם שאמר: ‘אני מתנגד למרכבה ומניסיוני צריך לקנות עוד טנקי פטון'. הרמתי יד, ודדו נתן לי את רשות הדיבור.
אמרתי: ‘רותם דיבר על ניסיונו. איזה ניסיון יש לו?! בעניין זה אני רוצה לספר בדיחה שסיפר לי חבר מרוסיה בלי שאני מתחייב על ביסוסה ההיסטורי: לפי אגדה רוסית, שליט טורקיה, סולימן הגדול, שלח איגרת לצאר הרוסי איוון האיום. מכיוון שהצאר לא ידע קרוא וכתוב, הוא פקד על סופר החצר לקרוא את האיגרת במועצת השרים. זה דבר האיגרת: ‘אני סולימן הגדול, כובש הארצות ומשמיד העמים, מצווה עליך להיכנע לפני שלוחי, ואם לא, אבוא לרוסיה ואשמיד גם אותך'. פני כל הנסיכים הרוסים הפכו חיוורים כמתים. איוון פקד על הסופר לכתוב תשובה: ‘מי אתה שמכנה את עצמך גדול? עד היום לא שמעתי את שמך. אבל אם אתה גיבור כזה גדול, נראה איך אתה מכניס קיפוד לתחת שלך!'. רותם הסתובב עם קיפוד בתחת שלו הרבה זמן. בסיכום, הרוב המוחלט של הנוכחים צידד בפיתוח טנק המרכבה".
איך הגיב ברן על אגדת הקיפוד בתחת?
“אחרי זמן קצר העבירו אותי מגיסות השריון לפיקוד על פו"ם, זה היה בשבילי כתובת על הקיר להתפתחויות בעתיד והוכחה שמאפיית יוצאי הפלמ"ח עובדת שעות נוספות, ואוי לו למי שמעז להעדיף את טובת צה"ל ועם ישראל על פני גחמותיהם".
מה קרה במלחמת יום הכיפורים?
“בבוקר יום הכיפורים התפללתי בבית הכנסת. רעייתי הגיעה לשם בריצה והודיעה שצלצלו מהמטכ"ל והורו להתייצב מיד אצל דדו. נכנסתי לחדרו. הוא אמר: ‘מוטק'ה, כל הצבא במהומה ומבוכה. הכבישים חסומים. אני ממנה אותך בזה לקצין שריון ראשי בחירום כדי לעשות סדר. ארגנתי את כל הכוחות בעורף ושלחתי אותם לחזית. לישיבות אצלי שלח ברן את הרל"ש שלו לדאוג שאוגדתו (162) תקבל עדיפות. ברכבת האווירית האמריקאית הגיעו טנקים חדשים מארצות הברית. הרל"ש אמר שברן ביקש להעביר לאוגדתו לדרום את כל הטנקים החדשים. אמרתי לו שישיב לברן שאספק את הטנקים החדשים לאוגדות בחזית לפי הצרכים בלי שום עדיפות. למחרת ביקרתי אצל ברן בסיני. הוא שאל: ‘מוטק'ה, זה מה שאמרת?'. השבתי: ‘בדיוק'. הוא שם עלי חותמת".
האם לברן היה כוח כזה במטכ"ל?
“בוודאי, כשהרמטכ"ל והבא אחריו הם חברי מאפיית הפלמ"ח. אחרי המלחמה הייתי אמור לקבל דרגת אלוף ולהחליף את ברן בפיקוד על גיסות השריון. דדו, שידע את תרומתי למהפך במלחמה, קרא לי. הוא ישב בבור מדוכא, התבונן בי ואמר: ‘גמרת את תפקידך. ברן לא רוצה אותך'. הבנתי שברן ודדו גנבו לי את הקריירה הצבאית והחלטתי להשתחרר".
אנשי שלומם
“בינתיים סיים מוטה גור את תפקידו בארה"ב כנספח צבאי, חזר ארצה ומונה לאלוף פיקוד הצפון (קדנציה שנייה). כשהוא פיקד בעבר על בית הספר לקצינים, הייתי מדריך ראשי ועשיתי את עיקר העבודה. ראו אותו בעיקר בטקסים. היינו ביחסים טובים, כי את הקרדיט על התפקוד המעולה של בה"ד 1 באותו זמן הוא קיבל. נסעתי אליו לשפוך את לבי וסיפרתי לו את הסיפור על המנוולים, איך הם מתנהגים.
מוטה אמר: ‘הם לא בני אדם". חזרתי לקריה והלכתי לראש אג"ם, הרצל שפיר, לומר לו שאני משתחרר. הוא אמר: ‘עזוב שטויות. עם ישראל זקוק לך. אנחנו צריכים לבנות את הצבא מחדש. אל תשתחרר ותהיה הסגן שלי. נהייתי עוזר ראש אג"ם". דדו המשיך להיות רמטכ"ל צולע עד פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט, אז הוא התפוטר ואת מקומו תפס מוטה. מדוע הוא לא העניק לך דרגת אלוף? הרי הייתם ביחסים טובים.
“גם הוא הרי שירת בפלמ"ח. באתי אליו ושאלתי: ‘מה העניינים?'. השיב: ‘תן לבדוק דברים, אודיע לך'. מנדי מרון עמד לסיים את תפקידו כראש אגף ההדרכה במטכ"ל. הצגתי את מועמדותי כמי שפיקד על קורס קציני שריון ועל בית ספר לשריון. מוטה אמר: ‘תן לי לחשוב - אבדוק'. אחרי שבוע באתי אליו לפגישה. אמר: ‘התייעצתי עם האלופים, כולם מתנגדים'.
לא האמנתי והחלטתי לבדוק אם הוא דובר אמת. הלכתי ממנו להרצל שפיר ושאלתי: ‘האם התנגדת שאהיה אלוף?'. שפיר השיב: ‘אף אחד לא שאל אותי'. הקשיתי: ‘האם השתתפת בדיון עלי?', אמר שלא השתתף. הלכתי לראש אכ"א, מוסיק (משה) גדרון, ושאלתי את אותה שאלה. השיב: ‘לא היו הדברים מעולם'. אותה תשובה קיבלתי מאלוף פיקוד הדרום, יקותיאל אדם. רשמתי את התשובות על פתק, נכנסתי למוטה והראיתי לו. הוא אמר: ‘כולם שקרנים'".
ההתנהגות של מוטה מפתיעה אפילו אותי.
“רוב האנשים שלא היו חברי מטכ"ל, אפילו קצינים בכירים, לא יאמינו שכך מתנהלים העניינים במטכ"ל, שאלה השיקולים ואלה התככים. לפחות כך זה היה אז, ולכן אכלנו אותה במלחמת יום הכיפורים. ראיתי שאין לי מה לעשות בצה"ל וחזרתי למשרדי כעוזר ראש אג"ם, ארזתי את החבילות, אמרתי שלום להרצל והלכתי הביתה. יאנוש (אביגדור בן גל) החליף אותי. לא קיבלתי תעודת שחרור. את התעודה קיבלתי כשהייתי סגן שר הביטחון בממשלת בגין הראשונה, שהגיעה לשלטון אחרי מסע הבחירות הכי מוצלח שהיה לליכוד. עזר ויצמן, אליעזר ז'ורבין ואני ניהלנו אותו".
אתה כנראה אדם תמים מאוד אם רק אחרי שפגעו בך הבנת איזה צבא יש לנו.
“על מה אתה מדבר? הבנתי את זה כבר בשנות ה־50 הראשונות, כשהייתי מפקד פלוגה בגדוד 52 של חטיבת גבעתי. בסוף ינואר 1953 הוטל על מג"ד 54 של החטיבה, פלמ"חניק ותיק, ברוך גלבוע, לבצע פעולת גמול".
אתה מתכוון לאחד הביזיונות הגדולים ביותר בתולדות צה"ל: פשיטת פלאמה, במערב הר השומרון, שישה ק"מ מצפון-מזרח לקלקיליה?
“זאת ולא אחרת. עלי הוטל להכין פלוגה לעתודה. התארגנו בבית נבאללה. אחר כך עלינו על רכבת ואחרי קלקיליה ירדנו, ומשם יצאנו לפעולה ברגל. התמקמתי מאחור עם פקודי. שמעתי יריות ופתאום נסיגה של גלבוע ופקודיו, שהייתה דומה יותר לבריחה. התברר שנפתחה עליהם אש, חייל אחד נהרג, וגלבוע החליט לא לבצע את המשימה ולסגת.
ראש אג"ם, משה דיין, קבע שיש לבצע מיד את הפעולה מחדש עם אותם כוחות. שוב גלבוע ופקודיו ברחו. פרצתי לפנים, חתכתי עם פקודי את הגדרות, פוצצנו כמה בתים וחזרנו. למחרת נערך תחקיר עם משה דיין. גלבוע הציג את עצמו כנפוליאון, סגנו הציג את עצמו כגיבור בינלאומי, והמפקדים האחרים סיפרו סיפורים שלא היו ולא נבראו. כשסיימו לשבח את עצמם אמרתי: ‘המפקד, אני יושב כאן ושומע דברים שלא היו מעולם. לדעתי, צריך להקים ועדת חקירה ולהעמיד לדין את המפקדים'. דיין הקשיב בחיוכו הממזרי ואמר: ‘חבר'ה, תעזבו את זה. נכנסנו לכפר, פוצצנו בתים, בלי משפטים ובלי ועדות חקירה'. זה היה פרצופו של צה"ל אז, ודיין ‘הגיבור' הוא שקבע שבצה"ל אין מבצעים תחקירי אמת, אין מסיקים מסקנות אישיות ומבצעיות ואין מפיקים לקחים".
ההבטחה של רבין
האם המצב השתפר כשאתה היית סגן שר הביטחון בממשלת בגין לאחר המהפך?
“מה פתאום. לפני מלחמת לבנון הראשונה צה"ל ביצע פרובוקציות בגזרה הסורית ובגזרה הלבנונית, כדי שהמחבלים והסורים ישגרו קטיושות ליישובי הגליל ותהיה עילה לפתוח במלחמה. הפרובוקציות הוסתרו מעיני הציבור בשיתוף פעולה עם צנזורה חמורה ועם אמצעי התקשורת, ואפילו שר הביטחון בגין, שהחליף את עזר ויצמן שהתפטר, לא ידע. אני קיבלתי מידע מאנשי השב"כ ומחברי בצה"ל שנחרדו מהיוזמות של הרמטכ"ל, רפול, ושל אלוף פיקוד הצפון, יאנוש.
"באתי לבגין ואמרתי לו: 'מנחם, כל מה שממשלת ישראל תחליט מקובל עלי, אך זה לא מקובל שהצבא יעשה משהו שלא בידיעת הממשלה. פיקוד צפון עושה דברים כאלה'. זה לא מצא חן בעיני בגין. הוא השיב: 'טוב, אנחנו נעשה בירור'. הוא הזמין אליו את רפול, את יאנוש ואותי. הצגתי באוזניהם מה שנודע לי. רפול לא אמר מילה. יאנוש אמר: 'אני לא יודע מה הוא רוצה ממני. מאז שאני התנגדתי להקמתה של מפקדת כוחות השדה הוא רודף אותי. איננו עושים דבר'. בגין נכנס לדברי יאנוש ואמר: 'מרדכי, אם אלוף אומר שהם לא עשו, אז אלוף לא ישקר'. בזה נגמר העניין".
אחת השיחות עם צפורי המנוח נערכה בתחילת 2017, חודשים ספורים לפני חגיגות היובל למלחמת ששת הימים. אני שואל אותו על תפקודו של הרמטכ"ל יצחק רבין באותה המלחמה. צפורי: “כשהייתי מדריך בפו"ם ורבין היה רמטכ"ל, הוא בא לביקור והרצה בפני החניכים והמדריכים. אחרי ההרצאה התקיים איתו מפגש במועדון הקצינים. הוא אמר: ‘אם יש אילו שאלות, אז בבקשה'.
כהרגלי בצבא הרמתי את היד ואמרתי לו: ‘אדוני הרמטכ"ל, בצבא מתרחשים דברים שהם המרשם הכי בטוח לשואה. קציני הצבא חותמים על מסמכי שקר. הם חותמים על טפסים של הוצאות אישיות שלא היו ולא נבראו. מי שחותם על מסמך כזה יחתום כך גם על מסמכי שקר אחרים. אני מציע שיפסיקו את זה'. רבין ענה: ‘רבותי: המשכורות של קציני הצבא הן נמוכות מאוד. ניסיתי להעלות את המשכורת. התווכחתי עם שר האוצר, והוא לא הסכים. זאת אחת הדרכים כדי להעלות להם את השכר'. תשובה זאת מלמדת על אישיותו של רבין".
האם היה לך תאקל אישי עם רבין?
“אחרי מלחמת לבנון הראשונה ופרשת סברה ושתילה נהייתי אויב הליכוד, ולא נבחרתי לכנסת. עוד לפני שהוקמה ממשלה חדשה התקשר אלי סמנכ"ל משרד הביטחון, חיים ישראלי, ואמר: ‘באגודה למען החייל אנחנו מציעים לך משרה, שתבוא להיות יו"ר האגודה. התלבטתי ולבסוף אמרתי שאני מסכים, כדי לעשות שם סדר".
"קיבלתי מכתב משר הביטחון בממשלת המעבר, מישה (משה ארנס), האומר שהוא שמח מאוד על שהסכמתי. עוד כמה זמן תהיה ישיבת המועצה ואבחר ליו"ר האגודה. בינתיים התגלגלו הדברים, ורבין החליף את מישה. מישה הוא ג'נטלמן אירופי, צלצל לרבין ואמר: ‘שמע, מחר עומדים לבחור את צפורי ליו"ר האגודה. רציתי שתדע'. אז רבין אמר לו: ‘תעזוב, אני עוד יומיים אטפל בזה'.
“חיים ישראלי התקשר אלי ואמר: ‘גמרנו עם רבין, רק יבוא, ימנה אותך', רבין התמנה לשר הביטחון, ושום דבר לא קורה. ביקשתי איתו פגישה. אמרתי לו: ‘יצחק, מה קורה? אתה יודע בדיוק איך אני הגעתי למצב, אני לא ביקשתי את זה, ביקשו ממני. האם אתה עומד למלא את הבטחות קודמך?'. אמר: ‘תן לי כמה ימים, נסתדר'. כמה ימים הפכו לכמה שבועות. ביקשתי עוד פגישה. אמרתי: ‘יצחק, אתה מתכוון לקיים או לא? אני צריך לדעת איפה אני עומד'. השיב: ‘תן לי עוד כמה ימים'".
"עברו כמה ימים. ופתאום אני קורא בעיתון שמינה את ראש עיריית הרצליה לשעבר, יוסף נבו, ליו"ר האגודה. כתבתי לרבין מכתב: ‘אם אתה, שהיית רמטכ"ל וראש ממשלה, יש לך עוד שאיפות להיות משהו, שיהיה לך אומץ להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי שאתה לא רוצה אותי. אוי ואבוי לעם ישראל שאחד כזה מנהיגו'".
אז מדוע שתקת בהתמודדות בין רבין ליצחק שמיר בבחירות ב–1992? יכולת אולי למנוע את ניצחון מפלגת העבודה בבחירות ואת הקמתה של ממשלה בראשות רבין.
“לא רציתי להגדיל את התמיכה בליכוד. בהתמודדות בין שמיר לרבין לא רציתי לתמוך בשמיר. הוא היה אחד מ'גיבורי' פרשת סברה ושתילה. תנועה פוליטית המכבדת את עצמה לא צריכה להעמיד בראשה אנשים כמוהו. מי שנכשל, אפילו אם הוא בעל זכויות - שילך הביתה".