"אנחנו משפחת הנדסה", אומר בגאווה סמ"ר עומר דן (21), דור שלישי של לוחמים בגדוד 601 בחטיבה 401 של הנדסה קרבית, שהיום קולטת מחזור מתגייסים חדש. את השושלת של משפחת דן לדורותיה בהנדסה קרבית החל הסב יוגלי, שהתגייס ב־1966 והשתתף במלחמות ישראל. לאחר 18 שנים התגייס בנו שרגא להנדסה קרבית ואף היה סגן מפקד פלוגה. הנכד עומר, שהלך בדרכם, משתחרר בקרוב בתום שלוש שנות שירות באותו גדוד.
"ביקשתי לשרת בהנדסה קרבית. היה חשוב לי להמשיך את המורשת המשפחתית", מציין עומר דן, המתגורר במושב ניר משה בנגב. "סבא ואבא הגיעו עם המשפחה לכל הטקסים והרגע המרגש ביותר היה כשקיבלתי חייל מצטיין".
אמא שלך חששה מהשירות המסוכן של פירוק מטעני חבלה ומוקשים?
"היא חששה ודאגה, אבל אצלנו זו כבר מסורת במשפחה. הסיפוק שווה הכל".
מעבר למורשת, מה משך אותך להנדסה קרבית?
"התפקיד מאוד מורכב ויש בו שילוב של הכל. לוחם בחי"ר מתאמן לכיבוש יעדים וללוחמה ושריונר מקבל הכשרה להפעלת טנקים. בהנדסה יש שילוב של לוחם, נהיגה בכלים ממוגנים, כיבוש יעדים, ועבודות הדורשות מיומנות רבה, כמו פירוק מטעני חבלה, פינוי מוקשים, פיצוץ מטענים ומבנים, הסרת מכשולים ופתיחת צירים".
אין פחד בפירוק מטעני חבלה?
"התפקיד מורכב וקשה מאוד. צריכים לשמור על הידיים. בפעם הראשונה זה אולי מפחיד וזה טבעי, אבל מתרגלים ותופסים ביטחון ואז זה כבר טבעי. כיום בדרך כלל לא מפרקים בידיים מטענים ויותר מנטרלים אותם באמצעות פיצוץ מבוקר. לוקחים לבנת חבלה ומפוצצים את המטען".
איך התחושה ללכת בשדות מוקשים?
"זו עבודת נמלים, שעות של חיפושים וחייבים להמשיך ולחפש. התחושה היא שחייבים למצוא ולפנות. זה חלק מהשמירה על הבית. זה מתיש, אבל הסיפוק גדול".
מה ההבדל בהנדסה קרבית בין התקופה שבה סבא ואבא שלך שירתו בה ובין אופיה היום?
"האווירה המשפחתית נשארה, אבל היו שינויים רבים מאז. הטכנולוגיה מאוד התקדמה והשיטות השתנו. נשאר רק הדמיון של המטענים והמוקשים. זו תמיד אותה חוויה לפוצץ מטען של חצי טון".
הבנים שלך יתגייסו להנדסה קרבית?
"חסר להם שלא. זו מורשת שעוברת מדור לדור".
אתה חושב להמשיך בקריירה כחבלן במשטרה?
"בכלל לא. שלוש שנים נתתי לצה"ל 100% מעצמי ואני אהיה תמיד זמין לשירות מילואים. אבל ממשיכים הלאה. כבר חושב על הטיול הגדול של אחרי הצבא".