"אני הבנתי ביום השני או השלישי מה קרה שם", פותח משה רודובסקי (62), אביו של לוחם השייטת גל רודובסקי ז"ל, שנהרג עם עשרה מחבריו לצוות ועם חייל נוסף מכוח החילוץ, בלילה הגורלי שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997. "רק שלקח אולי קרוב ל־20 שנה עד שהודו בזה. בעצם לא הודו בכל". לדבריו מאזין נחשון טבי מראשון לציון, אביו של לוחם השייטת רז טבי ז"ל שנהרג אף הוא בפעולה החשאית ההיא, שכונתה במקור "שירת הצפצפה" אך ידועה יותר בשמה הטרגי - אסון השייטת

משה רודובסקי ונחשון טבי. צילום: ניר קידר, אריאל בשור



"אני יודע ולא יודע", אומר טבי, "כל כך הרבה גרסאות, פשוט מבלבלים אותך, אבל בלי שום קשר לכל הגרסאות האלו, אני עוד מלכתחילה ידעתי שיש כאן משהו מוסתר, שלא רוצים שאנחנו נדע בדיוק מה הסיבה. אבל אני כן ידעתי ופשוט לא יכולתי להוכיח את זה". "בוודאי שניסו להסתיר", מסכים רודובסקי, "ברגע שהש"ג הוא הרמטכ"ל, אז לא מדברים על זה. גם כשהוא נפטר (הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין־שחק, ע"ר) אז לא יודו שפה הייתה טעות מאוד גדולה בנושא המטענים, שזה מה שבסופו של דבר הרג את הכוח. לא יודו בזה".



נטייה לסלוח


הרבה דיו נשפך בשני העשורים האחרונים על מה שאירע בלילה ההוא בעומק לבנון. 16 לוחמים נשלחו להטמין מארב מטענים במטרה לחסל בכיר בארגון הטרור "אמל", זה שבין היתר היה אחראי לחטיפת הנווט רון ארד. אך לפני שהספיקו לעשות זאת, הפעולה הסתבכה. סמוך לעיירת החוף אנצרייה, בשטח חקלאי בין צור לצידון, התפוצץ לפתע ליד הלוחמים מטען צד וניתק בין הכוח הקדמי לאחורי.



מיד לאחר מכן נפתחה עליהם אש כבדה מתוך החשיכה, שגררה קרב קשה שבמהלכו התפוצץ אחד המטענים שנשאו החיילים על גבם. גם כאשר כוח חילוץ ראשוני הוזעק למקום, האש לא שככה, והרופא שנלווה למחלצים נהרג אף הוא. בעקבות האסון הקים צה"ל ועדת חקירה רשמית, ואז עוד אחת הוקמה, ועוד אחת ואחת נוספת. ארבע ועדות בסך הכל, ובכל פעם כזו, מבחינת צה"ל ובית המשפט, הפאזל הלך והצטרף. אך לא מבחינת חלק מן המשפחות, ובראשן רודובסקי וטבי. לאורך השנים מהווים השניים את הקולות הבולטים למאבק בגרסאות הממסד באשר למה שבאמת אירע בלילה הגורלי ההוא.



זירת ההתקלות של השייטת בלבנון. צילום: רויטרס



ארבע ועדות זה לא מספיק?


רודובסקי: "נו, למה? אני שואל אותך, למה הם מקימים ארבע ועדות חקירה? ראיתי פעם בצה"ל שמקימים ארבע ועדות חקירה?"



"קח את הוועדה הראשונה", מוסיף טבי, "מכרו אותנו שם, מכרו את האמת".



טבי מתכוון לוועדה בראשות אלוף בדימוס גבי אופיר, שמצאה כי המטענים היו של האויב והמארב אקראי. ועדת בדיקה שנייה הוקמה כדי להשלים את העבודה של הראשונה והגיעה למסקנה כי אין מקום להעמיד אף אחד מהמעורבים לדין. אלא שאז הודיעו בצה"ל כי הוועדה השנייה מצאה חשד לדליפת מודיעין ולכן יש מקום להקים אחת נוספת, שתאמת או תזים את החשד הזה. חלק מהמשפחות לא קיבלו זאת.



"בעקבות הרעש הראשון שעשיתי לא הייתה ברירה, הקימו עוד ועדת חקירה. ועדה שנייה", רודובסקי טוען, "היא נגמרה, אני בא, מבקש לקרוא את החומר – אומרים לי, אין לך סיווג. תמנה לך בן אדם שיקרא את החומר. מפה לשם, ניסינו למנות את השופט שמגר. זה היה יום רביעי בשבוע. ביום חמישי בשבוע הודעה חדשה בעיתונות, צה"ל החליט להקים עוד ועדת חקירה. עשו לו טריק".



מעורבותו של השופט מאיר שמגר מצוינת אף בהחלטת בית המשפט לעתירה שהגיש רודובסקי בשנת 2012 כנגד צמרת מערכת הביטחון, בדרישה להיחשף לכל החומר ללא מגבלות. העתירה שבאה לאחר שפרסום ב"מעריב" ולאחריו הודעה של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, העלו את האפשרות שאחרי הכל המארב לא היה אקראי כלל, זאת מאחר שהתשדורת הצה"לית הייתה חשופה לגמרי לאוזני האויב בכל הזמן הזה שהלוחמים פעלו בעומק לבנון. המשפחות דרשו לקבל לידן את כל החומר ונענו בסירוב. כאמור, רודובסקי עתר לבג"ץ, אלא שבינתיים הקים צה"ל ועדה רביעית שהפכה את מסקנות הקודמות לה ומצאה כי המארב לא היה אקראי, אלא מתוכנן, ובית המשפט דחה את עתירתו, עד הסיבוב הבא.




מארב אקראי או מתוכנן? נסראללה. צילום: רויטרס



"אני איש חיל הים", הוא מספר, "הייתי קצין אלקטרוניקה של יחידת שליטה ימית. את זה שהמזל"ט היה גלוי – ידעתי. את זה שהשידורים נקלטו באופן מקוטע על ידי אנשים בקריית שמונה – ידעתי. את זה שחיזבאללה או האויב יודע לקלוט שידור כזה – לא צריך להיות חכם כדי לדעת שלמערכת צבאית כלשהי יש את האפשרויות האלה. זו הייתה הסיבה להיתקלות. אבל מהיתקלות עדיין לא נהרגים 11 איש. בשום ורסיה אסור למטען להתפוצץ, אלא אם יש שם אש גדולה. אף גופה לא חזרה שרופה. חזרה אולי מפורקת, אבל לא שרופה. המטענים האלה לא היו בתוך אש. הם התפוצצו כי הם היו סמוך למטעני צד, ומפני שהם לא היו מאובטחים כמו שצריך. זה כל הסיפור".



כשאתם רואים את הדברים של נסראללה, מה אתם חושבים לעצמכם?


טבי: "אני חושב לעצמי ששום דבר לא יחזיר את הבן שלי. היו כתבות, היו ועדות – לנו זה לא עזר ולא יעזור. אנחנו נישאר עד נשימתנו האחרונה עם החור הגדול שנפער לנו בלב ונצטרך לחיות עם זה. גם לא יעזור לנו אם יתברר שמי שפישל לא עשה את עבודתו כמו שצריך ואפילו שיאשימו אותו – לנו זה כבר לא יעזור. אנחנו בסך הכל רצינו לדעת את האמת. זאת חובתנו, לפעול על מנת להוציא את האמת לאור, וכל המלחמות שלנו היו כדי לדעת את האמת, למה הבנים שלנו הלכו. ועל זה אנחנו נצטרך לחכות 20 שנה, 40 שנה, עד שנדע את האמת הזאת? כבר הלכו הורים לעולמם ולא יודעים. אתה מאבד את האמון במערכת".



הרמת ידיים, או שיש עוד פעולות בקנה כדי להגיע לאמת מבחינתך?


"אני לא הרמתי ידיים, אבל אני נוטה לסלוח לאנשים האלו שאתה חושב שצריך לנקוט פעולה נגדם".



רודובסקי: "אם לא היה בא נסראללה, לא היו קלפים ביד לעשות ועדת חקירה רביעית. אז לא הופתעתי, רק שמחתי. איך שנגמר השידור צלצלתי לטבי, אמרתי לו, אתה רואה? אלוהים דואג לנו, המערכת לא תשכח אותנו כי ילך עוד סיבוב, והיה עוד סיבוב, ואני בטוח שיבוא עוד סיבוב כזה".



טבי: " כשמדובר בכסף, כל המדינה קמה על הרגליים, כל בתי המשפט קמים על הרגליים, ככה זה. אני חושב שאנחנו עשינו כל מה שאפשר מעל ומעבר, אבל נגמרה הסוללה אצלי".



רודובסקי: "זה לא ייגמר. באיזשהו שלב אני עוד פעם אתעורר ואני ארצה לקרוא את החומר, ואז תהיה שוב פרשה, למה אי אפשר לקרוא את החומר. למה המשפחות לא יכולות 20 שנה אחרי לקרוא את החומר? למה בן אדם שהיה ברמת סיווג לא יכול לקרוא את החומר, אחרי שכל כך התגלה?".



"כל העולם נפל"

בינתיים הם עסוקים בהנצחה. זוהי דרכם להתמודד עם הפצע שנותר פעור ושותת, כאילו לא חלפו 20 שנה מאז הבוקר שבו משלחת של קצין העיר התדפקה להם על הדלת. "אני רוצה להגיד לך, השיטה הזאת היא שיטה פרימיטיבית ביותר, היא שיטה אומללה", אומר טבי בזעם כבוש. "לא בצורה כזו דופקים על הדלת. עם הדפיקות החזקות האלה בדלת הודיעו לי בלי לדבר שהעולם שלי נחרב. אני לא אשכח את זה לעולם. אני השתוללתי, תפסו אותי, רצו לתת לי כדורי הרגעה, אני לא הסכמתי. רציתי לחוש את הכאב, לחוש את הכאב שהוא חש. אצלו זה קרה שתיים או שלוש דקות לפני שמונה", הוא נזכר.



שעתיים קודם לכן קיבל רודובסקי את הבשורה בביתו. "למדתי אז באוניברסיטה הפתוחה והיה לי מבחן. בחמש לפנות בוקר כבר קמתי ללמוד", הוא נזכר. "ישבתי במטבח ודפקו בדלת, והדלת פה אף פעם לא סגורה. חשבתי שזו השכנה, אז צעקתי 'פתוח'. אני ניגש ואני רואה שורה של אנשים עם מדים ואני יודע שגל בפעולה. לא פתחתי את הדלת, רצתי בפנים לאשתי, צרחתי, 'גל איננו, גל איננו', אז היא קמה ופתחה את הדלת והודיעו לנו. כל העולם נפל. כל העולם נפל".



"אצלי פעמיים דפקו בדלת", טבי אומר. "לא פעם אחת. פעם שנייה כשחזרה גופתו של הנעדר (רב סמל איתמר איליה, לוחם שגופתו נותרה בשטח והוחזרה רק לאחר כעשרה חודשים, עם חלקי גופות לוחמים שנותרו מאחור - ע"ר). הייתה לי הרגשה שלא קברתי את הבן שלי שלם, וגם יכול להיות שעם הנעדר יחזור חלק מהגופה של הבן שלי. אתה יודע מתי הודיעו לי? רק אחרי שחפרו תעלה באישון לילה. רק אז באו אלי שלושה אנשים בירוק, אמרו, 'כן, באמת חזרו חלקים מהבן שלך'''.



השופט מאיר שמגר. צילום: יוסי זמיר פלאש 90



טבי התקומם, בפרט לאחר שהתגלה כי חלקי הגופה של בנו התערבבו בטעות עם אלה של הלוחם גיא גולן ז"ל מקיבוץ חצור. בצה"ל נאלצו להתנצל, ועל פי פרסומים אף לשלם למשפחתו של טבי כמיליון וחצי שקלים, פיצוי על עוגמת הנפש. כל זה, אומרים טבי ורודובסקי היום, יחד עם שינויי הגרסאות של ועדות צה"ל השונות, שחקו את אמונם במערכת.



"תשמע, משנת 73' עד 97' לא נפל חייל אחד בשייטת בשירות מבצעי", אומר רודובסקי, "שזה אומר שזו יחידה בטוחה מאין כמותה. לא הייתה סיבה שיקרה מה שקרה חוץ מכשל פיקודי".



אבל אם זו יחידה כל כך בטוחה כמו שאתה אומר, אולי העובדה שבמקרה הזה היו הרוגים מעידה שהטענה הצה"לית ש"לא הייתה פה פשלה שלנו, אלא כשל שלא יכולנו לדעת לגביו" – יש לה איזשהו תוקף?


"אני חושב שבבנק אפשר להגיד את זה".



כלומר?



"כלומר, שנתת לבן אדם הלוואה ועוד פעם הלוואה ועוד פעם, ובכל פעם הוא החזיר, ובפעם האחרונה הוא לא החזיר, אפשר להגיד את זה. אבל לא בחיי אדם. בחיי אדם המושג של 'אני אחראי' לא קיים. ואם הוא קיים אז צריך לשלם מחיר".